התגובות להוצאה להורג בחברון מסוכנות לחברה שלנו

אחד הדברים המסוכנים והמתסכלים ביותר בתהליך הפשיזציה שעובר על הציבור היהודי בישראל בניצוחם של מנהיגיה הוא האופן שבו הוא ניזון מכל דבר שקורה כאן. כמעט כל דבר הופך למצע שמזין את התהליך הזה, גם כאלה שכביכול היו אמורים להוות סוג של תמרור אזהרה מפניו.

קחו למשל את יציאת המופתי של נתניהו. על פניו, פליטת פה מטורללת של מנהיג שהפסיק להבחין בין מציאות לדמיון והיה מוכן לעוות את אחד הפרקים החשוכים בהיסטוריה של בני עמו לצורך רווח פוליטי. בפועל, נתניהו ידע בדיוק מה הוא עושה: במציאות הישראלית, השוואה בין פלסטינים לנאצים (ובעצם יותר מזה: הסרת האחריות מעל הנאצים כדי להפיל אותה על כתפי הפלסטינים) בסופו של דבר עובדת. נתניהו יודע היטב שאחרי שכל הרעש, הממים וקולות הגיחוך ישקעו, תישאר בתודעה הציבורית הישראלית שכבה תת-מודעת שכעת מאמינה באמת שהפלסטינים הם אלה שהיו אחראים לשואת העם היהודי, הם אלה שהסיתו את היטלר לטבח. הוא יודע שבאווירה הציבורית הישראלית הנוכחית, מכל חופן רפש שמטיחים בפלסטינים, מופרך ככל שיהיה, משהו בסוף יידבק. השיח הציבורי יכול להתקומם, אבל הציבור סופג ומפנים.

דבר דומה קורה כמעט בכל פעם שהשיח הציבורי עוסק בזוועה התורנית שמחולל המפגש של מכבש הכיבוש עם האוכלוסיה הפלסטינית. האפקט הוא כמעט תמיד הפוך: במקום להתחלחל ממה שנחשף ולראות בו תמרור אזהרה, בפועל מה שקורה זה שהתופעות הללו מקבלות הכשר ציבורי, ולפעמים אף רשמי. כך למשל חשיפת מימדי ההרג בקרב אוכלוסיה פלסטינית אזרחית, שלא היתה מעורבת בלחימה, לא הובילה לזעזוע המוסרי והציבורי המתבקש, אלא לשינוי "הקוד האתי" המופרך והבלתי מוסרי בעליל של צה"ל בניסוחו של אסא כשר. במקום טלטלה מוסרית קיבלנו הכשר מוסרי לכך שחיי חיילנו קודמים כעת לחיי האוכלוסיה הפלסטינית האזרחית, דבר שמנוגד לא רק לכל חוקי הלחימה הבינלאומיים אלא גם להיגיון ולצו המוסרי הבסיסי והאינטואיטיבי ביותר של האדם הסביר.

וזה בדיוק מה שקורה כעת גם בעקבות פרסום סרטון ההוצאה להורג בחברון: כמות האנשים שמוכנים להצדיק את הרצח הזה בלי להניד עפעף היא מדהימה ממש, מהממת. המצפן המוסרי הקולקטיבי שלנו השתבש בצורה כל כך יסודית עד שאנשים הגונים בדרכם, כאלה שאינם נחשבים לקיצוניים על פי כל הגדרה מקובלת, מאמינים באמת ובתמים שלא רק שאין כל פסול בירי באדם גוסס על הארץ, אלא אף מוצאים לכך שלל הצדקות, מ"הקם להורגך" הקלאסי (ולא משנה שהאדם כבר לא יכול לקום במצב שבו הוא נורה ולא היווה כבר כל איום) ועד לטענות מופרכות על חגורת נפץ שהוא אולי נשא (למרות שבמשך דקות ארוכות כל החיילים מפנים אליו את הגב ולא מראים כל חשש מפני סכנה אפשרית נוספת מכיוונו).

ההוויה האלימה של הכיבוש מייצרת תודעה שמצדיקה אותה. כל יום מחדש. וזאת המשמעות האיומה באמת של המציאות שבה אנחנו חיים: שגם חשיפת פניה הבלתי אנושיות לא באמת גורמות לציבור הישראלי להתעורר מהתרדמת המוסרית שבה אנחנו שקועים, אלא רק משכללת את השמיניות שאנחנו נעשה כדי להצדיק אותה.

> הירי בפלסטיני הפצוע בחברון הוא לא אירוע חריג