newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אני אוהב את מירי רגב

אני מכיר את מירי רגב כמו שאני מכיר את עצמי, וכך גם את פחיתות הערך שישראל הרשמית שידרה לה כל חייה. אני אוהב אותה כמו את אחיותי, אבל לא מקבל את השנאה שלה, את העיוורון שלה לאחרים ואת מסירותה לשימור מלכותה הנצחית של הליכוד

מאת:

אני לא מכיר את מירי רגב. מעולם לא נפגשתי איתה. אבל אני מוקף בנשים ובנות כמוה כל חיי. ונדמה לי שאני יודע בדיוק איך היא חושבת ומה היא מרגישה.

כמוני, מליונים אחרים לא מכירים את מירי רגב בכלל, ואף על פי כן היא מעוררת בקרבם אמוציות חזקות, לטוב ולרע. וזה בגלל שמירי רגב יושבת היטב על קטגוריה ישראלית שאינה פוליטית ביסודה: אם זהו תסריט – וזהו תסריט, שלא יהיה לאף אחד ספק – מירי רגב היא הילדה המרוקאית מהפריפריה שהאשכנזים המתנשאים, העשירים והאטומים, לא כל כך אוהבים. הילדה שתל אביב השחצנית הבלתי נסבלת מאנפפת לעומתה: תחזרי לקרית גת.

ובין אשכנזים ובתוך תל אביב הילדה הזו והחבורה שלה ילכו תמיד בעצבנות מתוחה שתוסווה בבטחון מוגזם או רטינה מוחצנת: בלב הם מרגישים שהם לא טובים מספיק, והם רק מחכים שמישהו יאשש להם את התחושה הפנימית ויראה להם את הדלת החוצה. הם יפתחו עליו פה, או אולי יאיימו במכות: בלב הם ירגישו מקוללים, גרוע מזה: שיש משהו נכון בעוינות כלפיהם. שהם באמת מלוכלכים ולא ראויים.

ההזדהות עם מירי רגב נובעת מזה שיש בישראל הרבה נשים וגם גברים שגדלו כל חייהם בתחושה הזו בדיוק. מירי היא הסימבול החזק שלהם, באופן שמזכיר קצת את נינט כדמות הגדולה להזדהות עבור ילדות ישראליות מהפריפריה של תחילת שנות האלפיים. ילדות להורים לא עשירים מאוד ולא משכילים מאוד ולא נחשבים מאוד, שגדלו בדירות שיכון, או "רכבות”, כמו שקוראים לזה בכמה מהמקומות הפחות נעימים בישראל. הילדות ההן, והמשפחות שלהן, ראו בזמרת הצעירה והנהדרת מקרית גת הצלחה של הארכיטיפ שלהן, של דמות העל שלהם. כלומר: הצלחה שלהן.

> גופות, שקרים וילד דמיוני בנאום נתניהו בעצרת האו"ם

מירי רגב (צילום: אקטיבסטילס)

מירי רגב (צילום: אקטיבסטילס)

הרבה דם רע זרם בתרבות ובפוליטיקה הישראלית מאז תחילת שנות האלפיים: כוחות מחרחרי שנאה ופילוג משלל ז'אנרים עלו ופרחו. הסיפור המזרחי, שלפני כן קודם בעיקר על ידי הקשת הדמוקרטית המזרחית, שתמיד סומנה ונחשבה שמאל רדיקלי, אומץ בחדווה על ידי הליכוד החדש. כמו שבט בתוכנית ריאליטי שצריך לתקוע דגל באמצע מחנה היריב הם תקעו את שלהם בחדווה: עכשיו זו ישראל שלהם. את מה שהם יודעים בשקט בלי שידובר, שהמנגנון האמיתי של הליכוד והמפד"ל (תעזבו אותי מהקשקוש “בית יהודי”) לבן כמו פסגות האלפים בדצמבר – את זה הם ממשיכים לשתוק.

אבל מירי רגב.

אני מכיר אותה כל חיי. הייתי לצידה בגן ביישוב הקטנטן על דרך הקריות, צור שלום; למדתי לצידה בבית הספר היסודי דתי "הדסים" ביקנעם, ואחר כך בחטיבת הביניים הממלכתית דתית “יהודה” בעפולה. ראיתי אותה מגיעה בבוקר עם חצאית לבית הספר רק כדי להוריד אותה בסוף הלימודים מחוץ לשער וללכת עם מכנסיים קצרים לפגוש את החברות.

אני יודע מה היא חשבה על עצמה, כי הרחתי את זה ושמעתי את זה: היא לא ייצוגית מספיק, לא טובה מספיק, לא עשירה מספיק ולא נינוחה מספיק להיות כמו הילדים והילדות של האשכנזים המסודרים מהיישובים והשכונות העשירים, בטח לא מתל אביב.

תל אביב: העיר הלבנה של אריק איינשטיין וחבורת לול, דן בן אמוץ והבימה. הסימבול הגדול, הדוקר, המכאיב, של פחיתות הערך. האדונים והגבירות בבגדים היפים והנקיים יושבים לראות הצגה או צוחקים על בירה, אופנתיים ונטולי דאגה, בעוד את, או אתה, רואים את האבא הפועל שלך, ואת האמא עקרת הבית או המזכירה שלך, מיוזעים ומלוכלכים ובקושי מוציאים את הלחם לגדל אותך.

מי נתן להם את החוצפה? הם יותר יפים ממני? אלוהים ברא אותם לחיות מעלי? והשאלה המקבילה, הקשה לא פחות: האם להשלים את זה שנולדתי לחיים של שוליות וחוסר הכרה? אולי יש בי משהו שמצדיק את זה?

> תוכנית חדשה של משרד החינוך: מורי בי"ס בבוקר, עובדי קבלן בערב

נשים רבות מהפריפריה ראו בה הצלחה שלהן. נינט טייב בהופעה. (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

נשים רבות מהפריפריה ראו בה הצלחה שלהן. נינט טייב בהופעה. (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

אני מכיר את מירי רגב כמו שאני מכיר את עצמי, ואת אחותי, ואת בנות הדודה שלי. אני מכיר את הפחדים החברתיים, את החששות המעמדיים, את פחיתות הערך שישראל הרשמית שידרה אליה בכל פינה ובכל צומת: ישראל של החדשות המשודרות במבטא סוציואקונומי גבוה רשמי ומצוחצח, עם פקידים גבוהים שלא מזכירים את אבא ואמא שלך ושופטים ואקדמאים שאין להם מושג מי אתה ומאיפה באת, ומה עברת בחיים.

ישראל של ילדים-של שהיה להם חופש לבחור. לך, בתענכים, בדימונה, בטבריה, באילת, בחצר הגלילית, בפרדס כץ, לא היה אף פעם חופש לבחור. נולדת כבול לקבוצה נחשבת פחות.

אני מכיר את זה בדיוק, ואני יודע בדיוק על איזה נים רגשי ההיסטוריה הזו יושבת. אני זה, כמו שכמעט כל תושב ישראל המרוחקת והמנותקת מהמרכז מכיר את זה – כמו שמכיר חבר בכל מעמד חברתי נחשב פחות בכל מקום בעולם, עם הטוויסט המיוחד שיש להוויה מקומית ונשית של הדבר הזה. הרי ישראל אחת רק בדמיון של הפוליטיקאים שלה.

אני לא שונא את מה שמירי רגב מייצגת, ואני לא שונא את האנשים והנשים שמזדהים איתה: שנאה היא דבר מכער ומטפש. יש בי המון אהבה לישראל הזאת שאני בעצמי בא ממנה. לצד זה יש לי צער וכעס על הכיוון השגוי וההרסני שאליו לוקחת מירי רגב הקונקרטית (לצד מזרחים אחרים בליכוד) את העוצמה הרגשית שנצברה אצל הישראליות והישראלים שרואים בה התגלמות מסויימת של עצמם.

אם הייתה בה היכולת לצאת מהסיפור הנרקסיסטי של עצמה היא הייתה מרימה עיניים ורואה שבדיוק כמוה, בדיוק כמוה, האולם במשכן לאומניות הבמה באשדוד מלא נשים וגברים שגדלו בתחושה של פקפוק עצמי וחוסר קבלה וחוסר בטחון, ומעולם לא הפסיקו לשאול את עצמם אם אי פעם יאהבו אותם ויכירו בכשרון שלהם. ילדים וילדות מכל מקום, שחורים ולבנים ויהודים וערבים וסטרייטים ולסביות וכל מה שבאמצע.

אם היה לה שכל, היא הייתה עובדת כדי להפוך את שאר ישראל לתל אביב, לא את תל אביב לשאר ישראל.

אני אוהב את המירי-רגביות של המדינה הזו: אני מכיר אותן כאילו היו האחיות שלי מהבית. אני לא מקבל את העמדה השונאת שלהן בגלל שהיא קיבוע אכזרי של עמדת נחיתות, הפעם מתוצרת עצמית. אני לא מקבל את העיוורון שלהם לסיפורים אנושיים דומים ובכלל, לדמיון הגדול בחוויה האנושית של כל העולם בערך.

ואני לא מקבל את זה שכל היופי שלהן וכל התסכול ההיסטורי שלהן, האמיתי והמדומיין, האותנטי והמחושב לצרכים פוליטיים, מתועל לקדם את מלכותה הנצחית של תנועת הריקבון והשחיתות, הטיפשות והתקיעות, האכזריות ואטימות הלב, שהיא הליכוד.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> לפתוח מחדש את תיק ההריגה של אל"מ ישראל שומר

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
פלסטינים בורחים מח'אן יונס לרפיח, ב-26 בינואר 2024 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

פלסטינים בורחים מח'אן יונס לרפיח, ב-26 בינואר 2024 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

עזבתי את עזה, אבל המלחמה עדיין לא עוזבת אותי

יצאתי משג'אעייה, עברתי מחסום של הצבא הישראלי, וביליתי כמה שבועות באוהל ברפיח בדרך לעזוב את הרצועה. אני חושש שההחלטה הזאת תעיק על נשמתי לתמיד, אם יקרה משהו למשפחתי בזמן שאיני שם

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf