הפלסטינים לא זוכים לחופש אפילו במותם
תמונות הנערים המבריחים את גופות חבריהם השהידים מבית החולים במזרח ירושלים, בזמן ששוטרים צרים ויורים על המקום, עברו לרוב הציבור הישראלי מתחת לרדאר. רק מעטים עצרו כדי לחשוב מה זה אומר על החברה הישראלית
גם פלסטינים כמוני, חילונים מוחלטים, רותחים על ההחלטה לכפות ריבונות מגנומטרית ישראלית על המקום הנפיץ בעולם, שהוא לא רק סמלה הדתי של פלסטין, אלא גם סמלה הלאומי. ואין דבר שמגחיך את הישראלים יותר מאשר מסעות השכנוע שלכם בתקשורת שהפלסטינים "מוסתים". מגדילים לעשות המראיינים באולפני הטלוויזיה, שבאמת ובתמים מאמינים כי חברי הכנסת חנין זועבי ואחמד טיבי הם אלו שמשלהבים את ההמונים. מה שהם לא מספרים לכם, זה שבמזרח ירושלים רוב הפלסטינים לא יודעים מי אלו בכלל. אבל עזבו, למה לשאול פלסטינים בירושלים על הסיבות שלהם להתקוממות, כשאפשר להקיא למיקרופונים באולפן הררי שטויות שיסייעו לישראלים לישון טוב יותר בלילה?
אבל מה שצריך להדאיג אתכם, אולי יותר מכל, זו המשמעות של תמונות הצעירים שמבריחים מבתי החולים את גופות השהידים שנורו למוות בעימותים בעיר המזרחית, ומבהילים אותם לקבורה מהירה, בטרם יחטפו אותם פושעי הכיבוש במדים למען הנקרופילים בממשלתם.
> מה כל כך מפריע להם בגלאי המתכות?
ילדים מבריחים את גופות חבריהם לקבורה
ביום שישי האחרון, ארגון הפשע הקרוי משטרת ישראל, פשט על בית חולים אל מקאסד במזרח ירושלים. המטרה: גופות של הנערים שנורו במהלך העימותים. גופות שישראל הפכה בשנתיים האחרונות לקלפי מיקוח מורבידיים.
מאחר והפשיטה לא ממש סוקרה בתקשורת הישראלית, הפעם ארדן לא טרח אפילו להמציא לו שקר כלשהו בדבר החבאת אמצעי לחימה או נשק להשמדה המונית של דאע"ש בבית החולים, פשוט כי אף אחד לא טרח לבקש הסברים.
באמצעות שימוש ברימוני הלם (רימוני הלם. בבית חולים. קחו רגע ותעכלו את זה), השוטרים יפי הבלורית והתואר צרו על בית החולים והשתלטו על האויבים האימתניים – האחיות והרופאים, ואף הצליחו להכשיל את עבודתם (כפי שגם ח"כ איימן עודה, שנכח בבית החולים, העיד), והכל למטרה אחת: לחטוף גופות של שני ילדים.
במקום בו יש מצפון או מוסר, התמונות האלו – חבריהם ובני משפחותיהם של מוחמד שרף (17) ומוחמד אבו גנאם (20) המתאמצים כל כך להבריח את גופותיהם המדממות של יקיריהם, שעה קלה לאחר שאלה מתו, מעבר לחומות בית החולים כדי לקבור אותם מהר גם אם הדבר כרוך במניעת פרידה של האימהות מבניהם – אמורות היו לקרוע את לבו של כל אדם. התמונות הללו, של המשפחות והחברים שמוכנים לעשות הכל רק לא לתת לכיבוש להמשיך ולהשפיל אותם גם במותם, אמורות היו לצבוט בלבו של כל אדם. גם ישראלי. זה מה שסוכני הכיבוש מעוללים לפלסטינים וכך אולי אפשר להבין כיצד הם נתפסים מבחינתם.
יש מעט מאוד דברים פחות אנושיים מלתקוף בית חולים, להפריע לצוות רפואי הקורס תחת עומס של הטיפול במאות פצועים, והכל במטרה כדי להוציא את גופות הנרצחים כדי להשתמש בהן כקלפי מיקוח, ותוך כדי לענות את משפחות החללים. והפלסטינים, כל הפלסטינים, רואים את התמונות האלה ומבינים היטב עם מי יש להם עסק.
ראינו את זה בעזה בעבר ועכשיו זה חוזר אל מול עינינו. הפלסטינים מבינים שמולם ניצב אויב שתוקף בתי ספר, מסגדים ובתי חולים. הם מבינים היטב שמולם נמצא אויב המנסה למנוע חופש פולחן ולהציב עצמו כריבון יחיד על המקום החשוב ביותר לרוב הפלסטינים. בכל מקום בעולם ואצל כל עם, אויב הנתפס ככזה שלא מאפשר לך לקבור את מתיך, ושואף להעביר את אימהות המתים שבעה מדורי גיהינום, לא יכול שלא להצטייר כאויב לא פחות משטני.
אמורה להדאיג אתכם העובדה כי כל הפלסטינים רואים את התמונות אלו, ומבינים (שוב) מול מי הם נאבקים. משם הדרך לפעולות בודדות ואלימות קצרה. אך יותר מזה, אמורה להדאיג אתכם העובדה כי תמונות הברחת הגופות, פשוט לא הזיזו לכם.
יותר מכל מגנומטר, יותר מכל מתנחל שרוצח פלסטיני, הברחת הגופות מייצגת לא רק את כיעורו ואכזריותו של הכיבוש, אלא של העם המאפשר אותו; עם שלא מאפשר לאלה שמתחתיו, בני אנוש בהם הוא שולט, לקבור אפילו את מתיהם.
החברים והמשפחות, שהוציאו מחדר המתים את הגופות של מוחמד ומוחמד, תחת המתקפה הפושעת והסגר שניסתה המשטרה להטיל על בית החולים, ביצעו אקט קורע לב ומעורר השראה בו זמנית. נכון, אי אפשר שלא לדמוע אל מול הבכי של האימהות שלא נפרדו מהתינוקות שלהם, אך אי אפשר שלא להעריץ את הצעירים הפלסטינים שניסו בכל כוחם לאפשר ליקיריהם לטעום מעט חופש. גם אם הם עטופים בתכריכים מדממים. גם אם זה רק בדרכם האחרונה.
الله يرحمكم يا محمد ومحمد.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן