העציר המנהלי הוא החוליה החשופה ביותר בשרשרת ההפקרה
מצב החירום הנצחי בישראל יצר בקרב אזרחיה תודעה מעוותת שמקבלת בהבנה מעצר ממושך של פלסטינים ללא משפט ומבלי שיוכלו להתגונן. ההפקרה הזו של הזכויות הבסיסיות ביותר זולגת גם לעברנו. המאבק נגדה מתקיים מול בי"ח קפלן
"את מגנה על מחבל עם דם על הידיים", הטיח עובר אורח באחת המפגינות שעמדו השבוע מול בית החולים קפלן במחאה על מעצרו המנהלי של מאהר אלח'ארס המאושפז שם כרגע תוך חשש כבד לחייו. הטענה הזאת, כמעט ויותר מאוכזבת מאשר כועסת, מעידה בעיקר על עד כמה התמיכה במעצרים מנהליים נובעת מבורות.
כלי ההתנגדות היחיד שנותר בידיך הוא הדבר היחיד שעודנו בבעלותך – הגוף שלך. הפגנת הזדהות עם מאהר אלאח'רס בעזה (עבד רחים חטיב / פלאש 90)
אדם עם דם על הידיים, כדבריו של אותו אדם, לא ישב במעצר מנהלי, אלא פשוט במעצר. בעוד מעצר מוגדר באופן ברור ככלי שנועד לסייע בחקירה – לבצע חקירות אינטנסיביות, ולמנוע שיבוש ראיות או הימלטות של החשוד, וכל הארכה שלו דורשת אישור של בית משפט, המעצר המנהלי הוא המטרה של עצמו והסדרתו נועדה לאפשר את מעצרו של אדם מבלי שיש לרשויות סיבה מספקת לעשות כן. השרירותיות בהפעלת כלי זה בלא ראיות מספקות משתקפת במבחן התוצאה. לפי דו"ח של מרכז המחקר של הכנסת' בעוד אלפי פלסטינים מבלים חודשים ושנים במעצר מנהלי, רק חמישה אחוזים מהם עומדים מול כתב אישום בסופו של דבר, ובעשור שבין 2005-2015 רק על אחד מהם נגזר מאסר עולם.
הכלי המשפטי היחיד העומד לכאורה בפני העצורים הוא פנייה לבג"ץ, אולם גם בית הדין הגבוה לצדק משמש כלא יותר מאשר חותמת גומי להחלטות זרועות הביטחון. במחקר שערכה שירי קרבס במשך עשור שבו עבדה כעוזרת משפטית של נשיאת בית המשפט העליון, התגלה כי מרבית העתירות נמחקות, ומבין 322 העתירות שהגיעו לשיפוט בעשור שבחנה, לא הורה בג"ץ על שחרורו של אף לא עציר אחד. אותם דיונים מתנהלים גם הם, בחלקם, במעמד התביעה בלבד, מבלי שההאשמות והראיות מוצגות לטוען או לגורמי ההגנה שלו, ועל כן לא מפתיע שזמן הדיון הממוצע עומד על 20 דקות, פחות מהזמן שלקח לכותבת שורות אלה לנסח את הפסקא הזאת.
החזקתו של אדם במעצר מנהלי – ללא משפט, מבלי ליידע אותו מה ההאשמות נגדו ולאפשר לו או לעורכי דינו לעיין בחומר החקירה, היא הפרה יסודית של הזכות למשפט הוגן, שאמורה, אם בכלל, להיות שמורה למצבי קיצון בלבד. הכללתו בחוק סמכויות לשעת חירום מבהירה לכאורה כי המדינה אינה רואה בו כנוהל ראוי, אולם היקפיו הנרחבים מציירים תמונה אחרת.
בתגובה לפניית המוקד להגנת הפרט, מסר שב"ס במרץ 2020 כי נכון לאותו זמן הוחזקו 437 פלסטינים כעצירים מנהליים – ביניהם 4 נשים ושני קטינים, 159 מהם לתקופה של חצי שנה, 100 לתקופה שבין שנה לשנתיים, ושלושה כבר מעל לשנתיים. זמן סיום המעצרים עבור אף אחד מהם אינו ידוע. זה לא מקרי ששביתות הרעב הארוכות ביותר בישראל הן אלה של העצירים המנהליים, אבדן כל כך קיצוני של הזכות על חייך, בלי הסבר, בלי העמדת פנים של הליך הוגן, בלי זכות להתגונן – מותיר אותך בלי שום אפשרות להתנגד, כלי ההתנגדות היחיד שנותר בידיך הוא הדבר היחיד שעודנו בבעלותך – הגוף שלך.
מעמד של אנשים חשופים
העציר המנהלי בעצם מגלם את ה"הומו-סאקר", "האדם החשוף". מונח רומי שעבר אדפטציה לעולם המודרני ע"י הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'ו אגמבן, אדם שהוצא מהחברה והזכויות החוקיות כבר אינן חלות עליו. מה שמאפשר הפקרה זאת בחברה בת-זמננו הוא הגדרת מצב החירום, שבו עוברת החברה למצב של הישרדות, המאפשר חריגה מהמצב האזרחי באמצעות תקנות חירום.
אם כך, לא פלא שבמדינה המקיימת מצב חירום רציף מאז 1948, נוצר מעמד שלם של אנשים חשופים, שגדל והתרחב מאז 1967, אנשים הנתונים באיום מתמיד לאבדן חירותם וזכויותיהם. לא מפליא גם שמרבית הקהילה האזרחית היהודית, למעט שוליים בימין הרדיקאלי (שחבריו נתונים גם הם לעיתים בסיכון זה) והשמאל הרדיקלי המפגין סולידריות עם הפלסטינים, אינם מזהים איום ממשי בעצם קיומם של המעצרים המנהליים ובחלקם אף רואים בו "רעה הכרחית". כל עוד מצב החירום הישראלי מוגדר כמצב חירום בטחוני, מי שאינו רואה בעצמו מועמד פוטנציאלי לזיהוי כאיום בטחוני, מוכן למחול בקלות יתרה על אבדן זכויותיהם של אחרים.
מגפת הקורונה המתחוללת בעולם ובישראל בשנה האחרונה הביאה אל פתחי הישראליות את הידיעה שמצב חירום יכול לחרוג מהתחום הבטחוני. אופן ניהול המשבר, בחברה הפועלת גם בימי השגרה בסקיוריטיזציה מופרזת, הדגים את הקלות שבה יכולה לזלוג ההתנהלות הביטחונית בשטחים אל החברה האזרחית בתחומי הקו הירוק. בעוד שברור כי ישנו צורך בצעדים שימנעו את התפשטות המגפה, ניכר כי האיזון מול הגבלת זכויות הפרט כלל אינו נמצא על שולחן הדיונים.
הפגנה מחוץ לבית החולים קפלן בתמיכה במאהר אל אח׳רס, אוקטובר 2020 (צילום: היידי מוטולה/ אקטיבסטילס)
העברת האיכונים לידי השב"כ, לדוגמה, הדגימה את אי הדיוקים הרבים של המערכות, לצד העובדה (שהפתיעה רבים) כי שירותי הביטחון אינם מחזיקים במערכת פניות ציבור ידידותית. עליית המופעים של אלימות משטרתית במרחב האזרחי על עבירות פעוטות כאי עטיית מסכה חשפה גם היא את הקלות בה מופעלת אלימות משטרתית מול מה שנתפס כאיום; ויותר מכל בלט המאבק הממשלתי לאיסור על הפגנות, זכות יסוד דמוקרטית, שניסה ליישר את הקו עם החוק ביש"ע.
תהליך הזליגה אמנם איטי, אך הוא אינו נעלם מעיניהם של האזרחים, כפי שיעידו אלפי המפגינים מול בית ראש הממשלה וברחבי הארץ, המתריעים על סכנה אמיתית למשטר הדמוקרטי. אך אי השוויון מול החוק והנקיטה בצעדים לא דמוקרטיים אינם תהליך חדש, אלא רק חשיפה שלו מול האוכלוסיה האזרחית שמעדיפה לעצום עין מקיומן במצב החירום השגרתי.
"עץ אגסים לא מניב תפוחים", אומר פתגם עממי, והדברים שעליהם מוחים העולים לבלפור, חמורים ככל שיהיו, אינם אלא הפתעה מהדבר הצפוי ביותר. מערכת אשר מקיימת בבסיסה אי שוויון בין נתיניה ומאפשרת הפקרת חלקים ממנה על זכויות האדם היסודיות שלהם, לא הגיוני לצפות ממנה להניב דמוקרטיה ליברלית יציבה. מאבק אמיתי על דמוקרטיה הוא מאבק נגד הפקרה, שקיומה הממוסד מאיים על כולנו, והמאבק הזה מתרחש כעת מול בית החולים בקפלן.
רחלי סעיד היא כותבת, עורכת, מתרגמת ואקטיביסטית
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
