המצור על ניו דלהי: העובדים בהודו בקרב איתנים נגד ממשל מודי

ב-26 בנובמבר, יום החוקה בהודו, נרשם שיא היסטורי: השביתה הנרחבת ביותר בתולדות האנושות. כ-250 מיליון אנשים השביתו את המשק, בראשם חקלאים, אך אתם גם עובדי נמלים ומפעלים, עובדי בריאות, עובדי בנקים ועוד.

עיקר החקלאים השובתים מגיעים מ"קערת המזון" של הודו – האזורים הכפריים של מדינות פנג'אב והריאנה הצפוניות, הסמוכות יחסית לבירה, אך בשביתה ובהפגנות השתתפו גם עובדים וחקלאים מכל רחבי התת-יבשת. במהלך הפגנות הענק חסמו המוחים כבישים ראשיים ומסילות רכבת.

קיום השביתה ביום החוקה, המציין את חתימת החוקה הדמוקרטית של הודו העצמאית בדיוק 70 שנה קודם לכן, מדגיש את הפער בין העקרונות הדמוקרטיים לשלטון הדכאני של נרנדרה מודי: כוחות הביטחון של המדינה הגיבו למחאה במחסומים, גז מדמיע, ומכת"זיות מלאות באותה המצאה ישראלית מפוארת, ה"בואש".

אולם הפרת החוקה ההודית במסגרת המאבק הזה החלה עוד קודם לכן, בתהליך המפוקפק שבו הועברו בספטמבר שלושה חוקים הנוגעים למשק החקלאי, שנגדם מוחים החקלאים כעת. אף שתחום החקלאות שמור על פי החוקה לחקיקה ברמת המדינה, הממשלה העבירה חוקים פדרליים בנושא, והרשות השופטת ככל הנראה לא מעזה לעשות משהו בנידון.

שני שליש מכוח העבודה ההודי תלוי בחקלאות, ועבור רובם החוקים החדשים מהווים איום קיומי. חוקים אלה מחלישים עד כדי חוסר רלוונטיות את שוק המזון המוסדר שהמדינה מארגנת, ושאליו חקלאי פשוט יכול להגיע עם תוצרתו, לקבל סיוע בכל הכרוך בשיווקו, ולמצוא קונים במחירים הוגנים, המחויבים ברישום וכך לא יכולים להתחמק מתשלום.

בד בבד, המדינה ההודית תחדל ממדיניות ארוכת שנים של קנייה מובטחת של תוצרת חקלאית במחיר בסיסי קבוע, המאפשר לחקלאים להשקיע ולעבוד בידיעה שיקבלו החזר כלשהו בסוף העונה.

הגנות אלה ואחרות, שאותן מנסה הממשלה הימנית-קיצונית של מודי לבטל, איפשרו עד כה לחקלאים קטנים בהודו להמשיך להתקיים באופן עצמאי.

בלי הגנות כאלה ברור מראש מה יקרה, כיוון שהסיפור כבר התגולל ומתגולל בכל רחבי העולם כבר יותר מ-200 שנה: החקלאי הקטן יקרוס בתחרות בלתי מרוסנת מול תאגידי ענק, שיכולים להרשות לעצמם לספוג הפסדים זמניים כדי לרושש את המתחרה הקטן, ואז לקנות את אדמותיו ולסלקו.

תומכיהן של רפורמות כאלה עשויים לטעון כי אין מנוס מהקידמה, וכי החקלאות הריכוזית של התאגידים פשוט יעילה יותר כלכלית.

אולם בשם אותה יעילות כלכלית, כלומר מיקסום הרווחים, הניסיון מראה שהתאגידים מוכנים להזיק לקרקע, לאוויר ולמים באופן בלתי הפיך, הרבה יותר מאשר חקלאים קטנים שיודעים שחיי ניניהם וניני ניניהם תלויים בפרי האדמה, במי הגשמים, ובמחזור סדיר של עונות השנה. את קריסת האקלים הביאו התאגידים היעילים האלה, לא החקלאים הקטנים.

בכל הנוגע לגורלם של האחרונים, אותם כוהני הקידמה אולי יטענו שבמקום מקומות העבודה האבודים יוקמו חדשים, אך הניסיון מלמד אחרת. ההיסטוריה מראה בעקביות, לפחות מאז המאה ה-18, שרק מעטים מהחקלאים המרוששים וילדיהם ייהנו ממקומות העבודה החדשים. רובם המכריע יהפכו לחסרי כל בשולי הערים הגדולות, אם לא יגוועו ברעב או יתאבדו קודם.

מאבק הישרדות של ממש

הודו לבדה חוותה כבר מספיק ניסויים מסוג זה כדי שחקלאיה יבינו מה עומד על הפרק, וההתנגדות שלהם בהתאם. המחאה נגד הרפורמות של מודי החלה כבר ביוני, חרף מגיפת הקורונה והמגבלות הקשות, וגם דיכויה ביום החוקה לא הצליח לחסלה. אחרי שהתברר כי השביתה וחסימת דרכי התעבורה לא הספיקו, המוחים החלו לצעוד לכיוון עיר הבירה, ניו דלהי.

כעת, מאז תחילת דצמבר, צרים המוחים על עיר הבירה ומשבשים את הכניסה והיציאה של סחורות, ובפרט מזון, עד אשר יושגו מטרותיהם. לא מדובר באיום ריק: כבר מתחילת המצור על הבירה, הביאו החקלאים אספקה של שישה חודשים של מזון.

גם הדת של החקלאים האלה משחקת תפקיד במאבק. בפנג'אב והריאנה, המדינות שמהן מגיעים מרבית החקלאים השובתים, הדת הנפוצה היא הדת הסיקית, דת צעירה במונחים הודים – בת פחות מ-600 שנה.

עבור הסיקים, חלוקה חופשית של מזון לזרים היא חלק מהאמונה והפולחן הדתי, והדבר מורגש במצור על ניו דלהי: כל שאדם צריך לעשות הוא להתייצב ולהצטרף למחאה, וחבריו למאבק דואגים לו להכול.

יחד עם כך שהמוחים מייצגים את מגדלי המזון של המדינה, שעבורם מדובר במאבק הישרדות של ממש, יש להם יתרון שהיה מעורר קנאה בקרב עובדים שובתים בכל מקום – היכולת שלהם להחזיק מעמד לאורך זמן כמעט בלתי מוגבלת, גם בלי קופת שביתה עמוקה.

והחקלאים אינם לבד. לצד כ-150 ארגוני חקלאים מתייצבות מפלגות האופוזיציה, ארגונים קומוניסטיים שונים, ושלל איגודי עובדים ואיגודים מקצועיים. אפילו ארגון עורכי הדין ההודי תומך במוחים.

רק בזכות תשתיות ארגוניות כאלה, שנבנות לאורך שנים ועשורים, התגייסות נרחבת כמו זו בכלל אפשרית – אך להניע את הגלגלים של כל כך הרבה ארגונים באופן מתואם זה עדיין לא דבר של מה בכך.

ארגוני העובדים למיניהם נרתמים כעת לא רק מתוך סולידריות, אלא גם מפני שהם מאוימים באופן דומה מהמדיניות הניאו-ליברלית האגרסיבית של ממשלת מודי.

ממשלה זו, המציגה מאפיינים פאשיסטיים למכביר וחברה בציר הריאקציונרי לצד ממשלו של דונלד טראמפ וממשלתו של בנימין נתניהו, מפרקת גם את ההגנות על העובדים ההודים. כך האריכה למשל ממשלת מודי את יום העבודה מ-8 שעות ל-12 שעות עבור כ-70% מהעובדים.

אפילו איגוד העובדים הגדול בהודו, ה-BMS, איגוד לאומני הינדי התומך בדרך כלל במודי ובמפלגת ה-BJP, מביע התנגדות לצעדיו נגד החקלאים. ייתכן שצעדים אלה עוד יובילו לשבר בין מודי לחלק חשוב מה"בייס" שלו – אבל אחרי ניצחונו החוזר בבחירות הפדרליות באמצע 2019, יש עוד זמן רב עד לשעת המבחן בבחירות 2024. אולם בינתיים, על רקע מאבקים אלה, חבריו של מודי מפסידים בלא מעט מירוצים מקומיים.

הממשלה ממשיכה להגיב למחאת החקלאים באלימות ובקיצוניות, ומצהירה שלא תתפשר. בעת התקדמות החקלאים אל עבר הבירה, כוחות השלטון אפילו כרו תעלות הקוטעות כבישים מהירים ודרכים ראשיות כדי למנוע מהם להתקדם. שום דבר לא עבד בינתיים, והמצור על ניו דלהי נמשך. הלחץ כבר הביא את הממשלה לשולחן הדיונים, גם אם לא לכניעה או פשרה מהותית.

רק הזמן יגיד אם הנחישות והסולידריות של החקלאים והעובדים תספיק כדי לעמוד מול העקשנות של מודי ומול הגז המדמיע, ה"בואש" והמכות של שלוחיו. אך ברור כבר עכשיו שהתוצאה תכריע את גורלם של אנשים רבים מאוד.