newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שאלת המוסריות של צה"ל היא הסחת דעת

ישראל מקבלת תשומת לב מיוחדת כי הכיבוש הוא חריג במערכת העולמית: איזו עוד מדינה מבקשת לשמור שליש מהאוכלוסיה שלה כאסירים? זו הסוגיה האמיתית, ממנה נובעים כל המבצעים הצבאיים וקורבנותיהם הרבים

מאת:

הדיון סביב המוסריות של צה"ל הוא עוד דרך של החברה הישראלית לדבר על הכיבוש בלי לדבר עליו באמת, ובסוף עוד להרגיש טוב עם עצמה. לבי עם אנשי "שוברים שתיקה". יש לי הרגשה שהם מנהלים הפעם קרב אבוד.

המטרה של הכיבוש הישראלי בשטחים היא שליטה. למעשה, זו המטרה הישראלית מול העם הפלסטיני כולו. בניגוד לפלסטינים, אני לא סבור שהתנועה הציונית החליטה אי פעם על טיהור הארץ מיושביה. 48' היא החריג, לא השיטה. פלסטינים מפונים מהבתים ומהקרקעות שלהם ללא הפסקה מאז קום המדינה, אולם לרוב הם אינם מפונים מהארץ. למעשה, האסטרטגיה הישראלית נובעת מתוך ההכרה – שמשותפת לעבודה ולליכוד – שהאוכלוסיה הפלסטינית תישאר בארץ לצד האוכלוסיה היהודית.

מכיוון שאין סיכוי שהפלסטינים יסכימו למצבם הנוכחי מרצונם, ומכיוון שישראל לא מעוניינת לאזרח אותם, כמו שעושות מדינות כובשות בדרך כלל, לא נותרת ברירה פרט לשליטה בכח. זו מטרת העל של המדיניות הישראלית בעשורים האחרונים.

זו גם הדרך היחידה להסביר את שלל הפעולות שנוקטת ישראל כלפי הפלסטינים, שלפעמים הן מאולתרות ולפעמים מתוכננות ולעתים נראות כסותרות אחת את השנייה. בפועל, כולן פשוט מיועדות לתחזק מערכת של שליטה. זה הקו שמחבר בין ההצעות של חבר הכנסת שרון גל, המבצעים הצבאיים בעזה והמלחמה שהכריז ראש הממשלה בתנועת החרם.

> מאסר על הסתה בפייסבוק? רק לערבים

חומת ההפרדה בבית לחם (אקטיבסטילס)

חומת ההפרדה בבית לחם (אקטיבסטילס)

לשם השליטה בפלסטינים הפכה ישראל את הגדה ורצועת עזה לבתי סוהר (בעזה אנחנו נעזרים במצרים לשם כך). כמו בכל בתי הסוהר, כל הזכויות נשללות מהאסירים למעט אלו שהסוהרים מוכנים לתת, בדרך כלל בתמורה להתנהגות טובה. למשל, אישור עבודה, או אישור תנועה, או אישור ביקורים. פלסטיני צריך אישור מהמושל הצבאי כדי לנסוע לחו"ל, ואישור כדי לחזור. אזרח זר שמבקש לבקר בשטחים יגורש מישראל, אלא אם הוא יסתיר את מטרת בואו בשדה התעופה, או אם יש לו אישור מיוחד.

כדאי לשים לב כיצד מימוש של כל זכות בסיסית לפלסטינים בשטחים נתפסת בדיון הציבורי בישראל כ"הטבה" – ההטבה לצאת לחו"ל (שנשללה מ-500 איש בעקבות פשע שאף אחד מהם לא היה קשור אליו), "ההטבה" של הקמת בתים למגורים, "ההטבה" של אירוח אנשים, ה"הטבה" של אישורי עבודה. אף זכות אינה מוענקת לבן אדם מתוקף היותו אדם. אלו גזרים ומקלות שמופנים אל אוכלוסיה שלמה, והיעד היחיד שלהם הוא שמירה על שקט. ככה מתנהל בית כלא. ככה מדברים סוהרים.

זו דמוקרטיה שמקיימת בתוכה דיקטטורה. לאסיר אסור להתנגד למאסר שלו, וככה בדיוק רואה ישראל כל פעילות פוליטית (או צבאית) פלסטינית. לפלסטינים אסור כמובן לתקוף את ישראל, אסור לזרוק אבנים, אסור לדרוש חרם, אסור לפנות לאו"ם, אסור לשבות רעב, אסור לנסות לשוט לרצועה וכו'. ברוח הזמן, כל הפעולות האלו, ללא יוצא מהכלל, נקראות "טרור" – כלומר פעילות שהיא מחוץ לסדר הפוליטי הלגיטימי, ולכן מותר וצריך לפעול נגדה בכל האמצעים.

החברה הישראלית הסתגלה בעשורים האחרונים למבנה הזה של סוהרים ואסירים. צה"ל הפך מצבא מסתער ומכריע לצבא המוביל בעולם באסטרטגיות של שמירה על הסדר (כלומר, על האסירים). למעשה, הרבה מקומות בגדה וגבולות הרצועה כבר ממש נראים כמו בית סוהר. הפיתוחים הטכנולוגיים של ישראל – מערכות מעקב, מערכות פיזור הפגנות בשלט רחוק, מטוסים ללא טייס, ואמצעים להוצאה להורג מרחוק, תוך נזק סביבתי קטן במידת האפשר – נועדו לאפשר את קיום הכלא בעלות מינימלית, ואם אפשר גם בקורבנות מינימליים. גדודים של אלופים וניצבים מסתובבים בעולם ומשווקים את הניסיון שלמדנו באחזקת אוכלוסיה תחת שליטה בכח. זו סחורה שתמיד יהיה לה ביקוש.

לצדם, יש את המערכת שנועדה לייצר את האידיאולוגיה של הכיבוש, את תחושת הצדק העצמי והפנימי. אפשר לקרוא אותה בכל עיתוני סוף השבוע. בסך הכל, ההבדלים בין בן דרור ימיני שעוסק ב"תעשיית השקרים", לכתבים הצבאיים שמדברים על "אתגרי הביטחון בשטחים" לבין האקרובטיקה הרטורית של בני ציפר נגד השמאל – אינם משמעותיים. המטרה של כולם היא להצדיק הבטים שונים של מלאכת השליטה בפלסטינים, בלי לדבר על הפיל הגדול שבחדר: מידת הלגיטימיות של השליטה עצמה.

> דווקא ההקלות שנתן הצבא במהלך רמדאן מזכירות כמה אנחנו שולטים בפלסטינים

הנשק החדש לפיזור הפגנות על החומה בבית לחם (אקטיבסטילס)

נשק בשלט רחוק לפיזור הפגנות, על החומה בבית לחם (אקטיבסטילס)

לישראל אין כוונה לעבור למודל של שותפות והשתתפות מול הפלסטינים, כלומר לאזרח אותם. בניגוד למה שהישראלים מספרים לעצמם, גם אין לנו שום כוונה להיפרד מחלק מהפלסטינים (היפרדות מוחלטת בלתי אפשרית, כי האוכלוסיות מעורבבות לגמרי כאמור). אם הייתה לנו כוונה שכזו, היינו פשוט יוצאים מהשטחים ומפסיקים לשלוט במה שיקרה שם. כמובן, יש לכך מחיר פנימי ניכר מאוד, וגם סיכונים בטחוניים רציניים. תרחישי האימים של הימין – ירי רקטות על תל אביב, למשל – הם אפשריים לחלוטין.

ברור גם לחלוטין ששום הסכם לא יבטיח את הביטחון הישראלי במאה אחוז, כי גם אם אבו-מאזן יתפקד לליכוד מחר, אי אפשר לדעת מי ישלוט במדינה הפלסטינית בעוד שלוש או חמש שנים. לכן כל נסיגה, בלי קשר להסכם, היא סיכון ממשי. זה היה נכון לפני עשור, זה נכון עכשיו וזה יהיה נכון בעוד שנות דור.

זה בדיוק העניין בסיום השליטה במישהו אחר – ברגע שאתה לא שולט יותר, אין לך דרך לדעת מה הצד השני יעשה, ואתה יכול להניח את הרע ביותר. הישראלים מבינים את הסיכון, ולכן הם אינם מוכנים לוותר על השליטה בפלסטינים. לכן הם בוחרים במנהיג שמתחייב לא להגיע להסדר. לכן יש סיכוי יותר גדול להסדר זמני עם החמאס בעזה מאשר להסכם עם עבאס על מדינה פלסטינית, שמשמעותו אובדן שליטה.

> דו"ח האו"ם על צוק איתן: האם התחנה הבאה היא האג?

רוב בני המשפחה שמתו בהפצצה היו ילדים. מאז תחילת המבצע הצבאי הרגה ישראל 130 ילדים בעזה (אן פק/אקטיבסטילס)

הלוויית בני משפחת אבו ג'ומעה בעת מבצע "צוק איתן". רוב בני המשפחה שמתו בהפצצה היו ילדים (אן פק/אקטיבסטילס)

ישראל מקבלת תשומת לב מיוחדת כי הכיבוש הוא חריג במערכת העולמית: היכן עוד יש חברה לגיטימית בקהילה הבינלאומית שמבקשת לשמור שליש מהאוכלוסיה שלה כאסירים? זו הסוגיה האמיתית, ממנה נובעים כל המבצעים הצבאיים וקורבנותיהם המרובים. הכיבוש הוא הפרת זכויות אדם שיטתית, מתמשכת וקבועה ללא קשר לנסיבות המקומיות של כל התלקחות.

שאלת המוסריות של צה"ל, שעולה במחזורים קבועים לשיח הציבורי בכל פעם שנכתב איזה דוח או נחשף איזה רצח של אזרח חף מפשע, היא הסחת דעת. העיסוק בה נוח למדינת ישראל ולאזרחיה, מפני שאם נוכיח שצה"ל עושה כל מאמץ להמשיך את השליטה בפלסטינים במינימום קורבנות, יצאנו בסדר. וכשלא מצליחים להוכיח את זה, קל להחליף את שאלת המוסר בבעיה של משמעת – החייל ההוא שחרג מפקודות, המפקד שנתן הוראה בעייתית. וממילא, בסוריה גרוע יותר.

אבל גם אם צבא אחר היה הורג 4,000 איש, או 40 אלף, בעזה, האם זה היה הופך את המדיניות הישראלית ללגיטימית? האם יש למדינה זכות להפוך מחצית מהאנשים תחת שליטתה – מיליוני בני אדם – לאסירים, רק מפני שהיא חוששת מהתוצאות של סיום המאסר הזה? האם יש למדיניות הזאת איזושהי תוחלת, למעט מחזורים הולכים וגוברים של "אתגרים בטחוניים" ו"מבצעים להחזרת השקט"? אני חושב שלא, אבל אני מעריך את היושר של המעטים שמוכנים לומר "כן". מרבית הישראלים פשוט מתעלמים מהשאלה.

> כולנו משתתפים בכיבוש וכולנו מרוויחים מהכיבוש

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf