הריסת הבתים של משפחות מפגעים: גזענית ולא אפקטיבית
בתיהם של רוצחי מוחמד אבו ח'דיר לא נהרסו. גם לא של עמי פופר או ברוך גולדשטיין. כי כל אדם נושא באחריות רק על חטאו האישי. עד שזה מגיע לערבים. אז כל המשפחה נענשת קולקטיבית. אבל אם נניח בצד את הטיעונים המוסריים, אפילו הצבא חושב שמדיניות הריסת הבתים אינה אפקטיבית
בשבוע שעבר אטמו כוחות הביטחון בג'בל מוכבר את בית הוריו של עודיי אבו ג'מל, המחבל שביצע את הפיגוע בבית הכנסת בהר נוף בנובמבר האחרון. בבית התגוררו הוריו וארבעת אחיו. אתמול (שלישי) הרסו כוחות הביטחון הרסו את האוהל שהמשפחה הציבה בשטח ביתה בכדי להתגורר בו, ושנתרם על ידי הצלב האדום. במקביל, הודיעו למשפחת המחבל השני שביצע את הפיגוע, ראסן אבו ג'מל, כי ביתם ייהרס היום. אשתו ושלושת ילדיו של אבו ג'מל מיועדים לגירוש. כל אלו חלק ממדיניות עקבית שהנהיג ראש הממשלה נתניהו מאז יולי הקודם הקובעת עונש של הריסת בתי משפחות מחבלים וענישת משפחותיהם.
מדיניות פסולה וגזענית
מדובר קודם כל בענישה קולקטיבית של חפים מפשע המוגדרת לפי החוק הבינלאומי כפשע מלחמה ופגיעה חמורה בזכויות האדם שלהם. היא מנוגדת לדין הפלילי הישראל המגדיר את עקרון האחריות האישית הקובע כי כל אדם נושא באחריות אך ורק על חטאו האישי, ללא אחריות קולקטיבית.
גם לפי ההלכה מדובר בעקרון פסול, ומאד מוזר שדווקא אלו שנושאים בגאון את עניין המדינה היהודית תומכים בו ובתוך כך לא מקפידים על הציווי "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דברים פרק כ"ד, פסוק ט"ז). מעל לכל אלו, העוול שבנטילת קורת הגג מילדים וקשישים חפים מפשע, זועק לשמיים.
בנוסף, מדובר בעיקר באכיפה גזענית מובהקת. בשבוע שעבר צוינה שנה לחטיפת ושריפת הנער מוחמד אבו-ח'דיר. ביתם של המחבלים האחראיים מהתנחלות גבע בנימין ומבית שמש לא נאטם, ואין כוונה כזו. אשתו של המחבל מגבע בנימין לא גורשה.
כך גם לא נהרס ביתו של החייל בן דרי מראשון לציון, שחודש לפני כן הרג במכוון שני נערים פלסטינים. וכך גם לא ביתם של ברוך גולדשטיין בקריית ארבע, אשר בנו היום הוא טייס בחיל האוויר, לא של יורם שקולניק בהר חברון, או של עמי פופר בראשון לציון. לא של המחבל נתן נתנזון, היועץ הבכיר של נפתלי בנט, וגם לא של חגי סגל, האזרחות של בנו לא נשללה והוא משדר ללא פגע בערוץ 2. שלום גם לבתיהם של שאר 31 חברי חברי המחתרת היהודית.
לא נהרס בית משפחתו של נחשון וולס שירה במכונית ליד קריית ארבע ורצח אשה פלסטינית, לא של דני אייזנמן, גיל פוקס, מיכל הלל. גם לא של ניר עפרוני ואלי וענונו שדקרו מתדלק ערבי בזכרון יעקב וכאשר עמדו לעזוב את המקום הבחינו כי המתדלק עדיין בחיים, וניגשו אליו ודקרו אותו עד שמת. על כל אלו ורבים אחרים אפשר לקרוא כאן. למעשה ביתו של אף מחבל יהודי מעולם לא נהרס.
> רשיון להרוג: בצבא חושבים שאבנים הורגות רק אם ערבים זורקים אותן
בני משפחתו של עבד אל-רחמן שלודי מסילוואן, שרצח שני אנשים, אחת מהם תינוקת קטנה, עומדים בביתם לאחר שנהרס כעונש של הרשויות על מעשיו. סילוואן, 19 בנובמבר 2014 (אורן זיו/אקטיבסטילס)
מדיניות לא אפקטיבית
עכשיו נניח שאנו לא מקבלים את הטיעונים המוסריים. בואו נבחן את הטיעון לפיו הריסת הבתים היא צעד שישמור על חיינו. אולי ההרתעה שתיוותר "שווה" את זה?. כאשר בג"ץ נדרש לך הוא העביר את האחריות לקבוע האם ההרתעה באמת כדאית לצה"ל.
ואכן צה"ל בדק. לאחר מאות הריסות בתים בתחילת שנות האלפיים מינה הרמטכ"ל דאז, משה יעלון, ועדה שתבחן את האפקטיביות של המדיניות הזאת בראשות האלוף אודי שני. הוועדה המליצה להפסיק לאלתר את המדיניות הזאת מכיוון שההרתעה המוגבלת שהיא משיגה אינה שקולה לשנאה ולאיבה שמעורר הצעד הקשה בקרב הפלסטינים וכי היא יוצרת "אפקט של חוסר לגיטימיות". האלוף (מיל') יצחק איתן, ששימש כאלוף פיקוד המרכז בשנתיים הראשונות של האינתיפאדה, אמר אז כי הריסת פועלת בכיוון ההפוך מזה שמצפה לו ישראל. הצעד הזה מהווה תמריץ לפיגועי נקמה.
בעקבות מסקנות הוועדה בראשות האלוף שני החליט אז שר הביטחון כי יש להפסיק עם המדיניות, לפחות עד לשינוי דרסטי של הנסיבות כלומר עד שיגיע גל טרור חסר תקדים. באותה תקופה נמנו מתחילת שנת אלפיים יותר מאלף הרוגים ישראלים בפיגועים, המצב כיום טוב בהרבה ואינו מהווה סיבה לשינוי המדיניות הזו.
בג"צ מביך את עצמו שוב כשהוא צריך להגן על פשעי מלחמה
המדיניות הפסולה הזו הגיעה כמובן לשולחנו של בג"צ. בעתירה מדצמבר האחרון נגד מדיניות זו, אותה דחו, השופט רובנישטיין ניסה להתמודד עם הטענות לעיל. הוא מצדיק את הפגיעה בזכויות האדם בהרתעה שהמדיניות מספקת. הוא כותב כי "נקבע כי אין בית משפט זה בא בנעליה של מערכת הביטחון, לה מסור שיקול הדעת לקבוע אימתי האמצעי יעיל ויש לעשות בו שימוש לשם השגת מטרת ההרתעה". אך צה"ל קבע שההרתעה אינה כדאית, ולכן אין להרוס בתים עד שינוי דרסטי במצב. אז איך רובינשטיין מתחמק מזה? הוא מנמק בהחלטה "נטען בפנינו כי הנסיבות שנוצרו עתה – של הרג אכזרי, פעם אחר פעם, של חפים מפשע – מצריכות שימוש בתקנה". אבל אז היו מאות הרוגים בשנה, מספר גדול לאין ערוך מאשר המצב הנוכחי, אז איך זה דווקא מביא למדיניות אכזרית יותר? כאן הוא כבר מוותר.
> מאסר על הסתה בפייסבוק? רק לערבים
בית משפחתו של זכריא אל-אקרע מהכפר קבלאן בזמן שבולדוזרים הורסים אותו. 11 באוגוסט 2014 (אקטיבסטילס)
לעומת זאת הוא כן מנסה להתמודד עם הטיעון הגזעני, "אין לכחד: יש ויש מעשים של תקיפה מצד יהודים כלפי ערבים. לבטח יש צורך במיצוי הדין הפלילי ובענישה הולמת. להוותנו אף לכדי הרצח הנורא של מוחמד אבו־ח'דיר הגענו. אך השוני עולה על כל דמיון. הפער הוא עצום – באיכות הפיגועים, בכמות, ובעיקר לצורך ענייננו, ביחס הסביבה: גינוי תקיף והחלטי מקיר לקיר במגזר היהודי, מה שאין כן בצד שכנגד".
לגבי הגינויים מקיר לקיר במגזר היהודי, השופט סובל כנראה שמיעה סלקטיבית, בקירות שאני ראיתי דווקא היו מעט גינויים. יותר הומופוביה למען האמת. לא רק שיהודים לא מעטים הסיתו לרצח הנער, רבים עוד יותר חגגו אותו והצטערו שלא נשרפו עוד ילדים ערבים בחיים.
לגבי כל השאר מדובר בטיעונים לא רלוונטים ועצובים כשהם באים מפי שופט עליון. טעון כזה מושמע רק כשמדובר בפלסטינים, "הצד שכנגד" גם כשמדובר בתושבי ישראל לדידו של השופט.
אבל כמעט כל המחבלים היהודים הם חובשי כיפה לא חרדים, הפיגועים שאוכלוסיה זו ביצעה הם בפער עצום באיכות הפיגועים ובכמות לעומת יהודים אחרים. גינויים מקיר לקיר לא הושמעו באוכלוסיה זאת לאחר פיגועים, לחלק ממחבליהם הם אף בנו אתרי קבורה מפוארים. למרות זאת מעולם לא נשקל צעד עונשין נגד אוכלוסיה זאת.
כמעט כל האנסים הם גברים, ומעל ל-90 אחוזים מהרוצחים הם גברים, שרוצחים הרבה יותר חפים מפשע מאשר מחבלים, אף אחד לא מציע להרוס את בתי הגברים הרוצחים והאנסים, לא לפגוע במשפחותיהם, ולא לגרש את בנות-זוגם וילדיהם, למרות שסביר להניח כי צעד זה ירתיע אותם הרבה יותר מאשר מחבלים.
אבל זה נראה לנו מופרך. כי העיקרון המוסרי ה"איש בחטאו" השתרש כל כך עד שקשה לדמיין כל התנהגות אחרת, כי חפים מפשע לא צריכים להענש, כי לא ככה מתנהגת מדינה דמוקרטית, ולא ככה מתנהגת מדינה יהודית. לא כשכדאי לעשות זאת ובטח כשלא כדאי, זאת אומרת, מופרך כל עוד לא מדובר בפלסטינים.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
