הם שמעו על מתקפת חמאס בעודם בכלא, וחייהם הפכו לגיהינום

מאז כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה ב-1967, המעצרים ההמוניים של מתנגדי כיבוש, בין אם בהתנגדות אלימה או בלתי אלימה, הפכו לאחד הביטויים הברוטליים ביותר של מדיניות הכיבוש. על פי נתונים של ארגונים בינלאומיים, מאז 1967 ועד היום נעצרו יותר מ-800 אלף פלסטינים, כולל ילדים מתחת גיל 12, מספר לא מבוטל מתוכם במעצר מנהלי, ואילו ארגוני זכויות אדם פלסטיניים מעריכים שמדובר ביותר ממיליון איש.

התנאים שבהם הוחזקו עצורים ואסירים פלסטינים היו תמיד קשים, אולם אלה מתגמדים לעומת מצבם מאז תחילת המלחמה, שנחשף בעדויות רבות של קורבנות ושל ישראלים אשר התפרסמו בחודשים האחרונים.

הממדים החדשים שאליהם הגיע עינוי העצורים הפלסטינים לאחר 7 באוקטובר נחשפו בפרשת ההתעללות המינית בעצור פלסטיני בשדה תימן, שבה היו מעורבים חיילים. הפריצה למתקן הכליאה בליבוי ח"כים ושרים, בעקבות מעצרם של החיילים המעורבים היתה רק ביטוי אחד להידרדרות המוסרית של חלקים רבים בחברה הישראלית. ביטוי נוסף לשפל זה הוא מתן במה בכלי תקשורת מרכזיים בישראל לדעות התומכות בהכשרת מעשי אונס והתעללות בעצורים פלסטינים והפיכתם לחוקיים.

יאסר מנאע, חוקר ופרשן לענייני ישראל, מתאר במאמר שפורסם באתר המכון ללימודים פלסטיניים את מה שעבר על העצורים הפלסטינים אחרי 7 באוקטובר, ומעלה על הכתב את חוויותיו ואת חוויותיהם של עצורים שפגש בבתי הכלא השונים.

מנאע החל לאסוף מידע אודות אירועים שהתרחשו בתוך בתי הכלא באמצעות הקשר עם עצורים חדשים שהגיעו לכלא עופר. ב-26 באוקטובר 2023 הוא הועבר לכלא קציעות, ומשם הועבר שוב לכלא מגידו ב-4 בפברואר 2024.

מנאע מתאר איך הגיעו לאוזניו הידיעות לגבי אירועי 7 באוקטובר בפעם הראשונה: "האגפים נפתחים בדרך כלל בסביבות השעה שבע בבוקר. אז יצאתי לחצר האגף כדי להתאמן, כמנהגי בכל בוקר. ברגע שנכנסתי לחצר, ניגש אליי אחד האסירים והודיע ​​לי כי מטחי רקטות נורו מרצועת עזה לאזורים מרוחקים יותר מאזור העוטף. מיהרתי לטלוויזיה לצפות בשידורי ערוץ 13. בהתחלה חשבתי שזו תגובה לאירוע כלשהו, או אולי הסחת דעת וחיפוי כדי לבצע פעולת חטיפה.

"שבתי לתרגילי הספורט שלי, ואז שמעתי מישהו צועק: 'אל-קסאם השתלט על יישובי העוטף'. בהתחלה התייחסתי לדבר כבדיחה, לא האמנו שזה קרה. עד מהרה אסיר אחר אמר שעוד מעט ישודר נאום של מוחמד דף".

מאז 7 באוקטובר, כותב מנאע, אסירים פלסטינים מתמודדים עם איומים מסביב לשעון. "לאחר כל פריצה לחדר שבו הוחזקנו והוכינו, קצין היחידה היה אומר לנו בדרכו החוצה בעברית, 'חוזרים'. כלומר נחזור. מצב זה גרם לנו לחיות בפחד מתמיד".

האלימות שהעצורים והאסירים הפלסטינים ספגו ואשר הגיעה לשיאה לאחר 7 באוקטובר, יצרה פאניקה תמידית, והיתה חלק ממדיניות שנועדה לשבור את רצונם ולהזיק לבריאותם הגופנית והנפשית.

כמי שנעצר פעמים רבות, מנאע מבהיר כי מכות לא היו דבר שבשגרה, למעט בעת מעצר בידי חיילים. כאשר אסיר מועבר לכלא תחת אחריות שב"ס, הוא בדרך כלל לא ייחשף לתקיפה או למכות, למעט מקרים קיצוניים, אולם הדברים השתנו מאז 7 באוקטובר.

הפעם הראשונה ששמע מנאע על הכאת עצורים היתה מפיו של איימן, שנעצר בשבוע הראשון למלחמה. בזמן שהצבא פשט על ביתו, איימן לא היה בבית, לכן הסגיר את עצמו באחד המחסומים הסמוכים, שם נעצר. בעת מעצרו הוכה קשות בידי חיילים. לאחר מכן הוא הועבר לבית המעצר עציון. שבעה חיילים הכו אותו עד שלא יכול היה לנשום או לזוז. מאוחר יותר התברר שחלק מצלעותיו נשברו. לאחר שהסביר זאת לרופא הכלא, זה ענה לו: "לא קרה לך כלום, תן לסינוואר לטפל בך".

מנאע כותב: "אני אישית חטפתי מכות לראשונה בזמן המלחמה כאשר הוסעתי עם 50 אסירים מכלא עופר לכלא קציעות ב-26 באוקטובר, בלילה. במהלך איזוק הידיים והעלייה למשאית המיועדת להובלת אסירים, שוטרי נחשון המופקדים על העברת האסירים היכו אותנו. כשהגענו לקציעות, חיכתה לנו קבוצה מסוהרי כתר. הם החלו לגרור כל אסיר בנפרד, לערוך עליו חיפוש כשהוא עירום ואחר כך להכות אותו קשות לפני שהוא מועבר לאגף.

"לאחר שהגעתי לקציעות, שמעתי עדויות של אסירים בכלא על מה שעבר עליהם בשבוע השני של המלחמה. הם היו בטראומה של ממש, והיה קשה להם לשכוח את 'יום ראשון השחור', ב-15 באוקטובר, כאשר הנהלת הכלא ארגנה הסתערות לתוך כל אגפי הכלא. אסירים, במיוחד כאלה השפוטים לתקופות מאסר ארוכות, קיבלו מכות קשות באלות ובמקלות בזמן העברתם מאגף אחד למשנהו. זו היתה הפעם הראשונה שבה ספגו אסירים מכות בתוך הכלא.

"שלושה ימים לאחר שהגעתי לקציעות, בשעות הצהריים, הסתערה יחידת כתר על שלושה חדרים באגף 25. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי אסירים צורחים מהמכות הקשות. אני חושב שלעולם לא אשכח את הרגע הזה. ביליתי את הלילה בפינת החדר ולא דיברתי עם איש. פחדתי להיכנס לטראומה שתלווה אותי כל חיי".

הכותב מציין עוד כי הכאת העצורים לא בוצעה רק בידי הסוהרים. כל הקצינים בכלא, אחים, רופאים וסוהרים האחראים להובלת אסירים בין בתי כלא – כולם היו מעורבים בהכאת האסירים. אסיר בשם מוחמד סיפר למנאע כי כאשר הגיע לכלא מגידו חיכתה לו קבוצת סוהרים, כולל פרמדיק או רופא שהוא אינו יכול לזהות בוודאות. פחות מרבע שעה לאחר הגעתו לתא ההמתנה הם היכו אותו קשות, והפרמדיק או הרופא היו בין אלה שהיכו אותו.

מנאע מספר כי בשבת, 18 בנובמבר, מת האסיר ת'איר אבו עסב בכלא קציעות, לאחר שהוכה קשות בידי הסוהרים שביצעו ספירת אסירים בערב. אירוע זה היה נקודת מפנה בתולדות הכלא. לאחר מכן הוטלו הגבלות על הכאת אסירים, זאת בעקבות תביעה שהגישה ארוסתו של אבו עסב בדרישה לחקור את נסיבות מותו ולהעניש את המעורבים.

האסיר איימן סיפר למנאע כי באותה "שבת שחורה", בזמן ספירת האסירים בערב, פרצו הסוהרים שהיו מופקדים על הספירה לחדרים והחלו להכות את האסירים. כאשר סיימו את המשימה ויצאו מהאגף, צעק הקצין האחראי: "כל יום אתם אסירי חמאס תקבלו מנת מכות". זאת על אף שבאגף היו אסירים מכל הארגונים.

למחרת הגיעה שעת הבידוק הביטחוני. "הועברנו לחדר הסמוך, שם נפגשתי עם דרוויש, אחד האסירים שהוכו. הוא חבש את ידו השבורה בשקית לחם בלויה וסבל מחבלות בכל גופו. הוא סיפר לי שביקש מהסוהר להביא לו תחבושת. אחרי כשעה הגיע הפרמדיק ונתן לו כדור אקמול והמליץ ​​לו בלעג להתחלק בכדור עם שאר שותפיו לחדר".

מנאע: "הנהלת הכלא שמה לה למטרה לפגוע במתכוון במנהיגי האסירים. הם הותקפו והוכו נמרצות בצורה חוזרת ונשנית. המטרה היתה לשבור את רוחם של שאר האסירים, להטיל עליהם אימה ולמנוע מהם להתארגן מחדש. כך למשל, האסירים מרואן ברגותי ואבראהים חאמד, שממלאים תפקידי הנהגה בקרב האסירים, ספגו מכות קשות במהלך העברתם בין בתי הכלא".

מנאע מציין כי הסתערות הסוהרים לתוך תאי המעצר התרחשה במיוחד בזמן ספירת האסירים, שלוש פעמים ביום. לאחר 7 באוקטובר השתנה אופן הספירה: במקום לספור את האסירים כשהם עומדים, הם נצטוו לכרוע ברך ולהניח את ידיהם על הראש, כשפניהם מופנות לקיר. כאשר הקצין התורן סיים לספור, הוא אותת לסוהרים להסתער אל תוך החדר. לאחר השלמת המשימה היה מורה להם לסגת".

ע׳אזי אבו ג׳יאב כותב ב"פרויקט אופק" – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת