הפציעה המוסרית היא של כולנו, חייבים לדבר עליה
עשרות חיילים איתם שוחחתי העידו שהם אינם מצליחים להשאיר מאחור את המעשים המחרידים שנעשו סביבם, או שביצעו בעצמם. זוהי אחריותו של הציבור ששלח אותם למלחמה לחלוק איתם את הנטל
הבושה והאשמה צריכות להיות מופנות כלפי החברה כולה ששלחה אותם שוב ושוב להילחם (צילום אילוסטרציה: נתי שוחט/פלאש90)
מאז שהוכרז רשמית על סיום המלחמה, נדמה לרבים בחברה הישראלית שניתן לקבור את המלחמה מאחורינו, למסגר אותה כעוד פרק בהיסטוריה של מדינת ישראל ולהמשיך הלאה לשגרה המיוחלת. אבל האמת המרה היא שהמלחמה עוד כאן וממשיכה לנכוח בחייהם של אלפים רבים שלקחו בה חלק. דווקא סיומה מציף על פני השטח את הדברים שהודחקו ולא זכו לעיבוד עד היום.
בחודש שעבר, שם קץ לחייו תומס אדזגאוסקס בן 27 מאשדוד, ששירת כקצין בגבעתי במהלך המלחמה. "אני לא מסוגל יותר, אני הרס וחורבן", כתב במילותיו האחרונות. "עשיתי דברים בלתי נסלחים, ולא מסוגל לחיות עם זה יותר. אף אחד גם ככה לא מבין אותי". מילותיו המצמררות מדגישות שההיזכרות במלחמה ובהרס שחוללה בעבר ממשיכה להותיר הרס וחורבן בנפשם של רבים גם בהווה.
>> הפציעה המוסרית עוד תסתבר כאחד הנזקים הגדולים של המלחמה
ד"ר בסל ואן דר קולק, פסיכיאטר הולנדי ואחד מהמומחים העולמיים לטיפול בפוסט-טראומה, פותח את ספרו "נרשם בגוף" (פרדס, 2021, תרגום: איריס רילוב) בסיפורו של טום, חייל משוחרר ממלחמת וייטנאם שסובל מהתמכרויות, סיוטים ופגיעה עצמית. במהלך הטיפול מתברר שבמהלך המלחמה, טום לקח חלק במספר אירועי זוועה שבהם היו מעורבים אזרחים, הממשיכים לרדוף אותו גם עשורים רבים לאחר שהתרחשו.
"איננו רוצים לדעת באמת מה עובר על חיילים בקרב", מסכם ואן דר קולק את המלכוד של טום. "אנו מעדיפים להאמין שמעשים קשים ולא מוסריים מתרחשים רק במקומות רחוקים כמו דארפור או קונגו. קשה כל כך להיות עדים לכאב. היש להתפלא, אם כן, שגם הסובלים מטראומה עצמם אינם מסוגלים לשאת את ההיזכרות ולפיכך פונים לעיתים קרובות לסמים, לאלכוהול, או לפגיעה עצמית, כדי לחסום את ידיעתם הבלתי נסבלת?"
מילים אלו של ואן דר קולק רלוונטיות גם לפצע הלא מדובר של המלחמה הנוכחית. השיח על פוסט טראומה בחברה הישראלית התגבר בצורה משמעותית בשנים האחרונות, אבל סוג מסוים של מצוקה נפשית עוד לא זכה להכרה בשיח הציבורי: הפציעה המוסרית. זהו מונח מקצועי שמתאר פער בלתי ניתן לגישור בין זהותו ואמונותיו של החייל לבין המעשים שאותם ביצע בפועל. פציעה מוסרית מביאה לתחושות אשמה, בושה, בלבול וכעס ופוגעת בזהות העצמית, מביאה לניכור ובידוד מהחברה ואף עשויה להוביל לפוסט-טראומה ולאובדנות.
חיילים רבים נמצאים ברמות שונות של פציעה מוסרית בעקבות המלחמה האחרונה. עם עשרות מהם שוחחתי באופן אישי. כולם סיפרו על מעשים מחרידים שנעשו סביבם במהלך השירות, וההיזכרות בהם מקשה עליהם לשוב לשגרה. שימוש בנערים עזתים כדי "לטהר" בניינים ומנהרות; ירי חי לעבר אנשים רעבים במרכזי סיוע הומניטרי; פגיעה בשבויים; שריפה והרס שיטתיים של בתים – כל אלה דוגמאות לפעולות שמפקדיהם ביקשו מהם לבצע ושכעת הם מתקשים להשאירן מאחור.
חשוב להדגיש, טעות לחשוב שזוהי בעיה של חיילים בלבד. הבושה והאשמה אינן צריכות להיות מופנות כלפי החיילים, אלא כלפי החברה כולה ששלחה אותם שוב ושוב להילחם, ללא מטרה מוגדרת או כללים ערכיים ברורים. כל זאת בניהולם של חברי קבינט שבזים במוצהר לדיני המלחמה הבינלאומיים, ומפקדים בשטח שחלקם פעלו, באווירה הציבורית שנוצרה, תוך זילות בערך חיי אדם. האמת הכואבת היא שכשאנחנו מוזילים את ערך חייו של האחר, אנחנו פוגעים גם בעצמנו.
המשותף לרבים מהמתמודדים עם פציעה מוסרית הוא תחושת הבדידות וההבנה שהחברה אינה מעוניינת באמת לשמוע אותם. "זה ההסכם עם הסביבה שלנו", אמר לי חבר לפני כמה שבועות, "גם לשמור על המדינה וגם לשמור את מה שראינו לעצמנו". המסר הזה מחלחל; רבים מתארים תחושה קשה שאיש לא יבין אותם ובושה עמוקה, המובילות יחד לשתיקה רועמת.
אבל כעת מוטל עלינו לשאול – האם כחברה, כקהילה, כמשפחה, יש בכוחנו לשמוע את קולם וסיפוריהם של מי שחשים שנקראו לעשות דברים נוראיים? האם הלב והאוזניים שלנו יכולים להיפקח כדי לשמוע באמת את מה שעבר עליהם? את הספקות, את הלבטים, את תחושת האשמה, החרטה או הכעס? לישראלים רבים קל לאהוב את המילואימניקים, לצייר אותם כגיבורים חסינים, פיזית ונפשית, ולתרום להם אוכל או ציוד. אבל קשה יותר לזכור שכשאנחנו מדחיקים את התמונה המלאה של מה שקרה בעזה בשנתיים האחרונות, אנחנו למעשה מדחיקים גם אותם ודנים אותם להתמודד עם הקשיים שלהם בבדידות ובשתיקה.
אבל אפשר גם אחרת. באפשרותנו לייצר תיבות תהודה חברתיות עבור קולות שנמנענו מלשמוע לאורך השנתיים האחרונות ולהישיר מבט גם אל מה שאיננו מעוניינים לראות. בניגוד למה שמספרים לנו, שיחה כנה על כל מחירי המלחמה עשויה להיות דווקא גורם מרפא עבור החיילים ועבור החברה כולה, בדרך לתחילת השיקום.
אריאל שורץ עובד סוציאלי, עמית במכון מולד וממובילי השמאל האמוני
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
