newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

העבר הכואב, ההווה המבלבל: גולים אריתראים באמריקה

אחד הסרטים המעניינים בפסטיבל הקולנוע האפריקאי "אטסיב" שייערך בשבוע הבא בת"א הוא סרטה של יוצרת אריתראית-אמריקאית המנסה לגלות מחדש את המולדת הישנה מהמקום הנוח שלה באמריקה. סיפור על הגירה, פטריוטיות והתנגדות

מאת:
קומדיה מרירה-מתוקה ומרגשת. מתוך הסרט "חיים על הדרך" של היוצרת האריתריאית-אמריקאית ספורה וולדו. (צילום: ריצ'רד אלכס דוראנטה)

קומדיה מרירה-מתוקה ומרגשת. מתוך הסרט "חיים על הדרך" של היוצרת האריתריאית-אמריקאית ספורה וולדו. (צילום: ריצ'רד אלכס דוראנטה)

בישראל חיים כיום כ-21 אלף מבקשי מקלט אריתראים. בניחוש מושכל אפשר להעריך שאלפי ישראלים פגשו אריתראים באופן אישי, ורבים הרבה יותר שמעו דבר או שניים על המצב באריתריאה, שגרם לאנשים האלה לברוח ולהגיע, איכשהו, דווקא לישראל.

אבל ככל שמנסים להכיר יותר, כך מבינים שהמציאות שעימה מתמודדים הפליטים האריתראים היא סבוכה למדי. הדבר נכון בוודאי לישראל, שמונעת מהם זכויות באופן שיטתי, אך במידה כזאת או אחרת גם לכל מקום אחר שבו הם נמצאים. כמו בצל גדול וקצת עבש, יש כמה וכמה שכבות לקלף שם, לפעמים תוך הזלת דמעה או שתיים, כדי להגיע להגיע לחומר שאפשר להתחיל לעבד.

donate

פסטיבל הקולנוע האפריקאי המשובח "אטסיב!", שיתקיים החודש בפעם השלישית (11-15 באוקטובר ברחבי תל אביב), מספק הזדמנות טובה להיחשף לנרטיבים מעניינים מהפזורה האריתראית בארצות הברית ולקלף שכבה נוספת בסיפור הכללי של אריתריאה ושל היחסים של המהגרים ממנה עם מדינת המוצא.

עשרים סרטים דוקומנטריים ועלילתיים יוקרנו בפסטיבל, בשלל נושאים מעניינים ורלוונטיים: יחסי מגדר, דת וחברה, זהויות מיניות והיחס כלפי יחסים הומוסקסואליים, גזענות, אלימות, מוזיקה, ג'נטריפיקציה, מעורבות בין-לאומית באפריקה, אפיזודות היסטוריות ועוד. הסרטים לא מוגבלים לאפריקה של היום, אלא גם לצאצאיה הרחוקים: קהילות אפרו-אמריקאיות ואפרו-קריביות, כולל רצועת סרטים המוקדשת לתנועת "חיי שחורים נחשבים" (Black Lives Matter).

חזרה לאריתריאה. במסגרת הפסטיבל (יום רביעי, 13.10, שעה 18.00, קולנוע קנדה) יוצג הסרט "חיים על הדרך" ("Life is Fare", 2018), של הקולנוענית האריתראית-אמריקאית האוטו-דידקטית ספורה וולדו (Sephora Woldu). מדובר בהפקה עצמאית בכיכובה של ספורה ובהשתתפות שחקנים מקומיים מהמשפחה שלה ומהשכונה טנדרלוין (Tenderloin) בסן-פרנסיסקו, שבה היא מתגוררת. התוצר הוא קומדיה מרירה-מתוקה, מוזיקלית מאוד, מרגשת ומעוררת מחשבה.

הסרט מגולל עלילה בתוך עלילה ובוחן נקודות מבט שונות של גולים אריתראים על מולדתם – סיפור סבוך של הגירה, לאומיות, פטריוטיות והתנגדות. אבל ראוי לציין שהסיפור האריתראי הוא לא נקודת המוצא היחידה שלו. למשל, הכוח האוניברסלי של הסרט נמצא בעיסוק בחוויית ההגירה ובשיטוט המנטלי המתמשך בין מקומות ומצבים שונים שאפשר לקרוא להם "בית" ו"מרחב מוגן", שנים רבות אחרי השלמת המסע הפיזי למדינה חדשה.

וזו תמצית העלילה: ספורה היא סטודנטית צעירה שמציגה בפני אמה הספקנית, המהגרת הוותיקה (אלמז נגש, האם האמיתית של ספורה), רעיון לסרט על אריתריאה מנקודות המבט השונות של מי שהיגרו ממנה: נהג מונית בשם היילה מצד אחד, וספורה וחברותיה מהצד השני.

היילה (גטו מהרי) מתמודד עם צלקות העבר באריתריאה ועם אתגרי ההווה כפליט בסן-פרנסיסקו. הוא רדוף בידי נשים שרות ומרקדות, כולל אישה טרנסג'נדרית אחת, במהלך שמרמז על התופעות התרבותיות שפוגשים בהן המהגרים מחוץ למולדתם ומאתגרות את מה שחשבו וידעו על העולם. הוא מתקשה להתמודד עם הקשיים הרגשיים שהוא חווה; טיפול נפשי "אמיתי" לא בא בחשבון, והוא מוצא נחמה ועזרה אצל פסיכולוג מאולתר – רופא השיניים שלו.

בניגוד למסע המטאפורי והסוריאליסטי שהיילה עובר בשכונה, ההתמודדות של ספורה ושל חברותיה עם המציאות סביבה היא ישירה יותר. הנשים הצעירות הללו נעות בין כמה זהויות כמהגרות, אריתראיות, נשים שחורות בארצות הברית ובנות העיר והשכונה; שיחותיהן חושפות את אחד השסעים המרכזיים בפזורה האריתראית ומספקות רקע לקונפליקט הפנימי המרכזי שהיילה ניצב מולו: כאב ואובדן אישי וקהילתי בצל החלום ושברו שהוא אריתריאה העצמאית.

בקיצור נמרץ, אריתריאה היא מדינה קטנה שהשיגה את עצמאותה ב-1993 לאחר רצף של שלטונות קולוניאליים ומלחמת גרילה בת 30 שנה נגד ניסיונות הסיפוח מצד אתיופיה השכנה. במהלך שנות המלחמה הארוכות ולאחריהן, השרישה תנועת הגרילה שתפסה את השלטון תחושת פטריוטיות חזקה בקרב רבים מבניה ומבנותיה של הארץ. רוח המאבק חזרה לפעפע באריתריאה ב-1998, כשהחלה מלחמת גבולות אכזרית עם אתיופיה ונמשכה שנתיים. באופן נוח למנהיגי שתי המדינות, המלחמה הזו לא יושבה באמת עד היום, על אף הסכם ה"שלום" שנחתם בין המדינות.

המחלוקות הפנימיות נגררות למקומות הגלות. מפגינים אריתראים מול שגרירות האיחוד האירופי ברמת גן. חוששים מלגיטימציה לדיקטטורה (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

המחלוקות הפנימיות נגררות למקומות הגלות. מפגינים אריתראים מול שגרירות האיחוד האירופי ברמת גן. חוששים מלגיטימציה לדיקטטורה (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

אריתריאה היא דיקטטורה "קלאסית", לפי הספר או ההגדרה במילון, עם מגבלות חמורות על חופש הביטוי, הדת והתנועה. ניצני הדיקטטורה נראו כבר לפני העצמאות, אך סכסוך הגבולות הבלתי-פתור עם אתיופיה הוא שמימש וחיזק אותה, באמצעות כינון שירות לאומי וצבאי שאינו מוגבל בזמן וכרוך בעונשים כבדים ובעבודה בתנאי עבדות.

הצורך של המשטר האלים והנצלני לתחזק את עצמו ולדכא כל התנגדות וביקורת כלפיו הוביל לביסוס מנגנון הכליאה האכזרי שבו ידועה אריתריאה לשמצה: במאות בתי מעצר מסודרים או מאולתרים ברחבי אריתריאה כלואים יותר מעשרת אלפים אסירים פוליטים בתנאים מחפירים ובסכנה מתמדת לעינויים ולחיסולים ללא הגבלת זמן וללא זכאות למשפט.

העילות למאסר הן מגוונות: התנגדות אקטיבית, כתיבת ביקורת, עבודה דתית החורגת מתנאי המשטר, ניסיונות בריחה מהשירות הלאומי, וכל מעשה שנתפס כחתרני; גם מילה שלא במקום, או תנועה במרחב ללא היתר, מסכנת גברים, נשים וילדים בכליאה ובמוות.

הנשיא איסיאס אפוורקי היטיב לבודד רבים מבני עמו מהעולם החיצון, וכן ניתק שכבות אוכלוסייה מסוימות בתוך המדינה מהמתרחש מתחת לאפן. בהיעדר תקשורת חופשית ובחסות מנגנוני תעמולה עיקשים של המשטר, המכוונים פעמים רבות כלפי מהגרים ותיקים וצאצאיהם, יש לפעמים עמימות רבה סביב הפרטים בשטח, וקיים קושי ממשי להשיג מידע על מה שקורה.

אל תמונת המציאות הזאת נארגים אלמנטים רבים, שמסבכים את האריתראים אף יותר: רגשות פטריוטיים עמוקים; נאמנויות משפחתיות, אזוריות, אתניות ודתיות; תחושות נוסטלגיה של פליטים ומהגרים שברחו בתקופת מלחמת העצמאות המתנגשות עם עדויות זוועתיות על הדיכוי הפנימי מצד פליטים מאוחרים יותר; וכן זרועות שהמשטר שולח כלפי חוץ, המאפשרות לו לפקח על הנתינים שעזבו או ברחו, ולפעמים גם להעניש אותם.

במצב הזה, קהילות הפזורה האריתראית הופכות לזירה נוחה להתלקח, כפי שאנו יודעים גם מהמקרה של קהילת מבקשי המקלט בישראל. גם הרשתות החברתיות, שבכוחן לחבר מהגרים אלו לאלו, משעתקות לעתים קרובות את אווירת הפחד ומעוררות חשש להתבטא בהן.

זהו סיפור שקשה לספר. על המצב הזה קשה לדבר, בפרט בקהילת גולים גדולה ומגוונת כל כך כמו זו שבארצות הברית, שכוללת פעילים ידועים נגד המשטר מצד אחד, תומכים וסוכנים שלו מצד שני, ובאמצע רבבות אנשים, חלקם בני דור Y ו-Z, מהם דור שני להגירה, שממרחק הזמן והמקום לא בטוחים למי להאמין ועם איזה נראטיב להתיישב. הסרט "חיים על הדרך" מדבר מתוכם ועבורם, ומספק לכל השאר הצצה למציאות המורכבת שהם מתמודדים איתה.

כבר בתחילת הסרט מבקשת ספורה לחשוף את הצופים לקרב הנראטיבים הנפוץ בנוגע למציאות רוויית הסתירות באריתריאה. היא עושה זאת בעדינות השמורה למי שמפלסת את דרכה בשיח מורכב ורגיש. היא מנסה לגלות את אריתריאה מהמקום הנוח יחסית שהיא נמצאת בו באמריקה ומבקשת להסביר את הקושי של רבים בפזורה האריתראית להתמודד עם השאלות שמעורר המצב במדינה.

אבל בנקודה הזאת ההקדמה ההיסטורית בסרט על המצב באריתריאה היא קצת עמומה, ולא ברור אם ביכולתה להבהיר את חומרת הבעיה האריתראית, שמחוללת את הקונפליקט הגדול בפזורה; אותו קונפליקט שאת צדדיו המנוגדים ספורה מבקשת לפייס בו-זמנית. אפשר לסכם ולומר שמבחינה פוליטית "חיים על הדרך" הוא סרט אמיץ והססני גם יחד, וזה ממש בסדר שהוא כזה. הוא מכיל את הדיכוטומיה הזאת כפי שעושים רבים מהמהגרים ומהפליטים האריתראים עצמם, כי היא זאת שמאפשרת להם לשרוד את המשבר בבית ובפזורה.

ובכל זאת, המלצה למי שרוצים לדעת עוד: השנה יצא סרט דוקומנטרי מרתק בשם "לברוח מאריתריאה" (Escaping Eritrea),  המציג את המשטר האריתראי בעין ביקורתית יותר, כפי שראוי לעשות. סרט זה מבית היוצר של "פרונטליין" ברשת PBS האמריקאית מצטרף לשורה של דוחות מהימנים ולעדויות רבות שלא משאירות מקום לספק באשר לטענה של מתנגדי המשטר על הפרת זכויות האדם במדינה. נקודת המבט העכשווית שלו והחומרים הייחודיים שבהם השתמשו יוצרי הסרט מייחדים אותו ממיזמים קודמים מסוגו.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
לא קל לדבר על פוליטיקה בכלא. שחר פרץ וערן אביב

לא קל לדבר על פוליטיקה בכלא. שחר פרץ וערן אביב

"כמה שהשהות בכלא קשה, היא מחזקת את החלטתי לסרב"

שחר פרץ נשפטה היום לתקופת מאסר שלישית על סירובה לשרת בצבא. ערן אביב, המסרב גם הוא לשרת, נשפט היום לתקופת מאסר שישית. "אני מדברת עם האסירות על הפלסטינים, הן פגשו אותם רק על מדים", מספרת פרץ

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf