newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המתנחלים כבשו את ההר, פידאא רוצה לשחרר אותו בעזרת אמנות

על ההר, שעליו פידאא עטאיא מכפר נעמה אהבה לטייל בילדותה, הוקם מאחז, ופלסטינים מגורשים מסביבתו. אבל פידאא, אמנית ומספרת סיפורים, לא מוותרת. למרות ההתנכלויות, היא ממשיכה ליצור שם אמנות. "מנסים לעקור את השורשים שלנו, האמנות תחזיר אותנו"

מאת:
היא בונה, הצבא והמתנחלים הורסים. האמנית פידאא עטאיא מכפר נעמה (באדיבות פידאא עטאיא)

היא בונה, הצבא והמתנחלים הורסים. האמנית פידאא עטאיא מכפר נעמה (באדיבות פידאא עטאיא)

"המדיניות הישראלית והכיבוש מנסים להוציא אותנו מהאדמה שלנו ולמנוע מאתנו לחיות שם, לקטוע את הקשר הרגשי שלנו לאדמה ולעקור את השורשים שלנו. מה שיכול להחזיר אותנו לאדמה זו האמנות".

זה המוטו של פידאא עטאיא, ילידת כפר נעמה באזור רמאללה, אמנית שהפכה את האמנות שלה לאמצעי התנגדות לצבא ולמתנחלים שהשתלטו על אדמות ההר המשקיף על הכפר, שאליו נהגה פידאא ללכת מאז שהיתה ילדה.

מתנחלים היכו אותה, שברו את הציוד שלה, הרסו את מה שניסתה לבנות על ההר, אבל פידאא לא מוותרת. בסוף החודש היא אפילו מארגנת פסטיבל באדמות הכפר, שבו ישתתפו אמנים מפלסטין ומחו"ל, תחת השם "الحياة المحضورة" (החיים האסורים). "אני רוצה להחיות את האזור", היא אומרת.

פידאא נולדה יחד עם האינתיפאדה הראשונה, ב-1987, בכפר נעמה – כפר פסטורלי היושב על הר ומוקף בהרים. היא למדה פסיכולוגיה תרבותית ברמאללה והמשיכה ללימודי דרמה בג'רש שבירדן. אחר כך למדה תיאטרון בלבנון, עברה לארה"ב ושם עשתה תואר נוסף באמנות קהילתית.

donate

במקצועה פידאא היא "חַכַּאוָותִיָה", מספרת סיפורים. היא הספיקה גם לביים שני סרטים קצרים. בסוף 2020 נאלצה לחזור מארה"ב לכפר בגלל התפשטות מגיפת הקורונה.

עוד לפני שנסעה ללמוד, אחד התחביבים של פידאא היה לצעוד מדי יום בהרים סביב הכפר שלה. הפסגה של הר אל-רוסאן, שהוא חלק מאדמות כפר נעמה, היה אחד המקומות האהובים עליה, ומאז שהיתה ילדה, נהגה לעלות אליה ולשבת שם מתחת לעץ גדול.

"עבורי זו היתה פסגת העולם", מספרת פידאא. "הרגשתי שאני במרכז כדור הארץ, מוקפת בעננים, השמיים פתוחים אל האופק, אין משהו שמסתיר וסוגר אותם. כאילו שאת נמצאת בתחילת העולם ובסוף העולם בו זמנית. העבודה שלי מאלצת אותי לנסוע כל הזמן וראיתי המון טבע, אבל עבורי זה המקום הכי יפה בעולם. שם החיים מתחילים".

בשלב מסוים, עוד לפני שנסעה לארה"ב, היא הזמינה קולגות שלה מקנדה, בריטניה וארה"ב לבוא לראות את המקום. הן טיילו שם, הסתובבו בין שרידים של כפר עתיק, כנראה מהתקופה הביזנטית, מצאו מערות, מאובנים ושרידים של כדים. אחת החברות שלה צילמה את המקום, והן החליטו שפרויקט האמנות הבא שלהן יהיה בהר רוסאן.

מתנחל על ראש הר אל רוסאן

פידאא נסעה לחו"ל, וכשחזרה ב-2018 סיפרו לה שמתנחל התיישב על ההר. "עליתי להר, ואכן ראיתי שם מתנחל עם קרוואן", נזכרת פידאא. "כולם אמרו שהוא בטח יילך משם". לפי מה שסיפרו לה בכפר, אותו מתנחל סלל כביש מהכפר ראס כרכר הסמוך עד לראש ההר, והקים שם קרוואן, למרות התנגדות התושבים הפלסטינים.

"כשהגעתי לשם, היתה הפגנה (בכפר; ס"ע)", מספרת פידאא. "לא השתתפתי בהפגנה והמשכתי להר עצמו. החיילים עצרו אותי בדרך, איימו עליי בנשק ושאלו אותי מה אני עושה שם ולאיפה אני הולכת. הם מנעו ממני לעלות להר בטענה שזה שטח צבאי סגור".

גורשה ממנה במכות. המאחז שהוקם על ההר מעל כפר נעמה (צילום: פידאא עטאיא)

גורשה במכות. המאחז שהוקם על ההר מעל כפר נעמה (צילום: פידאא עטאיא)

פידאא, כאמור, נסעה לארה"ב להמשיך את לימודיה, אבל שם החליטה שברגע שתחזור, היא תעלה להר ותנסה להשלים את פרויקט האמנות שלה.

ב-2020, אחרי שחזרה מארה"ב, היא נכנסה לבידוד בגלל הקורונה. "יש לנו בית קטן קרוב להר", אומרת פידאא. "הסתגרתי שם וההורים שלי הביאו לי אוכל". בבוקר היא יצאה לצעוד, כהרגלה, לכיוון ההר. "ראיתי שיש גדר תיל", היא מספרת, "המשכתי ללכת. ראיתי שער ומכונית שנכנסה. נכנסתי מיד אחרי המכונית.

"מתנחל ראה אותי ושאל אותי מאיפה אני. עניתי שאני פלסטינית איטלקית. נכנסתי לשטח. ראיתי מישהו מאכיל כבשים. הם (המתנחלים; ס"ע) הפכו את ההר להתנחלות. היו כמה קרוואנים ובית עץ, וסככות גדולות שבהן הם גידלו חיות – סוסים, עזים, וכבשים. ראיתי אישה יוצאת מקרוואן, ניסיתי לדבר אתה, אבל היא התעלמה ממני.

"היופי נעלם לנו מהחיים. הרעיון היה לגרום לאנשים להתאהב במקום מחדש ולתת להם תקווה"

"המשכתי ללכת לעץ, איפה שהייתי רגילה לשבת. הם שינו את פני האזור. לא נשאר זכר מהכפר הביזנטי. בא אלי מישהו והתחיל לתחקר אותי. דיברתי אתו באנגלית. הוא הביא את הנשק שלו. זה היה מנהיג המתנחלים על ההר.

"הוא בקושי הבין מה אמרתי לו, וקרא למישהו אחר שיתרגם. הוא ביקש ממני לדבר בערבית, ועניתי לו שהערבית שלי לא מספיק טובה ואני חוששת להתבלבל. הוא שאל אותי למה הגעת לכאן, ועניתי לו שאני רוצה להמשיך את פרויקט האמנות שהתחלתי בו. הוא שאל אותי מאיפה אני בפלסטין. הצבעתי לעבר מודיעין ואמרתי לו שסבתא שלי היתה משם, הפכה פליטה והגיעה לגור בכפר נעמה.

"ברגע שסיימתי את המשפט, הוא נתן לי אגרוף בפנים, התחיל לקלל אותי ולהגיד לי 'דברי ערבית'. לא התרגשתי והמשכתי לדבר אתו באנגלית. הוא התחיל לקלל אותי ואז נתן לי עוד אגרוף. אמרתי לו: 'אל תכה אותי, אני מדברת אתך בנחמדות'.

"הוא התחיל לצעוק. האישה שראיתי בחוץ, כנראה שהיתה אשתו, התחילה לצעוק עליו שיפסיק. הרעלה שלי נפלה. הוא לקח אותה וקשר לי את העיניים עם הרעלה. צעקו עלי, העלו אותי לרכב  והסגירו אותי לצבא.

"הצבא ביקש ממני תעודת זהות. עניתי להם שאין עלי תעודת זהות או טלפון כי אני בבידוד. אמרתי להם את המספר, החייל בדק, אמר לי ללכת הביתה ושאל אותי איך בכלל הגעתי לשם. עניתי לו שכל החיים שלי אני צועדת פה ושאלתי אותי מה הם עושים שם.

מחברת את האמנות לטבע. מיצג של פידאא עטאיא על ההר מעל כפר נעמה (באדיבות פידאא עטאיא)

מחברת את האמנות לטבע. מיצג של פידאא עטאיא על ההר מעל כפר נעמה (באדיבות פידאא עטאיא)

"החייל אמר לי שמהיום והלאה אין צעידות בהר כי זה שטח צבאי סגור. שאלתי אותו מה השתנה, והוא ענה לי: 'הכל השתנה, תשאלי את התושבים בכפר'".

"באמנות יש תקווה"

תקופת הקורונה היתה קשה מאוד לפידאא. אחיה נפטר מהמחלה ואחר כך גם אביה. אבל היא לא ויתרה. אחרי שהסתיימה תקופת הבידוד, היא הלכה למשטרה להתלונן על אלימות המתנחלים.

האיסור להגיע להר לא עצר אותה. היא המשיכה לחפש מקומות חדשים באזור כדי ליצור פרויקטים אמנותיים. "הבנתי שאני חייבת לחזור לאמנות, כי באמנות יש תקווה", היא אומרת. היא התחילה פרויקט עם קולגות מחו"ל ואמנים פלסטינים ליד נהר הירדן. "הרעיון היה לצעוד בנהר הירדן כדי לראות את הנוף היפה, היופי שנעלם לנו מהחיים. הרעיון היה לגרום לאנשים להתאהב במקום מחדש ולתת להם תקווה".

פידאא כתבה שלטים במו ידיה, אבל הצבא התנכל לה. "החיילים הרסו את הפרויקט שלי, עצרו ששה אמנים והחרימו רכב של אחד מהם. מישהו הרס את כל השלטים שהצבנו", היא מתארת.

במקביל היא עשתה פרויקט באדמות הכפר, בין עין אלחלווה לוואדי אלמאלחה (המעיין המתוק והעמק המלוח). "עבורי זה נס שהמלוח והמתוק נפגשים".

פידאא שוב מצאה את עצמה מוקפת בחורבן ואלימות – אם זה מצד המתנחלים או מצד הצבא. היא פנתה למשטרה הישראלית והגישה תלונה, והמשיכה לחפש מקום לפרויקטים חדשים.

"ניסיתי להגיע לאדמות שלנו כדי לנטוע עצים ולא נתנו לי בכלל להגיע", מספרת פידאא. "ניסיתי עם החברות הזרות להסתובב בשטח ולהמשיך את פרויקט האמנות שלנו, אבל המתנחל עצר אותי. הוא זכר אותי ושאל אותי מה אני רוצה ממנו ולמה אני באה לבית שלו.

"עניתי לו שאני רוצה להמשיך את פרויקט האמנות שהתחלתי בו, והוא ענה לי: 'לא, את רוצה מלחמה'. עניתי לו שאני לא רוצה מלחמה, והמשכתי עם הבנות לאדמה. נטעתי עצים במקום העצים שהם עקרו. עשיתי ספרייה לילדים וחדר קטן לתלבושות, הצבתי שמשיה ועוד בובה גדולה והכנתי שלט שכתוב עליו 'סטודיו לאמנות'.

"הייתי בסטודיו וצילמתי. בא אלי מתנחל והתחיל לצלם אותי ואת הסטודיו שלי. ביקשתי ממנו ללכת. כשחזרתי הביתה, המתנחל חזר על אופנוע ובעקבותיו הצבא והתחילו לשאול אותי לאיפה אני הולכת. המנהיג של המתנחלים הגיע ואמרתי לצבא שהוא הרביץ לי".

אחיה של פידאא הגיע למקום, דיבר עם החיילים בעברית ופידאא שוחררה. "אחרי שלושה ימים חזרתי לסטודיו שלי", היא משחזרת, "לא היה כלום. גנבו הכל. אפילו עקרו את העצים, גם את השלט לקחו. פניתי ישר למשטרה והגשתי תלונה, פניתי לארגון יש דין. כבר הגשתי ארבע תלונות במשטרה נגד המתנחלים".

העבודות של פידאא הוצגו בפסטיבלים בעולם – איטליה, ארה"ב, ספרד, דנמרק, שוודיה, צרפת ועוד. "אני מספרת סיפורים. לפעמים אלה סיפורים אמיתיים שמבוססים על דברים שעברתי או מה שאנשים סיפרו לי, ולפעמים אלה סיפורים עממים פלסטיניים. אני משלבת בהם עכשוויות וקושרת אותם למציאות של ימינו.

"המגורים בכפר גרמו לי להיות בקשר חזק עם הטבע. הטבע והאדמה הם חלק מחיי הפלאחים. אני מארגנת פסטיבלים, מזמינה אליהם אמנים מהעולם ומפלסטין. בכל פעם אני בוחרת מקום אחר שאני מרגישה שיש בו קונפליקט, יושבים, נפגשים עם המקומיים, מקשיבים לסיפורים שלהם, ואז יוצאים עם עבודת אמנות משותפת  – סיפורית או ויזואלית – תלוי במקום ובסיפורים".

האמנות שלך היא אקט של התנגדות?

"עבורי אמנות הוא אמצעי לעזור לאנשים. הבנתי שלבדי לא אוכל לשנות את המציאות. אני רוצה להחיות את האזור, הכיבוש חנק אותנו מכל הצדדים".

כאמור, ב-30 באוקטובר יתקיים באדמות הכפר פרויקט של אמנים פלסטינים ואמנים מחו"ל תחת הכותרת "החיים האסורים". "התוכנית שלי היא שבכל שנה נקיים שלושה פסטיבלים גדולים, לא רק בפלסטין. אני רוצה שהאמנות תהיה חלק מהטבע, לא מנותקת. זו הדרך שלי. אני הולכת למקומות ושם את בונה את האמנות ומשלבת אותה עם האנשים והמקום והטבע".

מייסון בדווי, תחקירנית של עמותת יש דין, עוקבת אחרי האלימות של המתנחלים והצבא באזור, ומרכזת את נושא הג'נדר בעמותה. היא גם מנהלת סדנאות להעצמה משפטית לנשים בגדה. "פידאא הגיעה אלי", מספרת בדווי, "בכל פעם היא מנסה להגיע לאדמה שלה ולא מצליחה.

"פידאא עבורי היא סמל למאבק. לבדה הלכה שלוש פעמים למשטרה והגישה תלונות. זה לא מובן מאליו. היא לא מרימה ידיים מהר. עקרו לה כמה פעמים את העצים והיא לא ויתרה. חשוב להגיש תלונות במשטרה. זה לא ישים קץ לכיבוש, אבל חשוב שהמתנחלים יבינו שיש מישהו שעוקב אחריהם".

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
לא קל לדבר על פוליטיקה בכלא. שחר פרץ וערן אביב

לא קל לדבר על פוליטיקה בכלא. שחר פרץ וערן אביב

"כמה שהשהות בכלא קשה, היא מחזקת את החלטתי לסרב"

שחר פרץ נשפטה היום לתקופת מאסר שלישית על סירובה לשרת בצבא. ערן אביב, המסרב גם הוא לשרת, נשפט היום לתקופת מאסר שישית. "אני מדברת עם האסירות על הפלסטינים, הן פגשו אותם רק על מדים", מספרת פרץ

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf