המפגינים באיראן רוצים להפיל את המשטר, לא לתקן אותו

אם בעבר המאבק באיראן היה בין רפורמיסטים לשמרנים, הפעם הסיפור שונה. ההמונים שיצאו לרחובות לא מאמינים שהרפובליקה האיסלאמית יכולה להשתנות. היא צריכה לפנות את הדרך

מאת:
השאירו תגובה
א א א

המחאה האחרונה באיראן שינתה את הגיאוגרפיה הפוליטית של המדינה. השינוי, שהתחיל עם ההפגנות בחודש דצמבר לפני שנתיים, ביסס את עצמו במהלך המחאה הנוכחית. אלה ימים שבהם הפוליטיקה הרפורמיסטית נקברה לעד תחת רגלי ההמונים שיצאו לרחובות. אם בעבר ניצבו זה מול זה שני מחנות – הרפורמיסטים והשמרנים – הרי שכיום שני המחנות האלה עומדים יחד מול חזית נגדית, החזית של אלה שאיבדו כל אמון באפשרות של שינוי בהתנהלות המשטר ורואים בהחלפת המשטר את הצעד הראשון בדרך לשינוי. החזית הזו היתה אמנם קיימת תמיד, אבל היום היא כוללת את רוב האוכלוסייה.

donate

מלבנון דרך עיראק עד טהראן, המפגינים רואים ברפובליקה האסלאמית אויב. מפגינים באיראן בגל ההפגנות הנוכחית

העלאת מחירי הדלק היתה לא יותר מאמתלה כדי לצעוק את הזעם שהציבור אצר במשך ארבעה עשורים, ובמיוחד בשנים האחרונות. גם חלק מתומכי הרפובליקה האסלאמית מסכימים, שאלמלא העלאת מחירי הדלק, משהו אחר היה מוציא את האנשים לרחובות. עבאס עבדי, אחד מבכירי המחנה הרפורמיסטי, הודה בכך בפה מלא בראיון עם יורו-ניוז, תחנת הטלוויזיה של האיחוד האירופי. "אני לא חושב שהמחאה הזו קשורה למחיר הדלק", אמר. "במוקדם או במאוחר, המחאה הזו היתה פורצת סביב סוגיה כלשהי. עובדה שבדצמבר 2017 מחיר הדלק לא עמד כלל על הפרק, והמחאה נסובה סביב עניין אחר".

גם בחינת הסיסמאות שנשמעות במהלך המחאה האחרונה מבהירה היטב כי יוקר הדלק היה רק הניצוץ שהבעיר את האש. ניתוח מעמיק יותר של הסיסמאות יכול ללמד מה רוצים ההמונים שיוצאים אל הרחובות: הציבור מפקפק מן היסוד במשטר ובקווי המדיניות שלו. "מוות לדיקטטור", "מוות לח'אמנהאי", "טעינו שעשינו מהפכה", "מוות לרפובליקה האסלאמית" – כל אלה מצביעים מעל לכל ספק על הרצון להיפטר מהמשטר עצמו. סיסמאות כמו "הכסף של הנפט הלך לאיבוד, הוציאו אותו על פלסטין", "לא עזה, לא לבנון – חיי קודש לאיראן", משקפים התנגדות ברורה למדיניות האזורית של הרפובליקה האסלאמית.

הציבור יודע היטב כי ברגע שיערער על עצם קיומו של המשטר, היום כמו אתמול, הוא ימצא את עצמו מול חזית שכוללת את כולם, מהרפורמיסטים ועד לשמרנים, שתעמוד מול האזרחים כדי להגן על המשטר שהם כולם חבים לו את מעמדם. האחריות על הדיכוי האלים של ההתקוממות העממית – עד כה יותר מ-250 הרוגים, 6000 פצועים וכ-3000 עצורים – לא נחה על כתפיו של המנהיג העליון עלי ח'אמנהאי בלבד. על פי סעיף 176 לחוקת הרפובליקה האסלאמית, האחריות לדיכוי ההתקוממות היא של הנשיא העומד בראש המועצה העליונה לביטחון לאומי. אותו גוף שהשבית את האינטרנט והחליט איזה כוח חמוש ישטוף את הרחובות כדי לדכא את ההמונים, ולמען איזו מטרה.

לדיכוי אחראים באופן ישיר גם המנהיג הרוחני ח'אמנהאי וגם הנשיא רוהאני. מפגין פצוע באיראן

ההוראה לפתוח בירי על המפגינים יצאה מהגוף הזה עצמו, שכיום עומד בראשו שר הפנים, כנציגו של הנשיא חסן רוחאני, ושבו חבר גם שר החוץ, מוחמד ג'ואד זריף. צריך לציין שבגוף הזה יושבים גם אנשים כמו מפכ"ל המשטרה, מפקד משמרות המהפכה, הרמטכ"ל וגורמי ביטחון אחרים, המקבלים הוראות ישירות מעלי ח'אמנהאי בתור המפקד העליון של כל הכוחות החמושים.

אבל לא רק העם האיראני מתקומם כיום נגד הרפובליקה האסלאמית. מזה שבועות, גם אזרחי עיראק ולבנון רואים במשטר האסלאמי באיראן אויב.
לפני מספר ימים, מפגין עיראקי צעק בכיכר תחריר בבגדאד: "לאחים האיראנים שלנו ולנו יש שלושה אויבים משותפים: העוני, השחיתות, והרפובליקה האסלאמית". עיתונאי עיראקי כתב בטוויטר: "אנחנו נלחמים בכרבלא בזנב הדרקון, והציבור האיראני נלחם בראש של אותו הדרקון עצמו". עיתונאי סורי המתנגד למשטרו של בשאר אל-אסד כתב: "אם האיראנים יצליחו להפיל את המשטר האסלאמי, בנוסף לאיראן תיפתרנה גם הבעיות של סוריה, פלסטין, עיראק, לבנון ותימן".

הרפובליקה האסלאמית לכודה במערבולת ללא מוצא ועומדת על פי תהום. גם ללא קשר לשאלה עד מתי וכיצד תימשך ההתקוממות העממית הנוכחית של האזרחים האיראנים, ואפילו אם זו תדעך באופן זמני בעקבות החמרת הדיכוי האלים שהמשטר נוקט, איראן של מחר לא תהיה עוד האיראן של היום, משום שמטרת ההתנגדות של הציבור השתנתה. מה שעומד על הפרק היום כבר איננו שינוי ההתנהלות של המשטר וקידום רפורמות. להתקוממות הזו יש מטרה אחת בלבד: הפלת הרפובליקה האסלאמית לטובת משטר אחר, שיוכל להיענות לדרישות הפוליטיות, החברתיות והכלכליות של דור שלא חולל את המהפכה בשנת 1979 ואיננו מעוניין בה.

אחמד ראפת הוא סופר ועיתונאי איראני גולה. תרגום מפרסית: אורלי נוי.

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
זריית חול בעיניים. שר האוצר ישראל כץ (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

זריית חול בעיניים. שר האוצר ישראל כץ (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

שלא יעבדו עלינו: גם בסוף השנה חיוני לחוקק תקציב

שר האוצר טוען כי כיוון שתקציב המדינה כבר עבר בממשלה, אין צורך להעביר תקציב בחקיקה. אך התנהלות כזו לא רק מוחקת סעיפים חשובים שאינם בבסיס התקציב, היא מרוקנת בפועל את הכנסת מתפקידה כמחוקקת וגם כמפקחת על הממשלה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf