ריקוד הדגלים והכלימה: אוי לו לעם שכל שמחתו היא שמחה לאיד
עשרות אלפים שטפו את הרחובות במפגן אקסטטי של זחיחות ושנאה. פעילי שמאל חילקו ורדים, אחרים הפגינו מנגד, וקבוצה של יהודים אמריקאים פונתה באלימות כשניסתה לחסום את ריקוד הדגלים מלהיכנס לעיר העתיקה. חג מדומיין לעיר שחושבת שהיא מאוחדת
עוד בטרם הספקנו, תושבי ירושלים, להתאושש מהסגר שהוטל עלינו במהלך ביקורו הקרקסי של הנשיא האמריקני, כבר נכנסנו להסגר נוסף. וכאילו כדי להמתיק את הגלולה, דחפו לגרוננו כל כך הרבה דגלים ובמות בידור ואפילו שורות של שירותים כימיים לאורך הרחובות המרכזיים במרכז העיר בואך שער יפו, שנרגיש חגיגיים כנראה. אבל הסגר הוא הסגר, והרחובות המרכזיים נסגרים לתנועת כלי רכב בשעת צהריים מוקדמת, ואת הדרך לכיוון העיר העתיקה צריך לעשות ברגל.
בירידה ברחוב אגרון לכיוון ממילא בדרך לשער שכם אני שואלת את עצמי למה אני בכלל הולכת לצפות במצעד המתועב הזה. הרי ראיתי אותו כבר הרבה יותר מדי פעמים, והרוטינה היא תמיד אחת: חבורות של צעירות וצעירים אקסטטיים ומוטרפי מבט בחולצות לבנות רוקדים את דרכם אל תוך העיר העתיקה בין שערי החנויות הנעולות של הסוחרים הפלסטינים, שרים את מה ששרים וצועקים את התועבה שהם צועקים, בחסות מאות שוטרים שמלווים אותם בכל צעד. למה ללכת לזה שוב? מה אפשר לומר על מצעד הכלימה הזה שעוד לא נאמר? לא הרבה, כנראה. ובכל זאת אני הולכת, אולי מתוך תחושת מחויבות לעיר עצמה, שיהיה עוד זוג עיניים אחד שיביטו בה היום שלא מבעד למסך השנאה האלימה והאדנותית שכופים עליה אלה שעבורם הפצע הפעור של ירושלים הוא הנס שבאו לחגוג.
לא יום טוב לאהבה, היום הזה
אני מגיעה לשער שכם קצת אחרי שלוש אחר הצהריים. ראשוני צועדי הדגלים עוד לא הגיעו אבל המתח ניכר היטב. עשרות עיתונאים וצלמים כבר התמקמו בחלק העליון של הרחבה מחוץ לשער, ובפנים הסוחרים הפלסטינים מתחילים לסגור את החנויות. בתוך השוק, כל אחד הוא מרואיין פוטנציאלי: פעילי שמאל, עוברי אורח פלסטינים, אנשי ביטחון, מתנחלים, פעילי ימין. כולם מראיינים את כולם. כך התקשורת אוהבת את ירושלים: ביזארית, אקזוטית ודרוכה.
כשעולה מרחוק הד שירתה של קבוצת הצועדים הראשונה, תוך פחות מדקה מתגבשת בכניסה לשער שכם שרשרת אנושית של כעשרים פעילות ופעילי שמאל, רובם יהודים אמריקנים, שמחזיקים בשלט מחאה נגד המצעד ופוצחים בשירת שלום. השוטרים מכלים בהם את זעמם מיד; באלימות לא הגיונית הם מפנים אותם אל מחוץ לרחבת השער. אחד אחד הם גוררים אותם, דוחפים ומטיחים אותם בכוח על הרצפה, רחוק מהכניסה לשער עצמו. מאוחר יותר אשמע שלאחת הפעילות שברו את היד תוך כדי הגרירה. מתנחל להוט לידי מפציר בשוטרים לירות במפגינה שהם גוררים בבטן. בתוך המהומה שקמה, השוטרים הודפים באלימות גם את כל מי שעומד בסמוך למפגינים, או מצלם אותם. קבוצת המתנחלים הראשונה כבר נכנסה בשער באין מפריע, מפגיני השמאל הורחקו, ושקט מוזר נופל שוב על הרחבה.
> סוחרי מז' ירושלים בהסגר מצעד הדגלים. עסקים במערב העיר נסגרו בסולידריות
בחוץ, מעברו השני של רחוב סולטאן סולימאן, עומדים כמה עשרות פלסטינים מול שורת פרשים על סוסים וקוראים סיסמאות. כמה עשרות מטרים משם, קבוצת המתנחלים הבאה בתור מתכננת את הכניסה החגיגית שלה לרחבת השער. על המדרגות למרגלות העיתונאים יושבים שוב עוברי אורח פלסטינים ויהודים. מדי פעם מתלקחים חילופי דברים; שני נערים דתיים בחולצות לבנות מצלמים שתי בחורות מוסלמיות מכוסות ראש, מוסיפים לתמונות שלהן אפקטים במצלמת הנייד, מחזיקים את התמונות מולן וצוחקים, מרוצים.
צעירים פלסטינים מצלמים כחמישה-שישה מתנחלים שמתעטפים בטליתות ומתפללים, פניהם אל שער שכם. מתנחל עבדקן יורד במדרגות לתוך הרחבה, נעמד בטקסיות ותוקע בשופר. תיירים מתבוננים על אלה ועל אלה מתוך תימהון וסקרנות, והלב שלי שוב נכמר על ירושלים שהפכה בעל כורחה לתפאורה של הסרט הסוריאליסטי, ההזוי הזה. מה התכלית של כל זה?
קבוצה קולנית נוספת של מתנחלים מגיעה אל הרחבה. שוב אותו טקס חובה של ריקוד הדגלים, וקדימה לתוך השער. אני צועדת במרחק מה מאחוריהם, ויכולה כמעט להרגיש באופן פיזי את טעם האדנות על לשונם. בין החנויות הסגורות והדלתות המוגפות הם צועדים שיכורי כוח, מברכים את השוטרים הרבים לאורך המסלול ב'חג שמח' לבבי, ובתחנות ריענון מאולתרות שהקימו לכבודם מציעים להם כוסות של פטל ושל מים. כמו במרתון.
מעט אחריהם מגיעים פעילי 'תג מאיר' כדי לחלק לתושבים הפלסטינים פרחים. רוב הפלסטינים נענים למחווה בחיוך ולוקחים את הפרחים, חלקם נמנעים, לעתים בהפגנתיות, וממשיכים בדרכם. בדרך חזרה אני רואה בחור פלסטיני צעיר תולש את עלי הכותרת של הוורד שקיבל ועם כל עלה קורא לקול צחוקם של חבריו "אוהב, לא אוהב". המחזה הזה מפתיע ומצחיק אותי מאוד. אני עוצרת מולו, סקרנית לראות איך יכריע הפרח בסופו של דבר את גורל אהבתו, אבל הצעיר מאבד עניין וזורק את הפרח לרצפה עוד לפני שכלו כל העלים וממשיך לדרכו ביחד עם חבריו. לא יום טוב לאהבה, היום הזה.
> כמזרח ירושלמי, ביום ירושלים אני בורח ממנה הכי רחוק שאפשר
אחרי כשעתיים, נחילי המתנחלים המזמרים והרוקדים, דגלי ישראל, דגלי להב"ה, השוטרים, החולצות הלבנות והחצאיות הכחולות מתחילים להזדגג מול העיניים; סרט נע של טירוף קולקטיבי חסר פשר וזחוח כל כך. אני יוצאת מרחבת שער שכם לכיוון כיכר ספרא, שם מתקיימת הפגנת השמאל המסורתית מול מצעד הדגלים, ולרגע לא מצליחה לזהות את המרחב: אלפים רבים של צועדים צובעים את הדרך הרחבה בכחול ובלבן, עד היכן שהעין יכולה לראות. זה מפגן מהמם של עוצמה של מחנה פוליטי, אי אפשר להתכחש לזה.
בתוך נהר האנשים הצפוף הזה אני מנסה לפלס את דרכי אל כמאתיים פעילי השמאל, שכרגיל הוכלאו במתחם האחורי הקטן של מבנה העירייה, וכבר מרחוק שומעת את הקריאות האלימות של המתנחלים לכיוונם. ככל שאני מתקרבת, הקריאות נעשות ברורות יותר, אלימות יותר, מאיימות יותר. בכניסה למתחם השמאלני, שוטר מנסה לברר אם אני באמת חלק מהפגנת השמאל או פעילת ימין שמנסה להסתנן לשם במרמה. אולי זה צבע העור שלי, אין לדעת. הוא שואל אותי לאיזה ארגון אני שייכת, ובתוך שברירי שניות אני מריצה בראשי את כל הארגונים שלקחו חלק בארגון ההפגנה הזו ומנסה להחליט לאיזה מהם הכי הגיוני שאשתייך. שלום עכשיו ומרצ הם מחוץ לחשבון, אני מזהה מיד במבטו. "עומדים ביחד", אני מהמרת בקול. מסתבר שאכן אמרתי את מילות הקסם, והוא פותח בפני את המחסום.
> עיריית ירושלים מכריחה לבחור: לבנות ולהסתכן בהריסה או לעזוב את העיר
מהצד הזה, הסיטואציה הזו היא עוד יותר אבסורדית: כמאתיים מפגיני שמאל עם שלטים ובלונים שחורים מצליחים להוציא מדעתם אלפי מפגיני ימין, שעומדים מעבר למחסומים ולשוטרים, מקללים, זורקים לעברנו חפצים. איש אחד, על פי מראהו עמוק בשנות השישים לחייו, מסמן לעברי במרץ ואחרי שהוא מוודא שאני מסתכלת עליו הוא מחייך חיוך רחב ומעביר שוב ושוב אצבע על גרון בתנועת שחיטה. יותר משהמחווה הזו מזעזעת אותי, היא מתמיהה בעיני: הנה הוא עומד מוקף יציב ובטוח במחנה שמחץ אותנו כבר מזמן, מגובה בעשרות אלפי אנשים, בשלטון עצמו ובכל זרועותיו, כולם עובדים בשבילו במסירות; למה קומץ שמאלנים כלואים במתחם מגוחך מאיימים עליו כך?
ואז אני מסתכלת שוב על החיוך הרחב שלו ומבינה – הוא לא מאוים, הוא פשוט שמח לאידנו. וזה במובן העמוק ביותר הרי תכליתו של כל היום המתועב הזה, חג מזויף לעיר מדומיינת, אצבע שלוחה לתוך עינם של כל אלה שמתבוננים מבחוץ באורגיה הלאומנית הזו. ובצער רב אני חושבת, אוי לו לעם שכל שמחתו היא שמחה לאיד.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן