הצנזורה נחשפת: כאלפיים ידיעות צונזרו באופן מוחלט בשש השנים האחרונות
מנתונים של הצנזורה הצבאית עולה עוד כי למעלה מ-14 אלף ידיעות עברו צנזורה חלקית מאז 2011. הצנזורה מתערבת בכ-20% מהחומרים שמועברים לבחינתה מידי שנה
בחמש וחצי השנים האחרונות הצנזורה מנעה באופן מוחלט את פרסומן של 1,936 ידיעות, ובאופן חלקי התערבה בעוד 14,196. אלה 1,936 ידיעות שצונזרו באופן מוחלט, שעיתונאים מצאו שהן בעלות ערך לציבור, ולציבור אין שום דרך לדעת במה הן עוסקות. כך עולה מנתונים שהעבירה הצנזורה הצבאית לבקשת שיחה מקומית והתנועה לחופש המידע, שמצביעים על התערבות של הצנזורה בכ-20 אחוז מהחומרים שמועברים לה כל שנה.
עוד עולה מהנתונים שתחת הנהלתה של הצנזורית החדשה, שנכנסה לתפקידה בשנה שעברה, מסתמנת עלייה דרמטית בפניות היזומות של הצנזורה אל מפרסמים בדרישה להסיר מידע שכבר פורסם – עד פי שניים מאשר בשנים לפני מינויה. במקביל נרשמת מגמה קלה של צמצום בהתערבות הצנזורה בחומרים שהוגשו לביקורת הצנזורה לפני פרסום.
כמו כן, בנתונים ניכר ביותר ששיאי התערבות הצנזורה בפרסומים נרשמים, כצפוי, בשנות מלחמה, וכך באופן בולט במיוחד ב-2014, השנה של "צוק איתן" (לצד עלייה קטנה יותר ב"עמוד ענן", ב-2012). הנתונים גם מאשרים שוב שהצנזורה פוסלת לפרסום מסמכים של ארכיון המדינה, שעברו את אישור מנגנוני הביטחון הפנימיים של הארכיון וחלקם אף היו כבר זמינים לעיון הציבור במשרדי הארכיון, אך חוזרים לחסות תחת מעטה צללים בהוראת הצנזורה.
> למה אני עולה על המשט לעזה ערב ראש השנה
הצנזורה הצבאית בישראל שואבת את סמכותה מתקנות ההגנה המנדטוריות לשעת חירום, שנמצאות בתוקף כבר למעלה משבעים שנה. בעוד שבמדינות אחרות פועלים ערוצים רשמיים שמאפשרים למדינה לבקש מעיתונאים שלא לפרסם מידע מסוים הקשור לסוגיות של ביטחון לאומי – ישראל היא היחידה מקרב הדמוקרטיות המערביות המחזיקה בצנזורה ממלכתית המחייבת מבחינה חוקית. בשום מקום אחר דיווחים עיתונאיים לא צריכים לעבור אישור מקדים.
כלי תקשורת, ולאחרונה גם בלוגים ואתרים עצמאיים (כמו שיחה מקומית), נדרשים להעביר לידי הצנזורה ידיעות מתוך שורה ארוכה מאוד של נושאים שנוגעים ישירות או בעקיפין לסוגיות ביטחון ויחסי חוץ, והצנזורה יכולה לפסול לפרסום חלק מהידיעה או את כולה. עם זאת, ההחלטה איזה ידיעות בדיוק להעביר לביקורת הצנזורה מתקבלת כל פעם מחדש במערכות כלי התקשורת. פעולת הצנזורה היא גם חשאית, ונאסר על גוף מפרסם לציין שידיעה מסוימת שונתה בשל התערבות הצנזורה, או אפילו לאותת על כך.
הצנזורה, בנוסף, שייכת למערך המודיעין של צה"ל, "אשר אינו מחויב בחופש מידע על פי חוק", כפי שמסבירה עו"ד נירית בלייר, ראש התנועה לחופש המידע. "אף על פי כן, קיימת אצל הממונה על חופש המידע בצה"ל גישה ראויה להערכה, לפרסום נתונים ככל שמתאפשר". ואכן, את הנתונים שלהלן קיבלנו במהירות וללא קושי.
מדיניות פרו-אקטיבית
אלה, אם כן, הנתונים שקיבלנו מהצנזורה: בין השנים 2011 לאוגוסט 2016 הועברו לאישור הצנזורה בין 13 ל-14 אלף ידיעות כל שנה. בתקופתה של הצנזורית הקודמת, תא"ל סימה ואקנין-גיל, בין 20 ל-22 אחוז מהידיעות שהועברו בשנים 2011-2013 עברו התערבות כלשהי מצד הצנזורה (במספרים מדויקים: בין 2,691 ל-2,812 בשנה), ברובם המכריע של המקרים חלקית, אבל כשני אחוז מהידיעות צונזרו במלואן.
בשנת 2014 חל זינוק אדיר בהתערבות הצנזורה, ככל הנראה סביב המלחמה בעזה, וב-26% מהידיעות שהוגשו (במספרים מדויקים: 3,719) הייתה התערבות חלקית (כ-22 אחוז) או איסור פרסום מוחלט (כ-4 אחוז).
הירידה המסתמנת בשנתיים האחרונות נראית כך: בשנה שעברה התערבה הצנזורה "רק" ב-19 אחוזים מהידיעות שהוגשו לה (2,505 ידיעות), והשנה (כאמור: עד אוגוסט) צנח היקף ההתערבות ל-17 אחוז – הכי נמוך בחמש וחצי השנים האחרונות. כאמור, לכל אורך התקופה במצטבר צונזרו במלואן 1,936 ידיעות, ובאופן חלקי עוד 14,196.
כבר בתחילת דרכה של הצנזורית החדשה, תא"ל אריאלה בן אברהם, שנכנסה לתפקיד לפני כשנה, היא החליטה להרחיב את היקף פעילות הצנזורה, ולנטר גם עמודי פייסבוק שמציגים את עצמם ככלי תקשורת. כך היא פנתה לעשרות עמודי פייסבוק ושלחה להם את צו הצנזורה ודרישה להגיש חומרים רלוונטיים לעיונה לפני הפרסום, מהלך שמשך תשומת לב רבה בתחילת השנה.
עכשיו מתברר מהנתונים שהמדיניות הפרו-אקטיבית של בן אברהם חלה לא רק על הזמנה להגשת חומרים, אלא גם על הסרה ממשית של חומרים שפורסמו כבר, באמצעות פנייה לגופים המפרסמים ודרישה להסיר אותם במלואם או חלקית (המידע שקיבלנו לא מפריד בין הסוגים). אם בשנים 2011-2013 מספר הפניות היזומות האלה למפרסמים מצד הצנזורה עמד על 9, 19 ו-16 פניות לחודש בממוצע (בהתאמה), וזינק ל-37 בממוצע בשנת המלחמה, הרי שבשנה שעברה, שנה ללא מלחמה, הוא כבר טיפס ל-23 פניות בממוצע בחודש, ועד אוגוסט השנה הוא זינק שוב ל-37 פניות יזומות בחודש בממוצע – בדיוק כמו ב-2014, רק בלי מלחמה. כלומר, כמעט פי שניים משנת 2012.
> עומד אב שכול בחדר, ולידו שני האנשים שהרגו את בנו
בתשובה לשאלתנו הובהר מהצנזורה עוד כי בשנים האלה היא לא פנתה מעולם לצדדים שלישיים (כמו ספקי אינטרנט או רשתות חברתיות) כדי להסיר פרסומים שהמפרסמים סירבו להסיר, וכן שלא קידמה כתבי אישום נגד אנשים או גופים שביצעו עבירות צנזורה. לעומת זאת, ממשלת ישראל כן פועלת להעלמת מידע ופרסומים מהרשתות החברתיות, לפחות מעיניהם של ישראלים, בין אם בהקשר של הסתה, ובין אם בהקשר של חשיפת דברים שאסורים לפרסום בארץ, כפי שנחשף כאן לאחרונה.
לעולם לא נדע מה הסתירו מאיתנו
נושא אחר שעולה מהנתונים שהועברו לנו הוא טיפול הצנזורה בחומרי ארכיון המדינה. בראיון ראשוני שנתן לשיחה מקומית לפני כחצי שנה אישר גנז המדינה, יעקב לזוביק, טענות שעלו לפני כן לגבי הגברת המעורבות של הצנזורה בפעילות הארכיון. בעבר, חומרים של ארכיון המדינה נפתחו לעיון הציבור אחרי בדיקה לפי מדדים של ביטחון, יחסי חוץ וכן הלאה שהפעילו אנשי הארכיון עצמם. מאז שהארכיון סגר את שעריו הפיזיים בתחילת השנה והתחיל בתהליך הדיגיטציה של מיליוני מסמכים ופרסומם באתר שלו, הפכו המסמכים ל"פרסום" לפי החוק, ולכן לכאלה שמצריכים קומה נוספת של ביקורת בידי הצנזורה. כך קרה שמסמכים – גם אם מעטים – שכבר נחשפו לציבור בארכיון שוב מוסתרים. לזוביק הוסיף בראיון שבכוונתו לנסות להכניס את אנשי הצנזורה פיזית לתוך משרדי הארכיון, כדי שיפעלו בו מבפנים ויגבירו את השפעתם בו.
עכשיו מאשרים בצנזורה שבמהלך השנים 2014-2016 הועברו לצנזורה כ-9,500 תיקיות מארכיון המדינה, שעוסקות בנושאים ביטחוניים. לפי הצנזורה, כ-0.5 אחוז מהמסמכים שטופלו עד כה הוחזרו "עם טיפולי הצנזורה", כלשונם. מכיוון שאי אפשר לדעת כמה מסמכים יש בכל תיקייה, אין לדעת כמה מסמכים בדיוק הוסתרו בדרך זאת, אבל מדובר לכל הפחות על כמה עשרות בשנתיים האחרונות.
שווה להזכיר שפעולת הצנזורה היא לא הדרך היחידה של המדינה למנוע פרסומים. אחד מהכלים הנוספים הוא צווי איסור פרסום, שמוצאים דרך בתי המשפט לא פעם בקלות ובמהירות, ובלי ביקורת עניינית מצד השופטים, ובמספר הבקשות מסוג זה חל גידול עצום בשנים האחרונות. נעה לנדאו, עורכת המהדורה האנגלית של "הארץ", שחקרה את צווי איסור הפרסום בישראל במסגרת לימודים במכון "רויטרס" באוקספורד בשנה שעברה, עומדת לפרסם בקרוב את תוצאות המחקר שלה בנושא. מהנתונים שאספה מכל המקורות הרלוונטיים – המשטרה, מערכת בתי המשפט, הצבא ומערכת הארץ – מצאה שמספר צווי איסור הפרסום גדל ביותר מפי שלושה ב-15 השנים האחרונות. בחמש השנים האחרונות לבדן גדל מספר הבקשות צווים בכעשרים אחוז. כלומר, בזמן שפעולת הצנזורה (מחוץ לימי מלחמה) נשארת בערך באותו היקף ואולי אפילו מצטמצמת, המסלול העוקף של צווי איסור הפרסום נמצא בפריחה.
כל הכלים האלה משרתים את זרועותיה השונות של המדינה בבואה להסתיר סוגים שונים של מידע מהציבור. אבל הנתון היחיד שחסר כאן, ושלעולם לא נוכל לדעת במדויק, הוא זה של הצנזורה העצמית. עד כמה עיתונאים בוחרים מראש לא לחקור או לא לבחון או לא לכתוב על נושאים רגישים, שעלולים להוביל אותם להתנגשות עם הצנזורה או עם מנגנון צווי איסור הפרסום (או סתם עם עורכים ומו"לים שחרדים לשיקולי מכירות ורייטינג)? כמה סיפורים הולכים לאיבוד ככה?
מיכאל שפר עומר-מן סייע בהכנת הפוסט.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן