הצליח כאינטלקטואל, נכשל כמנהיג. המורשת של איימן עודה

היטיב לדבר, אך לא לבנות. ח"כ איימן עודה (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

כשהתמודד איימן עודה לראשונה לכנסת ב-2015, בגיל 40 בלבד, נדמה היה שזו התחלה של עידן חדש בפוליטיקה הערבית בישראל. בעיני רבים, הוא סימל את התקווה לפוליטיקה מסוג אחר: צעיר, חילוני, רהוט, איש שמאל עם חזון אוניברסלי של שותפות יהודית-ערבית, שוויון אזרחי וצדק חברתי. הרשימה המשותפת שהוביל ביטאה לראשונה ברית בין כל המפלגות הערביות, והיתה לסמל של אחדות וכוח.

בבחירות 2020 הגיע עודה לשיא כוחו: 15 המנדטים בהם זכתה הרשימה המשותפת בראשותו היוו הישג שהיה בו ממד כמעט מהפכני, והעניקו לו ולאנשיו כוח ממשי להשפיע, לעצב מדיניות ולדרוש את מקומם של הערבים בישראל בליבת קבלת ההחלטות. אך אז החלה ההתפוררות. הרשימה המשותפת התפצלה, אמון הציבור נשחק, והפערים בין הרכיבים האסלאמיסטים, הלאומיים, הקומוניסטים והחילונים הלכו והעמיקו.

עודה לא הצליח להוביל ואף לא להציע תשתית אידיאולוגית משותפת, או מבנה פעולה גמיש דיו שיכיל את המגוון החברתי והפוליטי של הערבים בישראל. במקום לבסס תשתית פוליטית רחבה ומגוונת הכוללת ייצוג של נשים, צעירים, אנשי מקצוע, אפילו אנשי דת ויוזמות קהילתיות, הרשימה המשותפת הצטמצמה למבנה סגור, שמרני, מרוכז, ולעיתים אף מסורבל מבחינה מוסדית.

עודה נמנע מלהכניס שותפים חדשים לזירה, כאלה שהיו יכולים להרחיב את בסיס הכוח ולהחיות את הקשר בין הנהגה לציבור. המבנה הפוליטי תחתיו נותר חסום לתוספות טכנוקרטיות ולרעיונות רעננים, מה שיצר שיתוק פנימי. התוצאה היתה כואבת אך צפויה: הרשימה התפוררה, הציבור איבד אמון, והנציגות הערבית הלכה ואיבדה את הרלוונטיות שלה בעיני קהל בוחריה. דווקא ברגע שבו החברה הערבית בישראל ביקשה הנהגה מפוכחת, גמישה ובעלת אופק, עודה ושותפיו לא הצליחו להמיר את ההזדמנות לכוח מגבש ומשפיע.

לא ניתן להתכחש לכך שעודה פעל בנחישות בנושאים חברתיים: הוא היה פעיל בוועדת הכספים, קידם תוכניות חומש, נאבק למען תקציבים לחינוך, תשתיות ודיור, והיה שותף בבלימת אפליה ממסדית בתחומים רבים. אך את העוצמה הציבורית והפוליטית שניתנה בידיו לא הצליח למנף למהלך רחב, מתואם ורב-שכבתי של שינוי מבני. הוא לא הקים מוסדות תומכים, לא גיבש תנועה רעיונית-חברתית חוצת מגזרים, ולא ניסח אמנה פוליטית שתאגד סביבו שותפות אזרחית ופלסטינית יציבה.

במובן זה, איימן עודה מתפקד כאינטלקטואל ציבורי מובהק – במובן הגרמשיאני – כזה המנסח תודעה, מציב רף מוסרי גבוה, אך נותר מנותק ממנגנוני השפעה. הוא דיבר על שותפות יהודית-ערבית, אך לא יצר כלים פוליטיים ארוכי טווח שיאפשרו לממשה. הוא הביע סולידריות עם קהלים שונים, אך לא חיבר ביניהם למבנה קולקטיבי. בכך הפך לסמל, אך לא לגורם משנה כללים. וכשאין תשתית אין ממשיכי דרך, והנוכחות הפוליטית הופכת לשברירית.

המקרה של מנסור עבאס מחדד את הפער. אחמד טיבי, איימן עודה ומנסור עבאס, באוגוסט 2019 (צילום: דוברות חד"ש)

המקרה של מנסור עבאס מחדד את הפער. עבאס הצליח לשרטט חזון ברור ומגובש של תנועה אסלאמית פרגמטית, שאינה מתרצת את זהותה אך גם אינה מוותרת על השתלבות. הוא חיבר בין מרחבים: בין החברה הערבית בישראל לפלסטינים בגדה ובעזה, בין דתיים לחילונים, בין שיח אזרחי לשיח מסורתי. ובעיקר, הוא ידע לנסח משוואה פוליטית ברורה: אזרח ערבי שותף בקואליציה אינו בהכרח בוגד בקולקטיב, אלא לעיתים מתווך חיוני לשינוי. עבאס הבין שמילים יפות אינן מספיקות, וחתם על הסכמים, דרש תקציבים והשיג הישגים מוחשיים. הוא יצר נוסחה. גם אם אינה מקובלת על כלל הציבור ומעוררת התנגדויות, היא קיימת, והיא שלו.

עודה, מנגד, נותר בגבולות הדקלרציה. כשניסה לגבות את בני גנץ לראשות הממשלה, הוא נתקל בחומת דחייה אך גם לא התעקש על שינוי כללי המשחק. הוא לא קידם בריתות ארוכות טווח, לא שיתף פעולה עם שחקנים חוץ-מפלגתיים ולא הביא בשורה מוסדית חדשה. לא פלא שבתוך שנים בודדות, הפך ממנהיג של 15 מנדטים לדמות שמדירה את עצמה מהפרלמנט. עזיבתו הקרובה את הכנסת לא לוותה במהלך של העברת אחריות, ואף לא בניסיון לבנות בית פוליטי מחודש.

כיום, עודה מדבר על הקמת גוף ציבורי חדש – לדבריו, לא מפלגה אלא מסגרת רעיונית שיתופית. אך מבלי לנסח במדויק את יעדיו, את מנגנוניו, או את הקשר עם המפלגה שממנה צמח, המהלך הזה מעורר בלבול. האם מדובר בבריחה מהמערכת או ביוזמה של שינוי? האם זו פרישה מכובדת או שימור של השפעה אישית בדרכים עוקפות מוסדות? ההימנעות מהעברת המקל הפוליטי למנהיגים הצעירים בחד"ש מחדדת את התמונה: עודה מתקשה להיפרד, אך גם לא מצליח להציע אלטרנטיבה קוהרנטית.

ייתכן שעודה ייזכר כמי שהביא רוח חדשה, תקווה אזרחית ויכולת ניסוח נדירה של תודעה מוסרית. אך דומה שבמבחן ההנהגה הוא לא הצליח לבנות מבנים, לא הצמיח דור המשך ולא שרטט אופק פוליטי מגובש. הוא היטיב לדבר, אך לא לבנות. ובפוליטיקה, במיוחד של מיעוטים זוהי המשוואה הקובעת: בין רעיון לשינוי יש רק דרך אחת, בניית כוח.

ד"ר מייסון שחאדה, ראש מחקר תכנית "אמל", כותבת ב"קול הערבי" של כתב העת 'תלם'.