חייבים להגיע להפגנה נגד הכיבוש במוצ"ש

לפעמים הדברים יכולים להיות ממש פשוטים. תראו, למשל, את הפסקה הזאת מההזמנה להפגנה במוצאי שבת בתל אביב:

נצא לרחובות בהמונינו כדי למחות על היעדר התקווה שמציעה לנו ממשלת הימין, על הכיבוש, על האלימות ועל הגזענות. לא ניתן לחבורה הקיצונית ושיכורת הכוח בקואליציה להמשיך להתפרע, להפיץ שנאה ולהסית נגד מיעוטים, נגד אנשי תקשורת ומערכת המשפט ונגד כלל מי שמעז להשמיע ביקורת על מדיניות הממשלה.

כמה פשוט, ככה נכון. אנחנו מציינים בימים אלה חמישים שנים של כיבוש. חמישים שנים של משטר צבאי גזעני, שבמסגרתו פועלות בגדה המערבית שתי מערכות חוק נפרדות – אחת ליהודים ואחת לפלסטינים. חמישים שנים שבהן ירושלים עדיין מחולקת, אבל לא בקו גבול אלא לפי קווי לאום, שמבחינים בין מי שמקבלים ובונים ואזרחים ומשתתפים בהליך הדמוקרטי ומי שמופלים באופן שיטתי וסובלים מהריסות. חמישים שנים של שילוב בין משטר צבאי בעזה לבין מצור אכזרי ומלחמות. חמישים שנים של חורבן, הרג ומוות מיותר של אלפים.

חמישים שנים יותר מדי – ככותרת הפרויקט המיוחד שלנו בשיחה מקומית. חמישים שנים שאפשר היה למנוע, ושחובה עלינו לשים להן סוף.

> תגובה: לא אשתתף בהפגנה בכיכר רבין מכל הסיבות הפרגמטיות שבעולם

אנחנו גם נמצאים בלבה של התקוממות לא אלימה של מאות אסירים פלסטינים, ששובתים רעב כבר 40 ימים, בשביל זכויות בסיסיות והגיוניות, שאסירים יהודים (כולל ביטחוניים) נהנים מרובן: הגנה ממעצר ממושך ללא משפט (מעצר מנהלי), הזכות לטלפונים (מפוקחים), הזכות ללמוד בכלא כדי להניח תשתית לעתיד שלך אחרי השחרור, הזכות לביקורים. בשטחים ובתוך החברה הפלסטינית בתוך ישראל גוברת המחאה בתמיכה באסירים, שעשרות מהם כבר נמצאים בהשגחה רפואית ונכנסים לשלבים המסוכנים של השביתה.

מול חמישים שנות כיבוש, מול ארבעים ימי שביתת רעב והפגנות עממיות פלסטיניות – איפה השמאל כיום? איפה המחאה שלנו נגד הכיבוש? איפה ההתייצבות נגד הקונצנזוס הישראלי שבוחר להמשיך בשימור הסטטוס קוו של התנחלות ושלטון צבאי נצחי ומצור וגזענות? איפה ההתנגדות לתהליכים האנטי-דמוקרטיים שמובילה ממשלת הימין הקיצוני, של צנזורה של אמנות, של סגירת תנועות ומפלגות וכלי תקשורת פלסטינים משני צדי הקו הירוק, של הסתה נגד ערבים ונגד עיתונאים ונגד מתנגדי כיבוש?

יש מחאה, פה ושם. יש אנשים שעושים עבודת קודש יום-יום, בסולידריות עם האסירים, בהתייצבות נגד הפשיזם בירושלים, בהגנה על רועים מפני מתנחלים בריונים בדרום הר חברון ובבקעת הירדן ועוד. אבל צריך גם קול ציבורי גדול וחזק. וכרגע אין אף קריאה גדולה וחזקה וברורה נגד הכיבוש בציבור הישראלי, בשמאל, חוץ מההפגנה הזאת במוצאי שבת. וזאת לבדה סיבה מספקת כדי להגיע. אנחנו צריכים להיות שם יחד, יהודים וערבים, ולצעוק.

למרות (ובגלל) "העבודה"

אבל יש גם ביקורת על הקריאה הזאת, המובנת מאליה לכאורה. יובל אילון כותב כאן היום שבין יוזמי ההפגנה נמצאות מפלגות העבודה ומרצ, שאותם הוא מאשים (במידה רבה של צדק) בכניעה וזחילה לימין, בשיתוף פעולה עם הכיבוש, במתן גיבוי לדה-לגיטימציה של תנועות פוליטיות ערביות ועוד. חררדו לייבנר מ"התחברות-תראבוט" מוסיף בפייסבוק (גם כן בצדק) שמפלגות אלה, ובעיקר העבודה, אחראיות לירי באזרחים ערבים באוקטובר 2000 ולמלחמות לבנון ועזה, ושהן אליטיסטיות ואנטי חברתיות.

> ריקוד הדגלים והכלימה: אוי לו לעם שכל שמחתו היא שמחה לאיד

כיבוש לא עוצרים לבד. עושים את זה בבריתות. הפגנה נגד צוק איתן, כיכר רבין, אוגוסט 14' (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אבל קודם כל – הם לא יהיו בהפגנה הזאת לבד, וזו לא הפגנת תמיכה בעבודה. הם גם לא היוזמים המקוריים, אלא שלום עכשיו. את ההפגנה מארגנים גם "עומדים ביחד", "לוחמים לשלום" ו"פורום המשפחות השכולות" – שעושים עבודת חינוך ושטח יהודית-ערבית משותפת בכל הארץ באופן עקבי נגד הכיבוש והגזענות. יהיו שם מועצת הכפרים הלא מוכרים מהנגב, היישוב המשותף נווה שלום וואחת אל-סלאם, ומספר ארגונים משותפים מהגליל. יהיו תנועות פמיניסטיות פלסטיניות כמו אלזהראא והעמותה לשיפור מעמד האישה בלקייה, ותנועת "אחותי" שעושה עבודת קודש חברתית ופמיניסטית, ותנועת הנשים המחויבת נגד הכיבוש מחסוםWatch. יהיו מרכז אדוה, הסופר-חברתי, וארגון עובדים סוציאליים למען שלום. והרשימה נמשכת. בין הדוברים יהיו יהודים וערבים כאחד, ובהם בלוגר ועורך "שיחה מקומית" (ועורך "בחדרי חרדים") אלי ביתאן (שמכין נאום אדיר). לא רק הרצוג, אלא גם כל הגופים המעולים האלה קוראים לנו להגיע – וגם בשבילם אנחנו צריכים להתייצב שם.

[עדכון, 18:45 – שעות אחרי פרסום הפוסט הזה נודע שגם איימן עודה ינאם בהפגנה, ושהרשימה המשותפת הוזמנה גם היא להשתתף. זה דבר משמח מאוד, ומחזק את עמדתי בעד ההפגנה, אם כי ניתן לתהות למה בפרסומים הרשמיים עד כה לא היה זכר לזה, וגם בבירורים שערכתי מראש עם מארגנים הדבר לא נמסר].

ובכל זאת, אסור להתעלם מהביקורת המוצדקת, בעיקר על מפלגת העבודה, שנושאת באחריות עצומה לכיבוש, להתנחלות, למלחמות ולמשטר הצבאי, וגם לרדיפה של אזרחים פלסטינים בתוך ישראל, לצד הפרטה וחיסול מנגנוני הרווחה של המדינה. זו מפלגה שכבר שנים לא קוראת לעצמה אפילו שמאל.

צריך להעביר ביקורת על העבודה, וגם אני עושה את זה. צריך לתקוף את הגנרלים שיורים ובוכים, ולבקר את מי ששותפים לגזענות ביום-יום ואז מדברים גבוהה-גבוהה נגדה. ברוב הזמן צריך גם להיאבק במחנה הציוני הזה ובכל המדיניות שהוא מייצג – מהשותפות בצוק איתן, דרך המתקפות על התנועה האסלאמית ובל"ד ועד העתירה השערורייתית בשם בעלי הדירה השלישית.

אבל כשהאנשים האלה סוף סוף מוכנים להצטרף לחזית רחבה נגד הכיבוש, לצאת לרחוב פעם בכמה שנים ולקרוא לשלום, תקווה, עצירת הגזענות וההסתה – למה לא להצטרף לחזית רחבה איתם? הרי אם אנחנו באמת רוצים להפיל את הכיבוש, אנחנו לא נעשה את זה לבד במחנה של שמאל יהודי-ערבי רדיקלי מצומצם. בפוליטיקה אנחנו מוכרחים ליצור בריתות, גם קבועות וגם אד-הוק, גם עם אנשים שאנחנו חלוקים איתם על מליון דברים (כולל על הפתרון לכיבוש), כשהכוח המשותף הוא הכרחי למען השינוי.

וזה אחד מהמקרים האלה. עכשיו, אחרי חמישים שנים יותר מדי, הכרחי להראות שעדיין יש ציבור גדול שמתנגד לכיבוש.

היו ימים שהיינו מגיעים להפגנות של קואליציות רחבות תחת מטריית מסרים כלליים ומוסכמים (או מוסכמים ב-90 אחוז, כמו הפעם), ובתוך ההפגנה מתנהלים בגושים עם מסרים שונים, מארגנים מייצגי מחאה, או פשוט מחלקים פלאיירים ומנהלים דיאלוג על מה שדרוש כדי להמשיך את ההתנגדות לכיבוש מעבר להתייצבות החד פעמית בכיכר רבין.

אפשר לעשות את זה שוב גם מחר. לעמוד ביחד איפה שמסכימים כדי לשדר כלפי חוץ שעדיין יש התנגדות משמעותית לכיבוש, להתווכח ולריב איפה שצריך, וכן – ביום שאחרי לחזור להאבק במחנה הציוני על תמיכתם בימין. לא רק אפשר – צריך. בואו לכיכר.

(ואם עדיין לא השתכנעתם, עדיין אל תשארו בבית. מול בית היועמ"ש בפתח תקווה תתקיים באותו הזמן הפגנה נוספת לפתיחת חקירות פליליות נגד נתניהו. הפעם ההפגה תהיה גם מאבק על חופש הביטוי, אחרי שהמשטרה התעקשה לאחרונה לעצור את המפגינים המעטים שהגיעו, ובשבוע שעברה אף שברה את ידו של מני נפתלי. גם זה מאבק ראוי למוצ"ש אביבית).

> לא אשתתף בהפגנה בכיכר רבין, מכל הסיבות הפרגמטיות שבעולם