המלחמה בעזה היא של נתניהו, בלבנון – של המרכז-שמאל

בערוץ 12 הכריזו שלשום (א') על "סקר מנדטים דרמטי". דרמה אכן היתה בסקר הזה, אבל כנראה לא באופן שבערוץ 12 התכוונו אליו. הליכוד של בנימין נתניהו אמנם התייצב במקום הראשון עם 25 מנדטים, אבל את המנדטים שהוא הרוויח הוא קיבל מעוצמה יהודית של איתמר בן גביר.

למרות ההצלחות במלחמה מול חזבאללה – שאין שום דרך אלא להגדיר אותן אלא כמסחררות ואף היסטוריות – ממתקפת הביפרים ומכשירי הקשר, דרך הפגיעה הקשה במערך הטילים של חזבאללה, ועד חיסול כל הדרג הבכיר של הארגון וכמובן של מנהיגו חסן נסראללה – הקואליציה של נתניהו לא עלתה אפילו במנדט אחד. זו דרמה של ממש.

התוצאה הזו צריכה להפתיע, לא רק בגלל האירוע הנקודתי של ההתנקשות המוצלחת בנסראללה, שהישראלים התרגלו בשלושים השנים האחרונות לראות בו את תמצית הרוע, מי שאחרי מותו לגיטימי להרים כוסית ערק באולפן ערוץ 12 ולאחל "כן יאבדו כל אויביך ה'". היא מפתיעה גם כי מה שהתחולל בדעת הקהל הישראלית בשלושת השבועות האחרונים הוא אימוץ כמעט מלא של תזת "המלחמה עד לניצחון המוחלט" של נתניהו. עד לפני שלושה שבועות מאות אלפים ירדו לרחוב, קראו ל"עסקה עכשיו", והאשימו את נתניהו שהוא ממשיך את המלחמה לטובת צרכיו האישיים. עכשיו יש רושם שרוב הציבור היהודי – מתומכי בן גביר עד מחבבי יאיר גולן, אולי למעט משפחות החטופים – רוצה שהמלחמה הזו לא תיגמר לעולם, גם אם פירושה פלישה קרקעית ללבנון.

במילים אחרות: התזה של נתניהו ניצחה בדעת הקהל, אבל הניצחון הזה לא מתבטא בעלייה בתמיכה בו אישית, מלבד המעבר הלא גדול של מצביעים מבן גביר אליו. הסבר אחד לתופעה הלא מובנת מאליו הזו הוא שהמתקפה המוחצת על חזבאללה רשומה בראש ובראשונה על שמם של כל הגופים במערכת הביטחון – המוסד, 8200 וחיל האוויר – שנתניהו, משפחתו ותומכיו האשימו בכישלון ב-7 באוקטובר, רמזו שהיו אפילו שותפים לקונספירציה שאפשרה את מתקפת חמאס, וטענו שהם הסיבה שישראל לא הגיעה ל"ניצחון מוחלט" על חמאס. בתפיסה של האופוזיציה, "הנוח'בות של קפלן", כפי שקראו להם בעדינות לא מעטים מתומכי נתניהו, הם אלה שהשתילו את הביפרים הממולכדים, ידעו בדיוק היכן נמצא כל בכיר בחזבאללה והיכן הארגון מחביא את הטילים שלו, והפציצו בדיוק מושלם.

מתנגדי נתניהו לא החמיצו את ההיבט הפוליטי-סוציולוגי הזה. בן כספית, עיתונאי המזוהה עם המחאה נגד נתניהו מצד אחד ועם הצבא מצד שני, הזכיר לשר שלמה קרעי את ההשתלחות שלו בטייסים, שהודיעו שלא יתייצבו למילואים בגלל ההפיכה המשטרית. "'תלכו לעזאזל', צווח שלמה קרעי", צייץ כספית ברשת X, "הם הלכו לדאחיה. חתומים על ההישג של המלחמה". אחרים הזכירו לפובליציסטית הימנית קרוליין גליק את הקריאה שלה "לפרק את טייסת 69", הטייסת שהפציצה את הבונקר של נסראללה, "להעיף את הגנגסטרים המייבבים משורות הצבא… ולהקים חיל טילים וכתב"מים (הטעות במקור; מ"ר)". וסימה קדמון, כמו רבים אחרים, הזכירה לנתניהו את האמירה שלו מימי ההפיכה המשטרית – אמירה שלא התיישנה כל כך טוב – שלפיה המדינה "יכולה להסתדר בלי כמה טייסות, אבל לא בלי ממשלה". "זה חיסול של ישראל היפה, העליונה אנושית וטכנולוגית", צייץ איש ההייטק עומרי ולורט, "חיסול בחסות מחאת קפלן".

אבל לא מדובר רק בעניין סוציולוגי. המתקפה על חזבאללה עולה בקנה אחד עם הדוקטרינה הביטחונית ה"קלאסית" של ישראל, מימי בן גוריון עד היום: מלחמה שבה ישראל היא היוזמת, מלחמה שנערכת בשטח האויב, ובעיקר מלחמה מהירה. לא במקרה אפילו פרשנים באל-ג'זירה השוו את המכה שישראל הנחיתה על חזבאללה בשלושת השבועות האחרונים לתבוסה שספגו צבאות ערב ב-1967. "נדפוק אותם חזק, מהר ובאופן אלגנטי", היתה האמירה המפורסמת של חיים בר-לב, אז סגן הרמטכ"ל, בדיון במטכ"ל ערב מלחמת 1967. גם מי שלא זוכרים מי היה בר-לב, מזהים שזה היה הרעיון מאחורי מה שישראל עשתה בלבנון בשבועות האחרונים.

המתקפה על חזבאללה משתלבת בגישה השלטת בצבא בעשרות השנים האחרונות – תפיסת ההרתעה. לפי התפיסה הזו, התפקיד של הצבא הוא להגיב לכל מתקפה של חמאס, חזבאללה או מי שלא יהיה באופן לא פרופורציונלי, ככה שהצד השני "ילמד לקח" ויסכים להפסיק את האש, וככל שהמכה עליו תהיה חזקה יותר, כך תקופת השקט שישראל תיהנה ממנה תהיה ארוכה יותר. בצבא קראו לזה מב"ם, מערכה שבין מלחמות.

פרופ' יגיל לוי קושר קשר ישיר בין הגישה הזו לבין שלטון נתניהו. "הגישה הפוליטית בעידן בנימין נתניהו, הימנעות מחתירה ליישוב מדיני של סכסוכים צבאיים, עודדה את הצבא לפתח פתרונות טכנולוגיים שימנעו מלחמה, ובלא סיכון לוחמים", כתב לוי ב"הארץ" אחרי תחילת גל ההתקפות בלבנון. "ככל שהיו למב"ם הישגים טקטיים, כך פחת הלחץ על הפוליטיקאים לפנות לדרך מדינית, והצבא הומרץ להגביר את הלחימה, וחוזר חלילה".

תפיסת ההרתעה ספגה ביקורת אחרי 7 באוקטובר, משום שנטען שהצבא התמכר לתחושה ש"חמאס מורתע", ולכן החמיץ את ההכנות למתקפה. אבל עכשיו, בלבנון, תפיסת ההרתעה למעשה חוזרת. ומשום שהתפיסה הזו מקובלת על הצבא, היא מקובלת גם על מחנה המרכז-שמאל היהודי, שתמיד נטה לקבל את עמדת מערכת הביטחון.

דווקא המחאות בבלפור ואחר כך בקפלן – שהציגו את ה"ממלכתיות" כאלטרנטיבה ל"פלגנות" של נתניהו – רק חיזקו את ההזדהות עם הצבא, שנתפס תמיד כביטוי הכי מזוקק של הממלכתיות הזו. מסיבה זו, ברגע שהצבא נתפס כאחראי להצלחות בלבנון ולא נתניהו, מחנה המרכז-שמאל מתייצב כמעט כאיש אחד מאחוריו. במידה מסוימת אפשר לומר שאם המלחמה בעזה היתה "שייכת" לנתניהו, המתקפה בלבנון "שייכת" למרכז-שמאל.

המחיר שנתניהו לא מוכן לשלם

המתח הזה בין "מלחמת נתניהו" לבין "מלחמת הצבא" התבטא גם במאבק הקרדיטים סביב ההתנקשות בנסראללה. לפי אחת הגרסאות, בדיון הסופי לגבי ההתנקשות, שהתקיים לפני יציאתו של נתניהו לעצרת האו"ם בניו יורק, שר הביטחון יואב גלנט ואיתו כל הצמרת הביטחונית – הרמטכ"ל, ראש השב"כ וראש המוסד – תמכו במבצע, שרים מהימין המובהק כמו בצלאל סמוטריץ' ויריב לוין התנגדו לו, ואילו נתניהו היסס. לפי יעקב ברדוגו, מקורבו של נתניהו, גלנט הוא זה שהיסס, נתניהו הוא זה שאישר, וכל הנסיעה שלו לניו יורק היתה "פעולת הסחה" כדי להטעות את נסראללה.

מלחמת הקרדיטים מובנת מאליה לאור המתח בין נתניהו לצבא בכלל, ובינו לגלנט בפרט. העובדה שבאותו סקר בערוץ 12, 43% מהנשאלים נתנו ציון "בסך הכל טוב" לנתניהו, ו-53% ציון "בסך הכל גרוע", בעוד אצל גלנט והרצי הלוי התמונה כמעט הפוכה – 58% נתנו ציון "בסך הכל טוב", ו-34% ציון "בסך הכל גרוע" – בוודאי לא הוסיפה בריאות לנתניהו. אבל ייתכן שיש פה משהו עמוק יותר.

גם אם נתניהו הוא שלחץ להתנקשות בנסראללה והצבא היסס, ולא ההיפך כפי שנטען במקומות רבים, די ברור שהמודיעין האדיר שנאסף על חזבאללה והפך אותו לשקוף בעיני ישראל, נצבר הרבה לפני המלחמה. זה יכול להסביר מדוע גלנט תמך במתקפה כוללת על חזבאללה כבר בימים הראשונים של המלחמה ונתניהו התנגד לה.

נתניהו עצמו הודה מאוחר יותר שהוא התנגד למתקפה ב-11 באוקטובר בגלל לחץ אמריקאי. אבל כאן אפשר להעלות אפשרות אחרת, שעשויה להסביר את ההתנגדות שלו אז ואת ההיסוס שלו עכשיו, אם היה כזה. עד 7 באוקטובר, נתניהו אפילו התפאר בכך שהוא זהיר ביציאה למבצעים צבאיים. זה לא נבע, לדעתי, בגלל חשש לחיי אדם. הברוטליות חסרת התקדים והמעצורים של המלחמה בעזה, וההפקרה המודעת של החטופים, מלמדות שחשש כזה אינו שיקול אצל נתניהו. מה שכן משחק אצלו תפקיד הוא הרצון לשמור על הסטטוס קוו, שהוא בעצם שם קוד להמשך הכיבוש, הרחבת התנחלויות ובעיקר סיכול כל אפשרות למשא ומתן עם הפלסטינים על סיום הסכסוך והקמת מדינה פלסטינית.

בעזה הגיע עכשיו נתניהו בעצם למעין סטטוס קוו כזה. אמנם חמאס עדיין קיים והחטופים לא חזרו, אבל לא נראה שזה מטריד אותו. אפילו ההיפך. חמאס עכשיו חלש באופן משמעותי ממה שהיה לפני 7 באוקטובר, היכולת שלו לאיים על ישראל ועל ישראלים קטנה מאוד, ועצם העובדה שהוא ממשיך לשלוט אזרחית בעזה משרתת את נתניהו – כי כל עוד חמאס בשלטון בעזה, אין סיכוי לחזרתה של הרשות הפלסטינית, וממילא אין סיכוי לשום מהלך מדיני. נתניהו החליט בעד מלחמה בעזה ללא כל תאריך תפוגה, כי כל תפוגה של המלחמה עלולה לאיים על שלטונו. את החטופים, כפי שחשף לאחרונה תחקיר מגזין "אטלנטיק", לישראל לא היה עניין להחזיר כמעט מתחילת המלחמה.

בלבנון המצב שונה, שכן הסטטוס קוו הזה עוד לא הושג, וחזבאללה המשיך לירות לישראל ולהוות איום של ממש. חזבאללה הוא גם חלק בלתי נפרד מהציר האיראני במזרח התיכון, שנתניהו לא רק רואה בו את אויבו הגדול, אלא גם מאמין שהנכונות שלו להילחם נגד איראן ושלוחותיה היא הנכס הכי גדול של ישראל מול המערב, ובמיוחד מול האמריקאים, בין אם מדובר בממשל דמוקרטי או רפובליקני. המלחמה הזו היא גם המלחמה של אמריקה, אמר כאן האנליסט הפוליטי דניאל לוי, בהתייחסו בדיוק לנקודה הזו.

אולם ייתכן שגם בלבנון נתניהו לא שש לסיים מהר מדי את המלחמה, שכן סיום המלחמה שם והפסקת אש עם חזבאללה עשויים לחייב את ישראל להיכנס למהלך מדיני כלשהו, כולל הסכם אפשרי להפסקת אש גם בעזה. שלא לדבר על כך שברגע שלא תהיה מלחמה, יש סיכוי לא קטן שהוא גם לא יהיה ראש ממשלה. גדעון סער יחזק את הממשלה כל עוד היא נלחמת, אבל הוא עשוי לעזוב אותה ברגע שהיא תחדל, כמו סמוטריץ' ובן גביר.

מכה קטלנית על חזבאללה, כמו זו שהצבא הנחית עליו בימים האחרונים, אמנם מחזקת את התזה של נתניהו לגבי מלחמה מתמדת, ומעמידה את ה"קפלניסטים" מאחורי המלחמה בכל רוחם – גם אם לא מאחורי נתניהו אישית. אבל דווקא העוצמה שלה מעלה את הסכנה למלחמה אזורית. אם האיום למלחמה אזורית יהיה ממשי, יגבר הסיכוי שארה"ב אכן תנסה לשים קץ למלחמה, בלבנון ובעזה, דבר שנמנעה ממנו בכל השנה האחרונה. זה אולי מסביר את ההיסוס של נתניהו להעצים באופן דרמטי את המתקפה בלבנון, שכן כפי שאנחנו יודעים, אין לו כרגע רצון או אינטרס לסיים את המלחמה, אלא אם סיום המלחמה פירושו כניעה מוחלטת וללא תנאי של חמאס וחזבאללה, דבר שאין לו סיכוי לקרות.

במילים אחרות, כל עוד המלחמה בלבנון נמשכת, האינטרסים של הצבא ונתניהו, למרות המתחים ביניהם, מצטלבים, ואפילו מחזקים זה את זה. אבל בעוד נתניהו מסתייג מסיום המלחמה, הצבא לא מתנגד לכך. הוא דחף לסיום המלחמה בעזה, והוא עשוי להסכים לסיומה בלבנון, אחרי שתושג ה"הרתעה" המיוחלת.

בהקשר הזה כדאי לזכור שמלחמת יום כיפור התחילה בתבוסה ישראלית, והסתיימה בהישג צבאי ישראלי ניכר, כשהצבא שלה ניצב במרחק 101 ק"מ מקהיר ובפרברי דמשק. מה שקרה בשנה האחרונה – המעבר מהתבוסה ב-7 באוקטובר להישג המוחץ (לפחות בינתיים) בלבנון – יכול להזכיר את המהלך הזה. אלא ששש שנים אחרי סיום המלחמה ב-1973, נחתם הסכם השלום עם מצרים שכלל נסיגה מכל חצי האי סיני. זה מחיר שנתניהו לא מוכן לשלם בשום פנים ואופן בגדה המערבית ובעזה.