למה אני עולה על המשט לעזה ערב ראש השנה

אם הכל ילך כשורה, ביום שני 26 בספטמבר ייצא לדרך המשט השמיני לעזה, הפעם של נשים בלבד. אם הכל ילך כשורה, אהיה על המשט הזה.

מטבע הדברים, להחלטה להצטרף למשט קדמו שיקולים שונים, לכאן ולכאן. אבל מעל לכל, עמדה לנגד עיני דמותה של ילדה אחת, מונא שמה, שראיתי לפני כשלוש שנים בסרטה של הבמאית העזתית פידא קישטא, "אנה יעופו הציפורים", שמביא את סיפורה של עזה של אחרי "עופרת יצוקה".

המצלמה של קישטא מתעדת את חורבות חייהם של בני עירה מתחת להריסות בתיהם. היא לא כתבת של סי.אן.אן ואין לה עניין לחסוך מצופיה את ממדי הזוועה בצורתה הגראפית, הגולמית: ההפצצות, הזרחן, פצעי הזרחן על גופם של נערים צעירים, על גופות של ילדים, עוד הפצצות, התעמרות שרירותית בדייגים, ירי לעבר חקלאים שלא יכולים לעבד את אדמתם מאות מטרים מאזור החיץ (שכמעט כולו כמובן בצד הפלסטיני), אב שקורא לבנו בזעקות קורעות לב בין החורבות, וילדה אחת בת עשר, מונא, שמלווה את קישטא כמעט לאורך הסרט כולו, מעין מדריכת טיולים בגיא המוות העזתי: כאן נהרג זה, ושם ההיא.

היא חכמה ורהוטה להפליא, ובעיקר עניינית מאוד. פעם אחר פעם היא מתעקשת לקחת את קישטא לבית בו ריכז צה"ל רבים מתושבי השכונה, ומאוכלס להתפקע הופגז על יושביו. מונא איבדה בהפגזה הזו את שני הוריה, כמה אחים, ובסך הכל 21 מבני המשפחה המורחבת. היא זוכרת כל איבר מרוטש שראתה בלילה הנורא ההוא, את הוריה הגוססים והמתים, את אחיה מתחנן בפני החיילים שיתנו להם לצאת משם, ואת סירובם של האחרונים.

> תוכנית חדשה של משרד החינוך: מורי בי"ס בבוקר, עובדי קבלן בערב

בחדרה בבית אחיה, היא מראה לקישטא ציורים שלה ומדברת על חלומות. "לפעמים אני רואה את אמא שלי בחלום, רק שם אני יכולה לראות אותה עכשיו, אבל אפילו בחלום אני יודעת שהיא בעצם מתה ולא תחזור". בשכונה, או מה שנותר ממנה, מונא מסכימה לשחק כעת רק עם ילדים יתומים אחרים, כי בשום אופן היא לא מוכנה לשמוע אמא שקוראת לילדיה לשוב הביתה ממשחקיהם בחוץ.

לא ראויה למגורי אדם

אחת עשרה שנים לנסיגה החד-צדדית, ישראל הצליחה לקבע את רצועת עזה בתודעה הציבורית כממלכת הטרור, החור השחור שחופר מנהרות מתחת לרגלינו ומשגר מפעם לפעם רקטות וטילים על ישובים בישראל. אחת לכמה שנים ישראל פותחת את שערי הגיהינום וממטירה על תושבי עזה תופת, ובין לבין היא בעיקר עסוקה בלהשכיח את קיומה על פני האדמה הזו. להשכיח את העובדה שישראל, בסיוע שכנותיה, נעלה את השערים על קרוב לשני מיליון בני אדם שנאבקים לשרוד בין חורבותיה. להשכיח את העובדה שלמרות שקר "סיום הכיבוש", ישראל עדיין שולטת על כל גרגר שנכנס לרצועה, כולל דברי מאכל (ודי להיזכר בבדיחה החולנית של דב וייסגלס – שאמר בהקשר הזה בזמנו ש"זה כמו פגישה עם דיאטיקן. אנחנו צריכים לגרום לפלסטינים לאבד משקל, אבל לא להרעיב אותם למוות" – כדי להתחלחל עד העצם).

על פי הערכות מומחים, אם לא יוסר המצור, בתוך שנים ספורות עזה לא תהיה ראויה יותר למגורי בני אדם. האמת היא שישראל כבר מזמן הפכה את עזה למקום כזה. עזה שקועה בתוך אסון מתמשך ומעמיק מכל אספקט אפשרי: תשתיות, מים, תזונה, תעסוקה, בריאות ועוד. אסור לאפשר לישראל להשכיח את קיומה ואת גסיסתה מהתודעה שלנו.

מאז המשט הראשון, ישראל עשתה ועושה מאמצים רבים כדי להציג את המשטים כפעולה אלימה וקיצונית של שונאי ישראל, שלא לומר מחבלים של ממש, שרוצים בחיסולה של המדינה. בטירופה היא אף הרחיקה לכת עד כדי הרג עשרה ממשתתפי המשט על המרמרה, פעולה עליה היא נאלצה להתנצל ואף לשלם פיצויים.

> שנתיים לצוק איתן, ואף חקירה לא הובילה לכתב אישום על פשעי מלחמה

חיל הים תופס את ספינת המשט לעזה, ספטמבר 2010 (דובר צה"ל)

ואולי יש צורך לחזור ולומר את מה שצריך להיות מובן מאליו: המשטים לעזה הם התנגדות אזרחית בלתי אלימה מובהקת למצור לא חוקי ולא אנושי על הרצועה ולרמיסת תושביה. המטרה איננה להתעמת בשום צורה עם הכוחות הישראליים, גם לא בשעת ההשתלטות על כלי השיט. המטרה היא לא להניח לעולם לשכוח את עזה ואת תושביה.

כשנתניהו, ליברמן ורגב יוצאים מגדרם להציג את משתתפי המשטים כקיצוניים, אלימים ואנטישמיים, אני מזכירה לעצמי שהמוסר היהודי שלי – לא פחות מהמצפון האישי – הוא שמכתיב את הצטרפותי למשט, ודווקא עכשיו, בסיומו של חודש אלול. אלה ימים טעונים בלוח השנה היהודי, ימי תשובה וסליחות, בין אדם לחברו ובין אדם למקום. השנה, "המקום" עבורי איננו רק השכינה, אלא גם מקום קונקרטי, שמתוקף זהותי כאזרחית ישראלית אני שותפה לאחריות על אסונו ואסון תושביו. מעשה התשובה מתחיל בפקיחת עיניים ובהכרה בחטא, ואחר כך בניסיון לעשות תיקון. ימים ספורים לפני ראש השנה, עבורי אין מעשה יהודי מזה.

> בואו נדבר על ההטייה האנטי-ישראלית של האו"ם