הפלסטינים לא יכולים לחכות עד הבחירות הבאות בארה"ב
מעבר להפסד המוחץ של האריס, כמה קמפיינים – במיוחד למושבים בבית הנבחרים – הצביעו על דעיכת התמיכה בישראל. אך נראה שפוליטיקה אלקטורלית אינה מספיקה, וכדאי להסתכל מעבר לטקטיקות של השנה החולפת ולגבש תובנות לגבי כישלונן
התנגדות תקיפה יותר לישראל היתה עשויה לגרום ליותר מצביעים לנטות לכיוון הדמוקרטים. הנשיא דונלד טראמפ מדבר בוועידת איפא"ק בוושינגטון הבירה, ב-21 במרץ 2016 (צילום: Lorie Shaull, CC BY-SA 2.0)
בשבועות שלפני הבחירות בארה"ב שהתקיימו בשלישי שעבר, החלפתי הודעות קוליות מדי יום עם קרובת משפחה בלבנון, שברחה מביתה זמן קצר אחרי שהצבא הישראלי התחיל לשטח בניינים שלמים באמצעות נשק אמריקאי. העובדה שהנשק המשיך להגיע, באדיבות ממשל ביידן-האריס שכבר השקיע יותר מ-22 מיליארד דולר ב"מלחמת ההגנה העצמית" של ישראל – סכום גדול שהכביד אפילו על המשאבים של הפנטגון – כבר גרם לניכור בקרב תומכים פוטנציאליים רבים של המפלגה הדמוקרטית. ולכן, כשקרובת משפחתי שאלה מה יקרה ביום הבחירות, אמרתי לה שאמריקאים רבים שמתנגדים לרצח העם שמבצעת ישראל מעדיפים להימנע מהצבעה, או לתת את קולם לכל מועמד אחר פרט לקמלה האריס.
זמן לא רב אחרי שהתוצאות הראשונות התחילו להגיע, התברר שהאריס הרחיקה חלק משמעותי ממה שהיה בסיס התמיכה של המפלגה הדמוקרטית. בקרב האמריקאים הערבים והמוסלמים, הסירוב החוזר ונשנה שלה להתנתק מהתמיכה הבלתי מעורערת של ממשל ביידן בישראל גרם לעשרות אלפי בוחרים להצביע למועמדת המפלגה הירוקה, ג'יל סטיין, או אפילו לדונלד טראמפ.
ברור שפרוגרסיבים שנטשו את המפלגה הדמוקרטית בגלל תמיכתה המתמשכת בישראל לא היו הגורם היחיד שהיטה את הבחירות לטובתו של טראמפ, או אפילו הגורם העיקרי. ההפרש שבו ניצח הנשיא הנבחר, גם במספר הקולות הכללי וגם במדינות שבהן הנשיא ג'ו ביידן ניצח ב-2020, היה גדול ממספר הדמוקרטים שהצביעו בפתקי מחאה "לא מחויבים" בפריימריז באביב.
אבל האריס לא עשתה יותר מדי כדי להמריץ את הפרוגרסיבים בימים ובשבועות האחרונים של קמפיין הבחירות. אחרי שהדגישה את הרקורד שלה כתובעת הכללית של קליפורניה וניסתה להציג את עצמה כמועמדת שתפעל בקשיחות נגד מהגרים, הפנייה האחרונה שלה למצביעים האמריקאים נסמכה על התמיכה המפוקפקת של ניאו-שמרנים כמו ליז צ'ייני ואביה, דיק צ'ייני, אחד מהארכיטקטים של "המלחמה בטרור" ההרסנית של ארה"ב.
אסטרטגיה אלקטורלית כושלת
מעבר להפסד המכריע של האריס במירוץ לנשיאות, כמה קמפיינים נוספים – במיוחד למושבים בבית הנבחרים – הצביעו על דעיכת התמיכה בישראל. בפנסילבניה, מדינה מתנדנדת ומפולגת שבסופו של דבר היטתה את הבחירות לכיוונו של טראמפ, סאמר לי מפיטסבורג – שכינתה את המלחמה של ישראל בעזה רצח עם – זכתה שוב במושב בהפרש גדול. חברות הקונגרס ראשידה טאליב ואילהן עומאר, שתי מבקרות חריפות של המדיניות האמריקאית בנושא ישראל-פלסטין, ניצחו גם הן בקלות. בקליפורניה, חבר הקונגרס המכהן דייב מין, ששרד קמפיין של איפא"ק נגדו בפריימריז, מנהל עדיין קרב צמוד עם יריבו הרפובליקאי.
במישיגן, מדינה שמכונה "קיר כחול" ושבה יש את הריכוז הגדול ביותר של מצביעים ערבים ומוסלמים אמריקאים, ניצחונה של טאליב לצד הפסדה של האריס מדגישים את האסטרטגיה הכושלת של המפלגה הדמוקרטית. אף שלא ברור עדיין כמה מהמצביעים האלה נטשו את האריס בגלל מדיניותה כלפי ישראל או סירובה לאפשר דובר פלסטיני בוועידה הדמוקרטית הלאומית, ניצחונה של טאליב הראה כי יציאה בגלוי להגנת זכויות הפלסטינים אינה בהכרח מכשול אלקטורלי.
אם בכלל, התנגדות תקיפה יותר לישראל היתה עשויה לגרום ליותר מצביעים לנטות לכיוון הדמוקרטים. סקר שבוצע באוגוסט על ידי יוגוב ופרויקט המדיניות IMEU הראה שיותר משליש מהמצביעים בשלוש מדינות מתנדנדות ציינו כי מחויבות למנוע אספקת נשק מישראל תגדיל את הנטייה שלהם לתמוך במועמד.
זמן קצר לפני הבחירות, פרשנים ליברלים כמו ניקולס כריסטוף מ"ניו יורק טיימס" הודו שכישלונה של האריס לבדל את עצמה מביידן בנושא ישראל היה מכשול משמעותי. עם זאת, הוא עדיין התעקש שהמתנגדים למלחמה הרצחנית של ישראל לא יכולים להרשות לעצמם את מה שכינה "טהרנות ליברלית".
לפי היגיון זה, לא משנה עד כמה טיעוני הנגד שלהם חזקים, המפגינים נגד המלחמה חייבים להכיר בכך שטראמפ יהיה הרבה יותר גרוע; אחרי הכל, הוא היה זה שהפר מדיניות ארוכת שנים בכך שהעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים, הכיר ב"ריבונות" ישראלית ברמת הגולן, והפסיק את הסיוע לאונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין). אך כריסטוף ואחרים לא הצליחו להסביר כיצד חזרה לעידן טראמפ תהיה גרועה יותר משנה שבה אונר"א לא רק הפסיקה לקבל כספים מארה"ב, אלא גם הופצצה בנשק אמריקאי, שהרג יותר מ-100 מאנשי הצוות שלה, מה שפגע קשות בסיוע שהועבר לשני מיליון תושבי רצועת עזה הנצורה.
קשה להשתכנע גם בטענה שטראמפ ייתן לישראל יותר חופש פעולה בהתקפות שלה על אזרחים ותשתיות בעזה, בגדה המערבית ובלבנון. כפי שציינה העיתונאית פארה סילבנה-כנעאן מביירות, טיעון ה"קארט בלאנש" מופרך, בשל העובדה שתחת פיקוחו של הממשל הנוכחי, ראש הממשלה בנימין נתניהו לא נדרש להתמודד עם שום השלכות לפעולותיו, ונהנה מתמיכה חומרית ודיפלומטית בלתי מוגבלת.
בו בזמן, דמוקרטים מאוכזבים שקיוו כי טראמפ ירסן את התמיכה הזאת לא יכולים לבנות על שינוי כלשהו בעמדות. המיליארדרית מרים אדלסון, מתנגדת תקיפה למדינה פלסטינית, תרמה 100 מיליון דולר לקמפיין של טראמפ בשבועות האחרונים שלו. וטראמפ עצמו השתמש במילה "פלסטיני" כמילת גנאי בזמן הקמפיין.
"החברה האמריקאית תצטרך להתנתק מישראל לפני שהמנהיגים שלה יעשו את זה". ראש הממשלה, בנימין נתניהו, וסגנית הנשיא (הסנאטורית דאז) קמלה האריס, בפגישה בירושלים, ב-20 בנובמבר 2017 (צילום: עמוס בן גרשום / לע"מ)
ככל הידוע, ההתעקשות המדווחת של הנשיא הנכנס שישראל תסיים את המלחמה בעזה לפני ינואר – זמן החלפת השלטון בבית הלבן – לא מגיעה עם תנאים, מה שמשאיר את האפשרות שנתניהו יזרז תוכניות להשתלט על עזה, וגם על חלקים נרחבים של הגדה המערבית. זה יגשים את חלומה של התורמת הגדולה אדלסון, כפי שאמר הרב האמריקאי שמואל בוטח, המקורב לה.
המאבק הקשה על ההסברה הפלסטינית
בהיערכות לקראת הקדנציה השנייה של טראמפ, פעילים פלסטינים ושותפים שלהם מגבירים את המאמצים בזירה הפוליטית. לפני הבחירות נשבע עבדאללה חמוד, ראש עיריית דירבורן, מישיגן – שבה יותר ממחצית מהתושבים הם ממוצא מזרח תיכוני – להמשיך להיאבק על שינוי במדיניות האמריקאית כלפי ישראל והאזור בכלל, לא משנה מי יזכה בבחירות לנשיאות. בציוץ שפרסם אחרי ניצחונו של טראמפ, חמוד כתב כי "ימשיך לדרוש דין וחשבון מהבית הלבן לגבי מדיניות שתציל ותשפר חיים".
כדמוקרט, חמוד נמנע מתמיכה בהאריס, וסירב לפגוש את טראמפ ימים ספורים לפני הבחירות. העיר שלו העדיפה את טראמפ – שינוי חריג במחוז הצבעה שהיה עד כה דמוקרטי.
בתוך השסע הזה, שני בכירים לשעבר בממשל הדמוקרטי, ג'וש פול וטארק חבאש – שהתפטרו שניהם מממשל ביידן בגלל המדיניות שלו בנוגע לישראל – הקימו ארגון בשם "מדיניות חדשה". לפי אתר הארגון, ועד הפעולה הפוליטי שלו "תומך במועמדים למשרות פדרליות שרוצים לתמוך במדיניות אמריקאית חדשה לגבי המזרח התיכון". אבל ייתכן שיהיה קשה מאוד למצוא מועמדים כאלה, במיוחד אחרי שנה שבה הלובי הפרו-ישראלי התרברב במאות ניצחונות ברחבי המדינה.
עבור המעטים ששרדו את מתקפת הלובי, כמו לי מפנסילבניה, השאלה אם הארגון החדש יצליח להיאבק במימון הפרו-ישראלי בבחירות עתידיות עשויה להיות חשובה פחות מיכולתה של תנועת הסולידריות עם פלסטין לשים את פעולותיה של ישראל ואת פגיעתן בחיי אדם ובחוק הבינלאומי תחת אור הזרקורים הציבורי. כפי שאמרה אמאן עבדלהאדי מאוניברסיטת שיקגו למגזין 972+ לפני הבחירות, "החברה האמריקאית תצטרך להתנתק מישראל לפני שהמנהיגים שלה יעשו את זה".
זה צפוי להיות מאבק קשה במהלך הקדנציה השנייה של טראמפ. כפי שדווח ב"דרופ סייט ניוז", פרויקט 2025 – שנתפס על ידי רבים כמתווה המדיניות של הממשל החדש – כולל תוכניות ל"פירוק" מה שתומכי טראמפ כינו בשם "רשת התמיכה של חמאס" בארה"ב. לנוכח העובדה שבשנה האחרונה, מאות תומכי זכויות פלסטינים נרדפו בגלל פעילותם, ותנועות סטודנטים דוכאו על ידי הנהלת האוניברסיטאות, קשה לראות כיצד המחאות שהסעירו קמפוסים וערים בארה"ב יצליחו לשמור על אותה רמה של אנרגיה בקדנציה השנייה של טראמפ.
מצד שני, אם השאיפה העיקרית של תנועת המחאה היתה להפסיק את המלחמה הרצחנית של ישראל בעזה, כדאי להסתכל מעבר לטקטיקות של השנה החולפת ולגבש תובנות לגבי כישלונן – ואולי גם למצוא דרך חדשה להתקדם.
זמן רב לפני הבחירות הנוכחיות לנשיאות, כמה פעילים אמריקאים כבר ניסו להתמודד עם מגבלותיה של התנועה. במאי, פעילים בצפון מזרח אוהיו פרסמו מכתב אנונימי, ש"מציע ניתוח ביקורתי של התנועה לסולידריות עם פלסטין שבסיסה בקמפוסים". לפי המכתב, חלק מקבוצות הסטודנטים נחפזו לשאת ולתת עם הנהלות האוניברסיטאות והמשטרה, וחשפו את המפגינים הפגיעים ביותר, כמו חסרי הבית והמהגרים הבלתי רשומים, ל"סיכון גדול יותר לפגיעה".
בתנועת המחאה הטילו ספק גם באופן שבו נקבע סדר העדיפויות שלה, וכפועל יוצא מכך, גם בהגדרת המסרים שלה. המטרות של תנועת "הלא מחויבים" או של קבוצת "מדיניות חדשה" שונות מאלה של רבים מהפעילים בקמפוסים, למשל.
לעיתים קרובות מדי, לא נמצאים בתנועות האלה קולות של האנשים המאוימים ביותר מהמלחמה הרצחנית של ישראל. האם העזתים, תושבי הגדה המערבית ותושבי לבנון יכולים למצוא בפעילות הפוליטית האלקטורלית תכלית כלשהי? "בזמן שאנשים צופים בבחירות בארה"ב, אנחנו בצפון עזה יכולים לשמוע את הפגזים והפצצות תוצרת ארה"ב", צייץ כתב אל-ג'זירה בעזה, חוסאם שאבט, בזמן שפורסמו נתוני ההצבעה. "תזכרו, לא משנה מי ינצח, הם כולם פושעי מלחמה".
ביקורות כאלה הן נוקבות ונחוצות מאוד ברגע הזה, וכמוהן גם קריאות להמשיך במאמצי הסיוע לפלסטינים שנאבקים לשרוד את המתקפה הישראלית. אחרי הכל, עבור מיליוני האנשים שגורלם תלוי במקום שבו פוגעים כלי הנשק האמריקאיים שבהם משתמשת ישראל, הניסיון להבין מה צריך לעשות עכשיו אינו רק תרגיל מחשבתי, אלא ממש עניין של חיים ומוות. זו גם הסיבה שאי אפשר לחכות עד סבב הבחירות הבא בארה"ב.
עכשיו, אחרי שהסתיימה מערכת הבחירות, לקרובת משפחתי לא ברור מתי, או אם בכלל, היא תוכל לחזור לביתה, שעדיין לא הופצץ. והאמת היא שמצבה לא היה שונה גם אם קמלה האריס היתה מנצחת בבחירות.
סאמר בדאווי כותב במגזין 972+ מאז 2014. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
