הפשע המאורגן בחברה הערבית פוגע בעיקר בצעירים
"תשע שנים של שפיכות דמים": מחקר חדש על הפשיעה בקרב הפלסטינים בישראל, של עמותת בלדנא ואוניברסיטת קובנטרי באנגליה, מצא כי בין 2011 ל-2019 נרצחו בממוצע 64 אנשים בשנה. רוב מקרי הרצח היו בערים הערביות. 84% מכלל הנרצחים היו גברים ו-42% מהם היו בני 19-30
בין 2011 ל-2019 נרצחו בחברה הפלסטינית בישראל 64 אנשים בשנה בממוצע, ובסך הכל 575 אנשים – כך עולה ממחקר חדש על הפשע המאורגן בקרב הפלסטינים בישראל, שביצעה עמותת בלדנא (האגודה לנוער ערבי) בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת קובנטרי באנגליה, תחת הכותרת "תשע שנים של שפיכות דמים".
מהמחקר עולה כי מספר הנרצחים נמצא במגמת עלייה, כאשר בין 2011 ל-2015 נרצחו 61 פלסטינים בישראל בשנה בממוצע, ואילו בין 2016 ל-2019 נרצחו 68 בשנה בממוצע. בנוסף, מספר הנרצחים הפלסטינים בישראל גבוה משמעותית ממספר הנרצחים בגדה המערבית ובקרב היהודים בישראל, כאשר ב-2018, למשל, נרצחו 67 פלסטינים בישראל, לעומת 35 יהודים ו-24 פלסטינים בגדה המערבית.
מנהלת עמותת בלדנא, נדאא נסאר, אמרה ל"שיחה מקומית" כי "אי אפשר להתעלם מעניין הפשע המאורגן בעשור האחרון. היום הפשע עומד בחזית. המחקר נועד לאפשר הבנה מעמיקה יותר של התמונה. הרגשנו שיש חלל שאף אחד לא מדבר עליו, והוא מה קרה לחברה עצמה ואיך הגענו למצב הזה".
המחקר בדק את התפלגות מקרי הרצח לפי אזורים בארץ, ומצא כי במרכז נרצחו 19.5% מכלל ההרוגים – 112 איש, מתוך אוכלוסייה של 71.8 אלף איש. גם במשולש הדרומי, שבו מתגוררים 126.6 אלף פלסטינים, נרצחו 112 איש.
באזור הנגב נרצחו 12.7% מכלל ההרוגים – 73 אנשים, מתוך אוכלוסייה של 254.2 אלף איש. במשולש הצפוני נרצחו 12.3% מכלל ההרוגים – 71 איש, מאוכלוסייה של 166 אלף איש. באזור נצרת נרצחו 7.7% מכלל ההרוגים (44 איש, 235.9 אלף תושבים), ובחיפה 4.2% (24 איש, 88.8 אלף תושבים).
>> חברה על הכוונת: סדרת כתבות בנושא הפשיעה המאורגנת בחברה הפלסטינית בישראל
הממצא המדאיג במחקר היה באזור הצפון, שכולל את רוב הכפרים הערביים, שבו נרצחו 138 אנשים בתקופה האמורה – 24% מכלל ההרוגים (באוכלוסייה של 464.7 אלף איש). הנתון הזה היה במגמת עלייה, כאשר ב-2018 נרצחו בצפון 7 אנשים, ואילו ב-2019 נרצחו בו 24 איש – גידול של 243% במספר הנרצחים.
לפי המחקר, רוב מקרי הרצח קרו בערים הערביות ולא בכפרים. למעשה, נמצא כי 50% ממקרי הרצח התבצעו ב-10 ערים, כאשר ביפו לבדה התבצעו 8% מכלל מקרי הרצח ב-2011-2019 (48 נרצחים). בלוד נרצחו 36 אנשים בתקופת המחקר, בטייבה 32, באום אלפחם 32, בטירה 31 וברמלה 28.
לדברי ויאם בלעום, דוקטורנט למדעי המדינה ומשפטן ואחד ממחברי המחקר, "מאז 1948 העיר הערבית התפרקה. העיר טייבה למשל, גדלה מ-3,700 ל-40 אלף תושבים – זו עיר מאוד צפופה שאין בה שום מרכיבים של עיר. המבנה של העיר השתנה, המרקם החברתי השתנה. אנשים מסתובבים בתוך הערים בכלי הרכב שלהם, ולא מכירים אחד את השני כמו בכפרים. לכן יש המן ריבים בערים על מקומות חניה למשל, והיו כבר מקרי ירי בגלל חניה.
"ביפו, למשל, כניסת המשת"פים לעיר שינתה אותה לחלוטין. הם היו החוליה החלשה, דחויים על ידי בני עמם בגדה ודחויים על ידינו, אז הם חיפשו משמעות ומצאו אותה בארגוני הפשע".
הסבר נוסף, לפי בלעום, למספר מקרי הרצח הגדול בערים הוא היחלשות מוסד המשפחה. "אין היום סמכות שאפשר לפנות אליה. המשפחה היתה עוגן, היא היתה זו שפתרה סכסוכים בין אנשים. היום אין לה כוח ואין לה סמכות. זה גם מסביר למה אצלנו יש יותר פשע מאשר בגדה המערבית, שם הסמכות של המשפחה עדיין חזקה יותר.
"עוד סיבה היא שהרשות הפלסטינית נלחמת בפשע, מה שלא קורה בישראל בקשר שלה אתנו, המדינה לא נלחמת בפשיעה הפלסטינית. וגם בגדה עניין הניאוליברליזם ומדיניות ההלוואות עדיין בחיתולים. אנשים עדיין לא הסתבכו בהלוואות שאין להם מושג איך יסגרו אותן. בנוסף, בגדה לצעירים גם יש עדיין עוגן ומשמעות, הזהות שלהם ברורה – הם נלחמים בכיבוש".
מהמחקר עולה כי 74.3% מכלל מקרי הרצח בחברה הפלסטינית בישראל בין 2011 ל-2019 היו תוצאה של ירי. 14.8% מהנרצחים נדקרו למוות (85 אנשים), 3.5% הוכו למוות, 1.7% נדרסו, 1.5% מתו כתוצאה מפיצוץ ו-1.5% נשרפו למוות. השימוש בנשק חם נפוץ במיוחד באזור המשולש הדרומי (88% מכלל הנרצחים), והכי נמוך באזור הנגב (60% מהנרצחים).
מתוך כלל הנרצחים בתקופת המחקר, 83.7% היו גברים ו-16.3% היו נשים. שיעור הנשים הנרצחות הגבוה ביותר היה בנגב – 24.7% מכלל הנרצחים, והנמוך ביותר באזור המשולש הדרומי – 9.9% מכלל הנרצחים. נתון מעניין שהתגלה במחקר הוא שרק47% מהנשים שנרצחו נורו, לעומת 80% מהגברים. 21% מהנרצחות נדקרו, 13% הוכו למוות ו-4% נשרפו למוות. עוד נמצא כי 53% מהנשים שנרצחו בתשע השנים האלה היו בנות פחות מ-34.
"המדיניות הישראלית תרמה"
בפילוח לפי גיל, נמצא כי 42% מהנרצחים היו צעירים בני 19-30, ו-26% היו בני 31 עד 42. לדברי בלעום, "המדיניות והחינוך והתרבות הכלכלית השתנו מאוד, והצעירים התחילו לחפש שכר גבוה ורווח מהיר, שאין בעבודות רגילות. הניאוליברליזם פירק גם את עניין הקבוצה והשייכות. היום ההתמקדות היא בהצלחה הפרטית, וזה בא לידי ביטוי כבר בבתי הספר – שבהם מתמקדים במצטיינים ומעודדים אותם".
בנוסף, אומר בלעום כי "המדיניות הישראלית תרמה רבות לפירוק השייכות. הם עבדו קשה כדי לומר לצעירים – אתה לא פלסטיני, אתה לא ערבי, אתה לא שייך לעם. זה חלק ממדיניות פוליטית וכלכלית בו זמנית. גם האלימות של המדינה כלפי האזרחים הפלסטינים תרמה רבות, וגם הנסיגה וההיחלשות של הארגונים והמפלגות הפוליטיות.
"לצעירים היום אין משמעות. אין להם מטרה חוץ מהצלחה פרטית וכלכלית. זה קורה גם בחברה הישראלית-יהודית, אבל פחות, כי בישראל יש מסגרות שעוזרות לחברה לא להתפרק, כמו הצבא, המועדונים, המתנ"סים. בישראל משחזרים את המשמעות מחדש, למשל דרך זיכרון השואה. ובמקביל המדינה ניסתה ומנסה כל הזמן לרוקן את הצעירים שלנו מכל משמעות".
נסאר אומרת כי "הצעירים הם מצד אחד הקורבנות העיקריים של הפשע, ומצד שני הם גם אלה שמעורבים בו. הפשע הוא דרך להסיט את הצעירים האלה מלעסוק בעניינים פוליטיים וחברתיים".
>> חיילים בארגוני פשיעה מדברים: "לא אכפת לנו למות"
לדבריה, "אנחנו שוקדים עכשיו על מחקר ארוך בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת קובנטרי. אנחנו בודקים בין השאר מהם השירותים הכלכליים שארגוני הפשיעה מספקים לחברה, מה החלל שהם ממלאים, אם הם נכנסים לתוך ריבים בין אנשים ומנצלים אותם.
"אבל לא מספיק להבין איך הם ממלאים את החלל. צריך גם להבין איך נוצרו החללים האלה. למה אנשים, למשל, פונים לשוק האפור? מה השתנה במדיניות הבנקים? מה השתנה בתרבות הכלכלית של אנשים? מי הם האנשים שפונים לשוק האפור ומה הם עוברים? צריך להבין את כל הרקע כדי להבין איך הצליחו ארגוני הפשיעה לחדור כל כך עמוק בתוך החברה".
לדברי נסאר, "הדבר השני שאנחנו בודקים הוא אם יש פרופיל מסוים לבעיות ולריבים בין אנשים שאליהם נכנסים ארגוני הפשיעה דרך ועדות הסולחה. באילו ריבים מדובר? איך הם נוצרים? מי פונה לארגוני הפשיעה כדי שיפתרו את הסכסוך?
"העניין השלישי שנבדק הוא התהליך שצעירים עוברים בדרך למעורבות בארגוני הפשיעה. מכיוון שהנושא גדול, אנחנו מתמקדים בחמישה מקומות: יפו, נצרת, עכו, טייבה ואום אלפחם. בין השאר, אנחנו מראיינים אנשים, בודקים את החלטות בתי המשפט, בודקים את המדיניות הכלכלית, מראיינים חוקרים ומומחים, ובודקים גם מה האפשרויות למסגרות עבור צעירים".
נסאר אומרת כי "אנחנו לא היחידים שסובלים מהבעיה הזאת. היא קיימת גם בקרב מיעוטים בארה"ב, בצרפת ועוד. אנחנו מנסים ללמוד מה עשו מדיניות אחרות. ברור לנו שלא נצליח לפתור את בעיית הפשע המאורגן, אבל אנחנו לפחות מנסים לתרום להבנת הנושא לעומק. רבים אומרים, למשל, שהגורם הכלכלי הוא גורם משפיע מאוד, אבל מדוע בעזה הענייה יותר יש פחות פשיעה? מדוע באום אלפחם יש יותר פשיעה מערערה?
"המטרה שלנו, כעמותה שפועלת בקרב צעירים, אינה המחקר עצמו. המחקר נועד להבנת התופעה לעומק, ואחרי שנקבל את התוצאות נכין תוכנית פעולה בקרב צעירים. אנחנו עובדים ביחד עם ד"ר מרואן דרוייש, שהוא במקור מאום אלפחם וכיום יושב באוניברסיטת קובנטרי במחלקת שלום וסכסוכים. הם המנטור האקדמי שלנו".
לדברי בלעום, "לא היה קל למצוא נתונים מדויקים. עשינו עבודת נמלים. לקחנו רשימות ממרכז אמאן, מהמשטרה, מכל מקום, קראנו כל כתבה שהתפרסמה בתקשורת, השווינו שמות. הופתענו למשל מהממצאים לגבי גיל הנרצחים ועליית הפשע בצפון. אנחנו קודם מנסים להבין מה קורה לחברה, למה הגענו לזה, ורק לאחר מכן נגיע למסקנות".
עמותת בלדנא פועלת להעלאת מודעות וזהות פלסטינית בקרב צעירים, וכן לעידוד צעירים לתרום לקהילה ולהתנדב. המחקר המלא יפורסם בשנה הבאה.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן