הצגה חדשה מנסה לעשות "פעולת החייאה לתרבות בעזה"
"המהגרים מעזה" שעולה בתיאטרון תמונע השבוע משחזרת אחד לאחד הצגה שעלתה בעזה לפני המלחמה ב"תיאטרון לכולם", בשילוב קטעים מיומן המלחמה של מייסד התיאטרון העזתי. הבמאית עינת ויצמן: "אני עושה דבר אחד קטן, כדי להזכיר את החיים שהיו שם"
"פעולת התנגדות קטנה". השחקנים שהיר כבהא וראמי סלמאן בהצגה "המהגרים מעזה", בבימויה של עינת ויצמן (צילום: דוד קפלן)
ביום שני השבוע עולה בתיאטרון תמונע הצגה חדשה, שאינה הצגה חדשה. הבמאית עינת ויצמן מעלה הצגה משועתקת, כלומר שחזור של הצגה שעלתה בעזה לפני המלחמה בתיאטרון העזתי مسرح للجميع – תיאטרון לכולם. התיאטרון היה בית להצגות, תרבות ואמנות בעיר עזה, ונחרב בהפגזות הצבא הישראלי. מלחמת ההשמדה שמנהלת ישראל נגד כל שבריר צלם אנוש בעזה החריבה לא רק את מערכת הבריאות, מוסדות השכלה ומוסדות דת ומורשת, אלא גם את כל בתי התרבות, הקולנוע, התיאטראות, המוזיאונים והארכיונים.
ההצגה "המהגרים מעזה" מבוססת על מחזה של סלאבומיר מרוז'ק הפולני, "המהגרים", שהוצג בפעם הראשונה ב-1977. הוא מספר את סיפורם של שני מהגרים מאותה מדינה – אחד מהגר עבודה, איכר פשוט וחסר השכלה, והשני פליט פוליטי אינטלקטואל, מלומד ונרדף – שנקלעו בערב השנה החדשה לחדר אחד בבניין רעוע במדינה זרה. במהלך העימות ביניהם מטשטשת התהום הפעורה בין השניים בתוך המציאות המורכבת של חייהם. בגרסה העזתית שלה, ההצגה מעובדת לסיפורם של שני מהגרים מעזה, שהגשימו כביכול את חלומם לברוח מהרצועה, ושל מה שעובר עליהם אי שם במדינה מערבית עלומה.
מייסד תיאטרון לכולם, חוסאם מדהון, תירגם את המחזה ושיחק בהצגה, שעלתה בשיתוף תיאטרון AZ הבריטי. מדהון ו-AZ העלו בעשור האחרון עשרות הצגות ומופעים, ועשרות אלפי עזתים צפו ביצירות ובמחזות שהפיק מדהון יחד עם שותפיו. מפעל חייו הצנוע נהרס כליל במלחמה, וכל מה שנותר ממנו הוא תמונות וקטעי וידאו ברשתות החברתיות. מהיום הראשון של המלחמה, מדהון מתעד את הפליטות שלו עצמו במעבר ממקום למקום עם אשתו, כשבתו סלמא עוקבת אחריהם בדאגה ממקום מושבה בביירות, שם היא לומדת לתואר שני בזכויות אדם, דמוקרטיה וחוק בינלאומי – מילים גדולות שמתרוקנות מתוכנן כשהן עוברות את גבול רצועת עזה.
ויצמן נתקלה בהצגה במקרה לפני כמה חודשים, והחליטה להעלות אותה בישראל. יחד עם צוות השחקנים שגייסה למשימה האמיצה הזאת, היא חותרת להנציח את העשייה האמנותית והתרבותית שהיתה בעזה לפני המלחמה. בשל כך, היא משחזרת במדויק את ההצגה העזתית לפרטיה, אחד לאחד. התפאורה, הרהיטים והבגדים זהים למה שנשרף והושמד בעזה. נוסף על כך, היא משלבת בהצגה קטעים מיומן המלחמה של מדהון, שבו הוא מתעד מה עובר עליו ועל משפחתו מאז אוקטובר 2023 – טקסטים שהוקראו בלונדון באירועים שונים של תיאטרון AZ.
ויצמן מקדישה את המחזה כמחווה לנעים נסר הבמאי, שנמצא כיום במאהל פליטים בדרום רצועת עזה במצב בריאותי קשה, ולמדהון ולג'מאל אל רוזה, שנעקרו מביתם ועוברים בין מחנות פליטים ומרכזי מחסה המפוזרים בעזה. "אני מנסה לעשות במחזה הזה פעולת החייאה לתרבות בעזה, שישראל מנסה להשמיד", היא אומרת.
לדבריה, "הצבא לא רק הורג את אוכלוסיית הרצועה, אלא גם פועל לחיסול המורשת והתרבות בעזה – שלא יהיה חינוך, שלא תהיה תרבות, שלא יהיה זיכרון".
ויצמן לא נאיבית, ולא מצפה שיוצרים ואנשי תרבות בישראל "יתפכחו" ויבינו מה הצבא הישראלי עושה לקולגות שלהם מעבר לגדר. הרי כותבים, אמנים ומחזאים רבים, כמו גם עיתונאים, זמרים ומשפיענים אחרים, התגייסו כולם למען מלחמת הדמים הזאת. "אני עושה דבר אחד קטן, כדי להזכיר את החיים שהיו שם. אני עושה את זה כפעולת התנגדות קטנה. קטנה מדי", היא אומרת.
מחווה לאנשים שרק רצו חופש
שני השחקנים שגייסה ויצמן למחזה הזה הם שהיר כבהא מיאפא, וראמי סלמאן מעבלין. כבהא (40), נולד למשפחת פליטים מעורבת: אבא מאום אל קטף בוואדי עארה, ואמא מכפר איג'ליל (היום גלילות). הוא למד בבית ספר יהודי, שיחק בסרט עג'מי ובכמה הצגות קטנות, עד שלמד אצל ויצמן בקורס והשתתף בהצגה "איך לעשות מהפכה" – מחזה דוקומנטרי מאת ויצמן ועיסא עמרו. אז החליט להמשיך בקריירה מעל במת התיאטרון.
"עברתי מסלול קשה, שבו איבדתי את החברים היהודים שלי אחד אחרי השני. גם אלו שהגנו עלי בתיכון כתלמיד ערבי בודד ומותקף, גם אלו אכזבו אותי במלחמה הנוכחית. התגלגלתי מאכזבה לאכזבה, מכאב לכאב, עד שחזרתי להיות ערבי בודד", הוא אומר. לדבריו, הוא הרגיש שהוא חייב לעשות משהו מתוך הכאב והייאוש שלו, והתחבר לתיאטרון האקטיביסטי שעושה ויצמן.
"רציתי להיות חלק ממחזה שנוצר מתוך צורך של האמן לומר משהו ולעשות משהו", אומר כבהא. "במחזה הזה אני עושה מחווה לאנשים שרק רצו חופש, לעשות תרבות ואמנות. גם אם הם היו יהודים שהיו תחת המתקפה הזאת ומישהו היה מנסה להשתיק את קולם, אני מאמין שהייתי משתתף בהצגה הזאת".
למרבה האירוניה, קריירת התיאטרון של כבהא התחילה בתפקיד קטן במחזה שעלה בגרמניה, וסיפר את סיפורן של שלוש משפחות יהודיות בזמן השואה.
האם הוא מפחד מרדיפת האמנים ואנשי התרבות הפלסטינים במסגרת עונת הציד שעליה הכריזה ממשלת בן גביר? "אני לא כל כך מתרגש ממה שיהיה", אומר כבהא. "אני משחק דמות מעל במה, אני משמיע קול של שחקן שלא יכול להיות במקומי. הדבר היחיד שמפחיד אותי כרגע הוא גודל האחריות להעביר לקהל את דמותו של שחקן אחר, שחי כיום את הטרגדיה הזאת בזמן שאני מגלם אותו. הוא לא זיכרון, הוא לא היסטוריה. הוא חי ונושם אי שם, ועליי מוטלת האחריות להביא אותו אל הבמה בתל אביב".
"כל מה שיקרה כאן הוא כלום לעומת התופת בעזה". בתים הרוסים מהפצצות ישראליות בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, ב-15 בנובמבר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
את סלמאן (28) תפסתי בין החזרות לסרט שבו הוא משתתף למשמרת עבודה במסעדה תל אביבית שבה הוא ממלצר לפרנסתו. הוא פגש את ויצמן בעקבות מעצרו האקראי בהפגנה נגד מעצרים מנהליים לפני כמה שנים, שעבר לידה במקרה בדרך למעונות. מאז הספיק לשחק איתה בשתי הצגות נוספות.
סלמאן מספר שבתחילת המלחמה היה משותק ומפוחד, כמו שחקנים ואמנים פלסטינים רבים, כשעקב אחרי מעצרים של אנשי תרבות פלסטינים והטרור שהופעל נגדם כדי להשתיקם. "היום אני לא מפחד", הוא אומר. "מה שיהיה יהיה. התנדבתי להשתתף בהצגה הזאת כי הייתי חייב לעשות משהו. מבחינתי, לשחק בהצגה הזאת זו החלטה להיות או לא להיות כשחקן, לעבוד ולהעביר מסר – על כל ההשלכות המקצועיות והכלכליות של זה, או פשוט לא לעשות כלום ולשתוק. אני בחרתי לעבוד. אני יודע שהעתיד לא ברור, שלא ידוע אם יהיה כסף או לא, אם יחקרו, יפגינו, יתנגדו, יעצרו. אין לי מושג. אבל כל מה שיקרה כאן הוא כלום לעומת התופת בעזה".
סלמאן חולם על היום שבו תעלה הצגה משותפת של שחקנים פלסטינים מעזה ומישראל, שבו יוקם תיאטרון פלסטיני מקצועי, שיעביר לציבור את עוצמת הכלי הזה לשינוי ולבנייה של חברה בריאה יותר. "אני אמשיך לשחק ולהופיע, עד שהישראלים והעולם כולו ישאלו את השאלות הקשות, ויידעו מה החלק שלהם בהזנת מכונת הרצח הזאת שטובחת בעזה", הוא אומר.
"איפה שיש במה, יש קהל, ואיפה שיש קהל, יש חיים"
במשך כמה ימים לא יכולתי לסיים את הכתבה הזאת. הרגשתי מועקה מייסרת, איך אני יכולה לדבר עם כל היוצרים והאמנים כאן, ולא לשמוע מה יש לשחקן הראשי מעזה לומר על יהודיה ישראלית שמשחזרת מחזה שלו בלב תל אביב. לבסוף הצלחתי לדבר עם מדהון, שסיפר לי על הכאב שבו הוא חי כל יום, כיוצר, שחקן וכותב שרואה את ההרס השיטתי של התרבות בעזה. לדבריו, שישה היכלי תרבות ותיאטראות בעזה – תיאטרון אל הלאל, אל מסחאל, מרכז תרבות הולסט, תיאטרון הסהר האדום, מרכז רשאד לתרבות ויצירה, וכפר אל חרפ (האות) לאומנות ומשחק – נמחקו כליל מעל האדמה.
"עשרות קבוצות תיאטרון מקצועיות ומתחילות נאבקות לשרוד מאז שהוטל הסגר על עזה (ב-2007; ס"ס). עבדנו עם מעט מאוד משאבים. ההצגות והמופעים מעזה הופסקו לאט לאט. לא נתנו לנו להופיע בעולם כמו פעם, ונמנעה כניסתם של כל האמנים שהתארחו בעזה. הסגר התרבותי שהטילה ישראל על הרצועה פגע בתעשיית התרבות הפלסטינית בצורה אנושה, ועם זאת המשכנו להופיע, ליצור, לעלות לבמה, להעביר חוגים לילדים ולהפיק מחזות כל שנה. אבל המלחמה הזאת הטילה על התרבות שלנו מכה קשה, שכללה הרג של אמנים ושחקנים, הרס טוטלי של היכלי תרבות, במות ומרכזי הכשרת אמנים. הם יודעים שאיפה שיש במה, יש קהל, ואיפה שיש קהל, יש חיים, והם לא רוצים שנחיה. הם רוצים שנמות", אומר מדהון.
מדהון, כמו סלמאן וכבהא וכמוני, חולם על היום שבו הזהות והתרבות הפלסטיניות יפרחו ויגדלו אל מעבר לגדרות ולגבולות, אל מעבר לכיבוש ואל מעבר למלחמה. "כשהתרבות תשוחרר, הפלסטיני יהיה חופשי – לא משנה איפה הוא חי. יום אחד נחיה כולנו בלי דיכוי, בלי הרג ובלי דמים", הוא אומר.
"קשה לי לשלוח מסר לישראלים שחיים עם השמדת עזה על תושביה בשלום, ומבחינתם אני ומשפחתי והמחזות שלי לא קיימים. אני מבין שרוב הישראלים רוצים לראות אותי נעלם מעזה, להם אין לי מסר לשלוח", אומר מדהון. "מה שכן, אני רוצה להגיד לעינת (ויצמן; ס"ס) היקרה, בזכות אנשים כמוך עדיין יש לי תקווה שיום אחד הצדק ייראה וההומניות תנצח".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
