הסורים הפילו את תמונות משפחת אסד לפני שהפילו את המשטר
אף שנשיא סוריה המודח הסתייג לכאורה מפולחן אישיות, תמונותיו לצד תמונות של חסן נסראללה התנוססו ברחבי סוריה. אבל עוד לפני המהפכה, האזרחים הסורים החלו להיפטר מהן

השתמשו בדימויים שלהם כדי ליצור פולחן אישיות. אזרחים סורים דורכים של ראש פסל של חאפז אל-אסד עם תחילת המחאות ב-2012 (צילום: CC BY 2.0 פליקר)
אחד מסימני ההיכר המובהקים של שלטון דיקטטורי הוא פולחן אישיות, ואחד מסימני ההיכר המובהקים של פולחן אישיות הוא נוכחות חובקת כול של קלסתר פניו של המנהיג במרחב הציבורי.
סוריה, עד תחילת דצמבר האחרון, לא היתה חריגה: לאורך שנות השלטון הדיקטטורי של חאפז אל-אסד האב ובנו בשאר, בחוצותיה של כל עיר סורית התנוססו אינספור דימויים של שני המנהיגים, מהדפסות איכות עצומות ויוקרתיות על שלטי חוצות ובניינים רבי קומות ועד דימויים זעירים בתרסיס צבע ושבלונות פשוטות על קירות בתים וחנויות.
>> "האביב הערבי חזר, ואני חוזר לסוריה"
בטור כמעט נבואי שפרסם במגזין הדיגיטלי דרג' ב-23 בנובמבר האחרון, ימים ספורים לפני תחילתה של מתקפת המורדים שהובילה לקריסת המשטר הסורי, הראה העיתונאי הסורי מקסים עות'מאן מה ביקשו שליטי סוריה לעשות באמצעות התמונות הללו, וכיצד לבסוף הם נכשלו. פחות משבועיים אחרי פרסום המאמר, אזרחים סורים הפילו את פסלי אסד האב וקרעו את תמונות אסד הבן בכל רחבי המדינה.
חאפז אל-אסד האב, כותב עות'מאן, השתמש בתמונתו כדי לעודד פולחן אישיות סביבו. כמו דיקטטורים רבים אחרים, הוא הורה להפיץ את דימוייו על כל קיר וקרן זווית. "התמונה מבצרת את הדומיננטיות הפוליטית והתרבותית של הדמות המיוצגת", מסביר עות'מאן, "והופכת למעין תחליף לנוכחות הכריזמטית של הדמות עצמה". במקרה של אסד האב, נוכחות זו היתרגמה לשליטה אבסולוטית וכוחנית של המשטר בחיי האזרחים.
עליית בשאר אל-אסד לשלטון בשנת 2000 סימנה לכאורה שינוי מגמה. הוא הצהיר בפומבי שהוא מסויג מהפצה מוגזמת של תמונותיו, וביקש מהאזרחים הסורים להימנע מגילויי הערצה אליו. בפועל, אנשי המודיעין שלו קידמו בחשאי את הפצת התמונות. במקביל, סורים רבים הבינו שדווקא בשל הבקשה של אסד להצטנע, הרי הצגת פני הנשיא עשויה להיחשב לגילוי ספונטני עמוק יותר של נאמנות. עד מהרה, התמלאו הרחובות בתמונות רבות אפילו יותר מבעבר. באופן פרדוקסלי, פניו של "הנשיא הביישן" עיטרו את המרחב הציבורי הסורי יותר מאשר אלו של אביו.
אסד נקט דרכים נוספות להעצמת המשמעות הפסיכולוגית של דמותו בתודעת האזרח הסורי. הוא הציג את מדיניות החוץ שלו כתוצר של דאגה ל"אזרח הקטן" בסוריה, והפיץ בתקשורת תיאורים ואנקדוטות, שהדגישו את הקשר הרגשי העמוק בינו לבין כל סורית וסורי: סיסמאות בחירות כמו "אנחנו אוהבים אותך, בשאר", כתבת שער מחמיאה לגברת הראשונה במגזין האופנה ווג ומהלכי תדמית נוספים ביקשו להדגים כיצד הנשיא איננו רק מנהיג חזק, אלא גם דמות אבהית אהובה ואוהבת.
מדיניות זו, לדברי עות'מאן, מתאימה להבחנתו של הפילוסוף תיאודור אדורנו, שלפיה משטרים דיקטטוריים מנסים לטשטש את הגבול הרגשי בין התודעה האינדיבידואלית של הפרט ובין דמותו הסמלית של המנהיג. כך, עות'מאן מסביר, "כל סורי יכול היה לראות את עצמו בתמונתו של בשאר אל-אסד במעין מנגנון נרקיסיסטי מעוות".
אסד לא הסתפק בדיוקן פניו. כדי להוסיף לדימויו הציבורי ממד של עוצמה וגאווה לאומית, הוא גייס את מזכ"ל חזבאללה חסן נסראללה. החסות שנתן משטר אסד לחזבאללה אפשרה לדיקטטור הסורי לנכס לעצמו את הישגיו של נסראללה, לרבות הסגת ישראל מרצועת הביטחון בלבנון ב-2000. הסורים, שהתמודדו עם זיכרון כואב של השפלות מצד ישראל מאז 1967 ואילך, ראו בהישג של חזבאללה פיצוי על אוזלת ידם שלהם. נסראללה, "נער הפוסטר" של המאבק בישראל, נוכס לדימוי הלאומי הסורי, והפך את סוריה ואת אסד לגיבורי "מחנה ההתנגדות". אל השפם הקטן והגזוז בקפידה של אסד הצטרף בשלטי החוצות גם זקנו השופע של נסראללה.

"כולנו אתך". כרזת רחוב בסוריה בתמיכה בבשאר אל אסד (צילום: CC BY 2.0 פליקר)
לא כל הסורים קנו את הדימוי. סורים רבים גיחכו מול הניסיון להציג את אסד, שמעולם לא ירה ירייה אחת לעבר ישראל ושלא פעל מעולם לסיים את הכיבוש הישראלי של רמת הגולן, כגיבור הניצחון על ישראל. אולם מספיק סורים, בפרט מהקבוצות שממילא נטו לתמוך באסד, ראו בו ובנסראללה גיבורים לאומיים. "המשטר הבין היטב כיצד לעצב את תודעתו של הפרט בסוריה, וכיצד לנצל את הצורך שלו בסמל ניצחון", כתב עות'מן. הדיוקנאות של אסד ושל שותפיו היו חלק ממערכת מורכבת, שהקרינה בה בעת עוצמה, אינטימיות, נגישות ותחושת תכלית.
המערכת הזו נסדקה הרבה לפני שהמשטר נפל. ב-2011, עם התגברות ההפגנות נגד המשטר, הפכה הצגת תמונותיו של הנשיא למעין חובה עבור כל אזרח שלא רצה להיחשד באי נאמנות, מספר עות'מן. המשטר הפיץ במרץ רב עוד ועוד תמונות, שהפעם עוצבו באופן מעודן פחות, ונועדו, כמו בימיו של אסד האב, להקרין כוח ושליטה מוחלטים.
אלא שבתהליך אינפלציוני, הצפת המרחב בסמלי השלטון רוקנה אותם ממשמעותם, והשפעתם הפסיכולוגית על האזרח הסורי דעכה. במקביל נפגעה הפופולריות של נסראללה בסוריה, וכתוצאה מאכזריותם של אנשי חזבאללה שסייעו לצבא הסורי בדיכוי המחאות, הפך נסראללה מסמל ההתנגדות לסמל של דיכוי. הסמלים הוותיקים של המשטר כבר לא הצליחו לתת פשר ותחושת הקלה רגשית. לפי עות'מן, דיוקנאותיהם של נסראללה ושל אסד חוו תהליך של "מוות סימבולי", מושג שהוא שואל מהסוציולוג פייר בורדייה.
בשנים האחרונות למשטר, מספר עות'מן, אפילו תומכיהם של אסד ושל נסראללה ויתרו על הצגת תמונותיהם. את מקומן תפסו – על קירות הבניינים, שלטי החוצות ותריסי המתכת בחנויות – תמונות של גיבורים מקומיים: בני משפחה שנהרגו או שירתו בלחימה, מפקדי צבא מקומיים וכדומה. עות'מאן מכנה את התהליך הזה "התקה אדיפלית". הציבור התיק את הערצתו מסמלים של אבות קדמונים חיצוניים, אל סמלים פרטיים שאותם הוא מכיר באופן אישי", הוא כותב. המוות הסימבולי של פניהם של שני המנהיגים תורגם להיעלמות תמונותיהם מהמרחב הציבורי.
לפני קצת יותר מחודש, הסורים נפטרו לא מדיוקנאותיהם של נסראללה ושל אסד, אלא גם משני האישים עצמם. במקרה הראשון, עשתה ישראל את העבודה למען הסורים עת התנקשה בחיי נסראללה. במקרה של אסד, נהנו אזרחי סוריה מהכבוד, והוא הודח בידי מורדים בראשית דצמבר. מי יחליף את מקומם על הקירות בסוריה עדיין לא ברור.
איתי מלאך כותב בפרויקט אופק – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן