newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא אשתתף בהפגנה בכיכר רבין, מכל הסיבות הפרגמטיות שבעולם

השמאל-מרכז הישראלי ממשיך לקרוץ לימין בתקווה שככה הוא יזכה להחליף את השלטון. בפועל הוא רק מזיז בהתמדה את קו האמצע של הפוליטיקה הישראלית ימינה. לשמאל העקבי אסור לשתף עם זה פעולה

מאת:

כותב אורח: יובל אילון

הפגנת "שתי מדינות תקווה אחת" המתוכננת להתקיים מחר, מוצאי שבת, בכיכר רבין לציון 50 שנה לכיבוש, לכאורה מציבה דילמה בפני נשות ואנשי שמאל. מחד גיסא, קשה לא להתבאס ממסריה הממסדיים של ההפגנה, הדוברים והגופים שמשתתפים, ובעיקר אלו שלא הוזמנו להשתתף או ליטול בה חלק מרכזי.  מאידך גיסא, נדמה שחשוב לשים את הטהרנות והלב בצד, ולהשתתף בפעולה פוליטית, אף אם היא רחוקה מלהיות מושלמת.

"טהרנות" היא ביטוי גנאי, בפרט בהקשר הפוליטי. משמע תיאורו של אדם כטהרן הוא שאינו מסוגל להתפשר עם המציאות ולהכיר בכך שמימושם של עקרונות מוסריים או השגת מטרות פוליטיות כרוכים בפשרות כלשהן – שתמיד קיים פער בין ראוי לבין מצוי. ככל שהפוליטיקה היא אמנות האפשר, הטהרנות היא אנטי-פוליטית.

> תגובה: חייבים להגיע להפגנה נגד הכיבוש במוצ"ש

בלי ה'זועביז'. זהבה גלאון נואמת בהפגנת שמאל, תל-אביב, אוקטובר 2015 (גילי יערי/פלאש90)

בלי ה'זועביז'. זהבה גלאון נואמת בהפגנת שמאל, תל-אביב, אוקטובר 2015 (גילי יערי/פלאש90)

הפרגמטיזם הדוגמטי בשירות הימין

קל לתאר כל עמידה על עקרונות כטהרנות. לפעמים ההאשמה מוצדקת, ולפעמים לא. ישנם מקרים בהם מכך שנטען שפשרה כלשהי פסולה, לא נובע שהעמדה טהרנית. היא עשויה להיות צודקת או אף שגויה גם מבלי להיות טהרנית. עם זאת, במקרה של ההפגנה במוצ"ש הקרוב, ההאשמה נראית במקום. וכי מה בכלל ניצב נגד ההליכה להפגנה, זולת רתיעה איסטניסית?

אולם ההפך הוא הנכון. הלב אולי אומר להשתתף בהפגנה: לצעוד נגד הכיבוש בשנת היובל, ולתת יד לשמאל-מרכז הממסדי למען מטרה משותפת. אבל הראש צריך לומר את ההפך. הרתיעה מההפגנה אינה טהרנית, והמחשבה שצריך ללכת כדי לתמוך במחנה מתנגדי הכיבוש מבטאת גישה שניתן לכנותה "פרגמטיזם דוגמטי".

ה"פרגמטיזם הדוגמטי", הלכאורה רציונאלי, מציג את עצמו בהנגדה לטהרנות מוסרנית או רגשנית. "תנו לנו לקרוץ ימינה", "אסור לאבד את הציבור", "צריך להיות ריאלים", קורץ הפגרמטיסט. "רק כך נגיע לשלטון". אולם זוהי הולכת שולל. הנקודה הקריטית היא שפוליטיקה היא מרוץ למרחקים ארוכים – משחק חוזר, ולא משחק של סיבוב אחד. הפרגמטיסט הדוגמטי משול למי שצריך לצאת למסע ארוך, אולם במקום להתחיל ללכת לכיוון היעד, הוא הולך כל פעם קצת בכיוון ההפוך בתקווה עיקשת אך חסרת שחר שמסתתרת שם דרך קיצור.

ישנם כמובן מקרים בהם פשרה נדרשת. אולם הוויתורים ה"פרגמטיים" לימין כדי לזכות בשלטון מכרסמים בעמדות השמאל ומרחיקים אותו מהשלטון במקום לקרבו. והאמת היא שבהרבה מקרים, מאחורי הפרגמטיזם מסתתר לא שיקול פוליטי רציונאלי, אלא הרצון להתחבק עם הקונצנזוס ולא להתעמת עם הציבור.

ראשית, ההפגנה מצניעה, או מה שחמור אף יותר פשוט מדירה, את הרשימה המשותפת ואזרחי ישראל הפלסטינים. ברשימת המשתתפים ניתן למצוא את "שלום עכשיו, מפלגת העבודה, מפלגת מרצ, יוזמת ז'נבה, צעירי העבודה, צעירי מרצ, מחזקים, הקרן החדשה לישראל, זזים, ועוד". כך שבעוד שכותרת ההפגנה היא "די לכיבוש", היא למעשה אומרת "בלי זועבים", ובמקום להיאבק על לבו של הציבור, היא תורמת לעיגון וקיבוע קונצנזוס גזעני.

שנית, מדיניות העמקת והנצחת הכיבוש, המדיניות הברוטאלית כלפי הפלסטינים, החרמת ורדיפת המפלגות הערביות, והמתקפה על הדמוקרטיה נעשים כולם בעידודה, בתמיכתה, או בתמיכה שבשתיקה של האופוזיציה מ'יש עתיד' והמחנה הציוני ועד לשלום עכשיו ומרצ, כמעט בלא יוצאים מן הכלל. בכל פעם שהמרכז-שמאל הממסדי מאמץ עמדות אלו אך נכשל ולא זוכה בשלטון, הטקטיקה ה"פרגמטית" תורמת להסטת המפה הפוליטית כולה יותר ויותר ימינה ולהרחקת השמאל מהשלטון. לכן בפעם הבאה לכאורה צריך לכת עוד יותר ימינה, וחוזר חלילה. בכל פעם שמנסים להגיע לשלטון (או במקרה של מרצ לשרוד) ולשם כך הולכים ימינה, המפה הפוליטית כולה זזה ימינה.

> הרשות הממשלתית עוסקת בפיקוח על הכלכלה הערבית, לא בפיתוח שלה

חמישים שנים יותר מידי

מהו בכלל המחנה?

יש כאן מרוץ לתחתית, שאסור לשתף עמו פעולה. בנסיבות הנוכחיות השתתפות בהפגנה לא תורמת דבר, ואף מזיקה. היא מייצרת אשליה של "מחנה" שרק צריך לגדול קצת איכשהו – שצריך איזה מועמד פלאי או יועצת תדמית גאונה ויהיה בסדר. אולם אין שום מחנה – יש עתיד שייכת לימין, העבודה תחת הרצוג (כמו גם תחת יחימוביץ' לפניו) רצה ימינה, מרצ הלכה לאיבוד וחדלה כבר לפני שנים לתפקד כמפלגה שמאתגרת את הדיון הציבורי, וכולם נרתעים מהרשימה המשותפת.

כאשר מנסים להחליט אם להשתתף בפעולה פוליטית, לא מספיק לדמיין מה קורה אם הפעולה "מצליחה". מה שחשוב יותר הוא לנסות לחשוב מה הפעולה למעשה עושה. כיצד היא תורמת, וכיצד היא מזיקה. בהקשר שלנו, צריך לזכור שהמאבק הפוליטי נגד הכיבוש יהיה ארוך, וחייב להיות משותף לערבים ויהודים, עיקש, ועקבי.

הדרך להתמודד עם המרוץ לתחתית מתחילה בהתנתקות מהכאילו-מחנה. חשוב וראוי להתארגן להפגין כגוש בהפגנה, או להתארגן להפגין ממולה נגד פשעי "צוק איתן" והפשעים היומיומיים, למען דרישות האסירים, ונגד האין-אופוזיציה, או ללכת להפגין מול היועץ המשפטי לממשלה בפתח תקווה עליה הכריזה המשטרה "אזור נקי מהפגנות". אבל אם אין התארגנות כזו, אזי אין טעם ללכת סתם להפגנה ולסבול. מה שעומד מאחורי הרתיעה מההפגנה אינה סתם טהרנות, אלא דווקא ההבנה שהפרגמטיזם הדוגמאטי הוא אי-רציונאלי והרסני.

[עדכון, ערב שישי 22:00: בעקובת פרסום המאמר ומאמר התגובה של חגי מטר, חלק מהדיון שהתפתח ברשתות החברתיות נסוב אודות השאלות האם ח"כ עודה עתיד לנאום, אם כן מדוע הדבר לא פורסם, האם יידחק מהשידור בטלוויזיה או ינאם בזמן צפיית שיא, והאם השיג הישגים לגבי סיסמאות ההפגנה. בשעה זו לא ניתן כמובן לבחון את המכלול, ובכל מקרה ההפגנה פורסמה תוך שהיא "מצניעה", כאמור לעיל, "את הרשימה המשותפת ואזרחי ישראל הפלסטינים". מה שחשוב יותר לעניינינו הוא שהדיון הזה בכללותו שולי לטיעון המרכזי – שנדרשת אסטרטגיה שונה ביחס לשמאל-מרכז הממסדי, ושההפגנה היא אולי שעת כושר למחות ולאתגר את השיח במחנה לכאורה, אבל לא משהו שהגיוני פשוט להצטרף אליו.]

יובל אילון הוא חבר סגל בפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה.

> מנותקים: הסיפור המוזר שישראל מספרת לעצמה על המזרח התיכון

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
יו"ר ארגון המורים העל יסודיים, רן ארז, במסיבת עיתונאים בתל אביב, ב-21 ביוני 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

יו"ר ארגון המורים העל יסודיים, רן ארז, במסיבת עיתונאים בתל אביב, ב-21 ביוני 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

המוצדקת בשביתות: האוצר וקהלת ממשיכים בהרס מערכת החינוך

המחלוקת שהובילה לשביתה של שעתיים בבתי הספר העל יסודיים אינה רק על חוזים אישיים. מה שעומד על הפרק הוא לא פחות מעתידה החברתי של מדינת ישראל. האוצר מקדם מערכת חינוך שבה תחלופת העובדים מהירה והפערים המעמדיים מעמיקים עוד יותר, ומשרד החינוך שותק

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf