המאבק של השמאל-מרכז: שהכיבוש והחברה בישראל יהיו נחמדים כמו פעם

משה בוגי יעלון לא הספיק לאסוף את חפציו במשרד בקריה בקרטון ולמלא טופס טיולים, וכבר הוא קיבל פנייה מיצחק בוז'י הרצוג, הלוזר הענק של יום רביעי הגדול, שהזמין אותו (ואת אורלי לוי) להצטרף למפלגת העבודה. איפשהו בעולם, אורי משגב מחייך.

קריאות הצהלה במחנה הציוני מפרישתו של יעלון, כמו גם מפרשת סגן הרמטכ"ל – ולצדן גל הפרשנויות שמנבא הקמת מפלגת מרכז ליברלית של כחלון, סער, יעלון ואחרים – הן עדות עצובה למצבו של השמאל-מרכז. שוב מתברר שהיעד להחלפת נתניהו לא מלווה בחזון חלופי של ממש של סיום הכיבוש, שכן כל גיבורי הפרשות האחרונות וסמלי התקווה המחודשת האלה הם תומכים נלהבים של הכיבוש ומנציחיו.

כמו שאורלי נוי ציינה לפני הדחת/פרישת יעלון, ההבדל היחיד בין מחנה נתניהו-בנט-ליברמן לציר הכללי המסתמן של הרצוג-יעלון-לפיד הוא שהראשונים כבר מוותרים על כל המסכות, על היומרה ל"טוהר הנשק" ו"כיבוש נאור", בעוד שהאחרונים רוצים לחזור לימים שבהם אפשר היה גם לשלוט במליוני בני אדם תחת משטר צבאי וגם להרגיש אור לגויים. גם לקיים מערכות חוק נפרדות ולשלוח ילדים לצבא, להרוג ולהיהרג בשם ההתנחלויות, וגם שהילדים האלה לא יהיו גזענים, חלילה. גם להמשיך עם כל זה, וגם לא לחטוף על זה בקהילה הבינלאומית.

העניין הוא שיעלון, גולן, הרצוג ואחרים טועים. ככל שגדל המחיר שגובה הכיבוש, כך הוא חייב להיות יותר אלים, ולהשחית את החברה עוד יותר (כן, לזה הכוונה בנבואה הישנה "הכיבוש משחית"). זה ממש לא רק אלאור אזריה, ובצמרת הצבא והממשלה יודעים את זה.

הבחירה המציאותית היא בין סיום הכיבוש לבין המשך ההידרדרות, באלימות ובשיח החברתי הפנימי ושחיקת המנגנונים הדמוקרטיים. אלה שתי החלופות שצריך להציב לציבור. מי שמציע משהו אחר משקר.

> אלאור אזריה לא לבד