הכרה סימבולית בפלסטין? העולם חייב להכיר באפרטהייד הישראלי
המאמצים להכרה במדינה פלסטינית יוצרים אשליה של פעולה, אבל מעכבים את הפתרונות האמיתיים: הטלת סנקציות ובידוד של מדינת ישראל
אולי כדאי לא לבזבז עוד 30 שנה של חיים פלסטיניים על פרדיגמת ההפרדה. חומת ההפרדה בבית לחם, ב-21 באוקטובר 2024 (צילום: ויסאם השלמון / פלאש90)
סבתא שלי בת 90. היא גורשה פעמיים מביתה – בפעם הראשונה על ידי ישראל בזמן הנכבה, ובפעם השנייה על ידי משטר אסד בסוריה. הזיכרון שלה כבר מלא חורים. מחייה עכשיו בשוודיה, היא זוכרת רק את הדקות האחרונות, ומעשרות השנים שקדמו להן – הבזקים בלבד.
אך את ילדותה בכפר סבת, כפר פלסטיני בגליל שרוקן מתושביו ב-1948, היא זוכרת היטב. היא מחייכת, כמעט בשובבות, כשהיא נזכרת ששיחקה בשדות, רצה עם הילדים האחרים וריגלה אחרי החקלאי היהודי שהופעתו הפתאומית בכפר – עם הטרקטור הרועש שהביא איתו – עוררה סקרנות וחשד.
נולדתי פליט. משפחתה של סבתי הגיעה, כאמור, מכפר סבת. משפחתו של סבי הגיעה מהכפר הסמוך לוביא. היום, בביתי ברמאללה, אני מתעורר כל בוקר מול דגל ישראל שתלוי בהתנחלות הסמוכה בית אל, תזכורת ברורה למשטר האפרטהייד ששולט בכל היבטי החיים שלי.
היהודים הישראלים שגרים שם מצביעים לממשלה שקובעת איפה אני יכול לגור ולעבוד, לאן אני יכול לנסוע, כמה מים אקבל ואילו חוקים ותקנות חלים עליי ואילו לא. כמו מיליוני פלסטינים, מהגדה המערבית ועד לעזה, אני נתון למרותה של מערכת שרואה בי רק מכשול בדרכה של מדינת לאום אתנית עם שאיפות התרחבות.
זוהי מציאות שמיליוני אנשים בעולם כבר אינם יכולים להתעלם ממנה, במיוחד בשנתיים האחרונות. ועדיין, בחודשים האחרונים, במקום להכיר בקיומו של האפרטהייד הישראלי או לנקוט בצעדים משמעותיים כדי לעצור את הזוועות המתחוללות בעזה, מקהלה גדלה והולכת של מדינות החליטה להכיר במשהו אחר – במדינה פלסטינית.
פריצת הדרך הראשונה היתה במאי 2024, אז נורווגיה, ספרד ואירלנד הכירו במדינת פלסטין. שתי האחרונות הן בין המבקרות החריפות ביותר של הלחימה של ישראל בעזה. כעת מופיע גל שני, שאותו מובילה יוזמה של צרפת ובריטניה בתגובה לכוונותיה של ישראל להמשיך המלחמה, ושהצטרפו אליו אוסטרליה, קנדה, פורטוגל ומלטה.
צעדים אלה אולי מצביעים על הבידוד ההולך וגובר של ישראל בעולם, אך קשה לקבל את התיאטרון הפוליטי הגלובלי של "הכרה במדינה פלסטינית" כמות שהוא. בעוד ישראל מתקדמת בסיפוח חלקים נרחבים מהגדה המערבית, ובעיצומו של ג'נוסייד בעזה שבו נהרגו כבר יותר מ-60 אלף פלסטינים, זהו אבסורד להמשיך בקידום פתרון שתי המדינות כפשרה הגיונית או מעשית.
מוזרה עוד יותר היא ההתעקשות שזו התשובה האפשרית היחידה, 77 שנים אחרי הנכבה, כשאין כאן שום התייחסות לסוגיה המרכזית: משטר תוקפני ומיליטריסטי, שתובע עליונות לאומית, משפטית וכלכלית לעם אחד על חשבון עם אחר.
אולי כדאי לא לבזבז עוד 30 שנה של חיים פלסטיניים על פרדיגמת ההפרדה – "פתרון" קולוניאליסטי לבעיה קולוניאליסטית. ישראל הבהירה כבר מזמן שלא תקבל מדינה פלסטינית. היצמדות לפתרון שתי המדינות זה גזלייטינג בקנה מידה חריג, שרק מגביר את הייאוש.
כיום, יותר מתמיד, מחוות סמליות, לא רק שאינן מועילות, הן אף מזיקות. המשטר משתמש בהן כדי לקנות זמן שמאפשר לו להמשיך בביצוע הפשעים ומרוקן מדחיפותם את הפתרונות היחידים שיש להם משמעות: הפסקת הג'נוסייד, הטלת סנקציות על התוקפן, בידוד מערכת האפרטהייד והתעקשות בלי להתנצל על שוויון זכויות וזכות השיבה. זו אינה קיצוניות. זהו צדק ברמה הבסיסית ביותר.
אליבי להימנעות מפעולה
"פתרון" בלתי צודק ובלתי אפשרי אינו תוכנית שלום. הוא אליבי להימנעות מפעולה, שמאפשר לישראל להמשיך בטבח, להאיץ את ההתרחבות ולהעמיק את משטר האפרטהייד. האם זו הדרך להעניש משטר שמבצע ג'נוסייד? להציע לו שליטה מוחלטת על קורבנותיו, כשלקורבנות מוצעת תקוות שווא לקבלת מדינה על פחות מ-23% משטח המולדת של אבותיהם?
ואיפה נמצאים הפלסטינים בתוך כל זה? מתי היתה הפעם האחרונה שהיה לנו ייצוג דמוקרטי, או ששאלו אותנו בכלל איזה פתרון אנחנו מוכנים לקבל? כמו ב-1947, כשתוכנית החלוקה של האו"ם נוסחה ללא הסכמתנו, מאחורי הדחיפה האחרונה של פתרון שתי המדינות עומדים כוחות אירופיים שאינם מתייחסים כמעט לעם שיחיה או ימות על פי תנאי הפתרון הזה.
גם מאחורי הדחיפה האחרונה של פתרון שתי המדינות עומדים כוחות אירופיים שאינם מתייחסים כמעט לעם שיחיה או ימות על פי תנאי הפתרון הזה. חגיגות בירושלים אחרי אישור תוכנית החלוקה באו"ם, ב-30 בנובמבר 1947 (צילום: הנס פין / לע"מ)
צרפת מתנהגת בצורה יהירה במיוחד, כשהיא מאיימת על ישראל בהכרה במדינה פלסטינית, אך מתעקשת שהיא תהיה מפורזת, כל זאת בעוד היא ממשיכה לספק לישראל נשק. אני אולי חולם על עולם שאין בו כלי נשק קטלניים, אבל לא ייתכן שסוחר הנשק יגיד לקורבנות הג'נוסייד להניח את נשקם.
בינתיים, ישראל מתנפחת ומגנה את ההכרה במדינה פלסטינית כ"פרס לטרור", ומשתמשת בכך כתואנה להפעלת אמצעים קיצוניים אף יותר. ביולי, הכנסת העבירה הצעה לסדר שתומכת בסיפוח הגדה המערבית ("החלת ריבונות"), והרחבת ההתנחלויות נמשכת במרץ, כולל אישור שניתן לאחרונה לתוכנית E1, שמומחים מזהירים שתהפוך את האפשרות להקמת מדינה פלסטינית עם רצף טריטוריאלי לבלתי אפשרית.
גם אם יקרה נס וישראל תיסוג בסופו של דבר מהגדה המערבית ומעזה, מה יערוב לביטחון הפלסטינים במדינה החדשה? מתי המעמד של מדינה הגן על מישהו מפני התוקפנות וההתרחבות הישראלית? לבנון וסוריה הן מדינות ריבוניות עם גבולות שמוכרים על ידי הקהילה הבינלאומית, ולמרות זאת ישראל פלשה לשטחן והפציצה את עריהן. דגל פלסטיני באו"ם לא יעצור את התרחבות ההתנחלויות, יפרק את השלטון הצבאי או יסיים את המלחמות באזור.
אם מדינות רוצות להכיר במדינה פלסטינית, שיעשו זאת, אבל שלא יעמידו פנים שזה משנה את המציאות. שינוי אמיתי מתחיל בהכרה באמת: יש כאן כבר מדינה אחת, והיא מדינת אפרטהייד. משם, המדינות חייבות לפעול משפטית, דיפלומטית וכלכלית עד שמחיר המשך האפרטהייד יהיה גבוה מזה של סיומו; עד שלמשפחה שלי יהיה מקום שתוכל לקרוא לו בית ועד שמאות קהילות פלסטיניות עקורות יוכלו לחזור הביתה.
הציונות נכשלה, לא רק מכיוון שהקמת מולדת ליהודים בפלסטין על חשבון הפלסטינים היתה מראשיתה בלתי צודקת, אלא מכיוון שטיהור אתני וכעת ג'נוסייד היו תמיד התוצאות המתבקשות שלה, זוועות שיותירו את המדינה היהודית מבודדת ומשוקצת. ולמרות מאמציה הכבירים של ישראל, הציונות נכשלה גם מפני שהפלסטינים ממשיכים להתעקש להישאר במולדתם.
מה שקיים היום זו מערכת גרוטסקית של אפרטהייד, שבה עם אחד נהנה מזכויות מלאות ומריבונות, בזמן שהילידים נטבחים, מפולגים ומוכנעים. המערכת הזאת עשויה להתרסק בסופו של דבר תחת משקל האכזריות שלה עצמה, אבל היא לא תיעלם בשקט – אלא תיאחז בקרנות המזבח באמצעות אותו סוג אלימות שמשתולל לנגד עינינו בעזה כיום.
מערכת הדיכוי הזאת לא תיעלם בשקט. מחנה הפליטים אל-בורייג' במרכז רצועת עזה, ב-22 ביולי 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)
לא פתרון קסם
ההכרה בכך שישראל היא מדינת אפרטהייד נחוצה כצעד ראשון לקראת העתיד שמעבר למדינת הלאום האתנית, עתיד של שוויון, צדק וחירות לכל. וזה אינו עניין סמלי. אפרטהייד הוא פשע נגד האנושות במסגרת החוק הבינלאומי.
אמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי מגדירה אותו כך, והאמנה הבינלאומית בדבר דיכוי ועונש פשע האפרטהייד של האו"ם מ-1973 מחייבת מדינות להפעיל אמצעים חוקיים, משפטיים ומנהליים כדי למנוע אותו ולהעניש עליו. בקיץ האחרון, בית הדין הבינלאומי לצדק פרסם, בפסיקה היסטורית, חוות דעת מייעצת על האפרטהייד הישראלי, שקבעה כי הכיבוש והסיפוח של שטחים פלסטיניים מפרים את החוק הבינלאומי וקראה לישראל להעניק פיצויים.
הכרה רשמית במערכת הישראלית כאפרטהייד, גם אם תתבצע על ידי קומץ מדינות, תשים את החובות האלה על השולחן ותהפוך את התמיכה הצבאית והכלכלית בישראל לבלתי ניתנת להגנה, משפטית ופוליטית. היא תאפשר גם הפעלת סנקציות, ניתוק יחסים דיפלומטיים והטלת איסורי נסיעה על בכירים שהם חלק ממערכת זו.
דבר כזה גם ישנה את השיח הציבורי, באופן שלא יאפשר להימנע מלהזכיר את המילה "אפרטהייד" בדיונים שגרתיים על ישראל. הוא יפעיל לחצים על תאגידים, שיסתכנו בחרם, גינוי ציבורי או מרד של בעלי מניות אם לא ישקלו מחדש את פעילותם עם או בישראל. קיים לכך תקדים: במקרה של האפרטהייד בדרום אפריקה, אקטיביזם שבא מהשטח בשילוב גינויים מצד מדינות חייב חברות למשוך השקעות, כולל כאלה שהתנגדו לכך במשך שנים.
זה ישנה גם את האופן שבו הפלסטינים נתפסים ברחבי העולם. כיום מתייגים אותנו כ"חסרי מדינה" או כאזרחי מדינה פלסטינית נטולת כוח או סמכות של ממש להגן עלינו, נעדרת הכלים הדיפלומטיים והכלכליים המובנים מאליהם לרוב אומות העולם. הכרה בישראל כמשטר אפרטהייד מציגה אותנו כקורבנות של פשע נגד האנושות שזכאים להגנה ומחייבת התמודדות עם האבסורדיות של עולם שבו ישראלים נוסעים בחופשיות, כאשר אנחנו מתמודדים עם אינספור מחסומים ומגבלות כשאנחנו רוצים ללמוד, לעבוד או לבקר משפחה בחו"ל.
זה אינו פתרון קסם. ישראל תילחם בעוצמה רבה יותר מאשר דרום אפריקה כדי לשמר את האפרטהייד, מכיוון שהוא עמוק יותר, מוזן במיתוסים דתיים ומקבל גיבוי ותמיכה בינלאומית. אבל הכרה כזאת תאפשר לכל הפחות להסיט אותנו לכיוון הנכון ותחליף עשורים של העמדת פנים בהתמודדות עם המציאות. אפשר להקדיש שנים אלה לפירוק המערכת במקום לחיזוק האשליות.
כפר סבת אינו קיים עוד. לפי האתר Palestine Remembered, רק "ערימות אבנים וטרסות אבן" נותרו כעדות לכך שעמד שם פעם כפר. תושביו התפזרו ואדמתו נותרה לא מעובדת, לא מיושבת. אבל כפר סבת חי במוחה של סבתי, בסיפורים שהיא מספרת ובסיפורים שאני אמשיך לספר. הוא חי בפצע הפתוח של העם שנשללה זכותו לשוב. מולדתי משתרעת מרמאללה ועד כפר סבת, מהנגב ועד ללוביא.
זו אינה קריאה לגירוש או למלחמה. סבלנו מספיק משני הדברים. זוהי קריאה לצדק, מכיוון שרק צדק יכול להביא שלום ולהבטיח עתיד שונה לכל העמים שחיים על האדמה הזאת – עתיד שבו סיפוריה של סבתא שלי אינם רק שרידים של עולם שהושמד, אלא גם זרעים של עולם שנבנה מחדש.
עלאא סלאמה הוא מנהל קשרי קהל במגזין 972+, שם התפרסמה הכתבה במקור. מאנגלית: יונית מוזס
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
