כיתות איקאה: הכישלון הכלכלי של הפרטת החינוך בשבדיה
מדי פעם עולות הצעות להפריט את מערכת החינוך, לכאורה בשם הייעול. בשבדיה זה נגמר במורים מפוטרים, חברות קורסות וציונים ברצפה
בשנת 1992 קיבלה שבדיה החלטה נועזת – להפריט את מערכת החינוך. אבל לא סתם להפריט, אלא ממש, עד הסוף.
נביא ההפרטה היה כמובן מילטון פרידמן, שאת משנתו החינוכית הציג במאמר משנת 1955. פרידמן הציע שהממשלה תיתן להורי כל תלמיד שובר שווה כסף, בסכום שווה לזה שהמדינה ממילא משקיעה בחינוך פר-תלמיד, וההורים יבחרו לילדם איזה בית ספר שהם ירצו. בית ספר שהתלמיד יירשם אצלו יקבל לקופתו את הכסף, שישמש למשכורות המורים ולהוצאות כלליות. בנוסף יוכל בית הספר להשיג לעצמו כל מקור מימון נוסף, כולל תשלומי הורים (ככל שירצה) ושותפויות עם חברות עסקיות.
הפיקוח היחיד על בתי הספר הוא הפיקוח של השוק: בית ספר שיהיה פחות טוב, או יותר יקר, לא ייבחר על ידי ההורים, וייסגר עקב חוסר תקציב.
שתי מדינות הלכו עם המודל הזה עד הסוף: צ'ילה (ראו סדרת פוסטים מאת אמנון פרוטוגלי) ושבדיה. ההתחלה הייתה מוצלחת מאוד. הישגי התלמידים במבחנים הבינלאומיים השתפרו, ואף נמצא שבבתי הספר הפרטיים הם עלו יותר מאשר באלה הציבוריים. גם הכסף זרם כמים: אחת הרשתות הפרטיות החזיקה בשנת 2007 שלושים בתי ספר, ודיווחה על רווח של מעל 10 מיליון דולר בשנה. רווח!!
בשנת 2009 החלו הישגי התלמידים לצנוח, רמז לבאות, אבל זה לא הפריע למהללים להמשיך ולהלל.
> משרד החינוך בורח מאחריות על טיולי בתי הספר
פשיטת רגל
ואז, בוקר אחד ביוני 2013, ללא אזהרה מוקדמת, התעוררו המונים מאזרחי שבדיה, ולמדו מהתקשורת שמקום עבודתם נסגר. לא, לא מדובר במפעל טקסטיל, אלא ברשת בתי ספר. חברת הניהול ג'י.בי. אדיוקיישן (JB Education), אשר הוחזקה בידי קבוצת ההון הדנית אקסל (Axcel), פשטה את הרגל, מכרה 19 מבתי הספר התיכוניים שבבעלותה וסגרה שמונה נוספים. 10,000 תלמידים הלכו לחפש להם בתי ספר אחרים, אלף עובדי הוראה פוטרו ו-150 מיליון דולר חובות לבנקים ולספקים נותרו בלתי משולמים.
מנכ"ל החברה הסביר בפשטות: בחודש מאי נרשמו לשנה הבאה 1,700 תלמידים חדשים, "בעוד שנזקקנו ל-2,800 תלמידים כדי להגיע לאיזון תקציבי". איזון תקציבי היא הנקודה בתכנון כלכלי של חברות פרטיות, שממנה והלאה ההכנסות גדולות מההוצאות, כלומר שבעלי המניות מרוויחים כסף. לדברי המנכ"ל האשמה היא בדמוגרפיה השבדית: מאז שנת 2008 קטנה האוכלוסייה בשוודיה בשנתונים הרלוונטיים. מסיבה זאת לא היו מספיק תלמידים על מנת להצדיק את קיומם של בתי הספר.
הטיעון הזה מרמז כאילו בתי הספר היו נסגרים בכל מקרה עקב מיעוט התלמידים. זה לא בהכרח נכון, משום שנקודת האיזון הכלכלית של בית הספר המופרט גבוהה מזאת של בית הספר הציבורי. בשניהם, שירותי החינוך הבסיסיים ממומנים על ידי המדינה. אולם הפרטת החינוך וניהול בתי הספר באמצעות פרמידה של קבוצות הון מעמיסה על בתי הספר הוצאה כספית נוספת, שלא הייתה קיימת לפני ההפרטה. את הכסף הנוסף הזה אמורות חברות הניהול להשיג מתשלומי הורים ומשותפויות עסקיות. לכן צריך לומר, שחברת הניהול פשטה את הרגל בגלל ניהול כושל של המערכת הכלכלית שלה – ולא משום ניהול כושל של החינוך.
אינפלציה של ציונים
פשיטת הרגל של רשת בתי הספר הייתה רק המכה הראשונה לחינוך בשבדיה. המכה הנוספת הגיע כעבור חצי שנה, בדצמבר 2013, כאשר התפרסמו תוצאות המבחנים הבינלאומיים אודות הישגי התלמידים בבתי הספר. אז התברר שהישגי התלמידים בשבדיה התדרדרו יותר מאשר בכל יתר מדינות העולם.
"התמונה השחורה נעשתה שחורה יותר", אמר אז מי שעמד בראש סוכנות החינוך השבדית. בשנת 2000 שבדיה דורגה בין המדינות הראשונות בעולם, ואילו כעת היא בחמישייה הסוגרת.
האם יש קשר בין ההפרטה לבין ההתרסקות בהישגים? כן. וכדי להסביר זאת, אני מאמץ את הניתוח של פרופ' ריי פיסמן: אחד הקשיים שמציבה מערכת החינוך בפני השוק החופשי הוא בהגדרת המוצר שלה. חינוך הוא מוצר עמום, שהמוכר (בית הספר) והקונים (ההורים) לא יודעים מה הוא כולל ומה בדיוק טיבו. בטווח המיידי קשה מאוד לדעת האם בית הספר סיפק את הסחורה: האם הילד מחונך? האם הילד התחנך? מי יודע?
> אין קשר בין הפרטת החינוך לבין חינוך פרטי
כדי שהשוק החופשי יוכל להתייחס לחינוך, היה הכרח להפוך אותו למוצר ולקבוע לו שווי ערך. את זה עשו באמצעות ציונים. הציונים אינם החינוך או ההשכלה של הילדים, אלא הם ייצוג מוסכם של החינוך וההשכלה. ממש כשם שכסף אינו הסחורות והמשאבים, אלא הוא ייצוג מוסכם שלהם.
ההסכמה של האנשים לגבי הערך של הכסף (בכלכלה) ושל הציונים (בחינוך) היא המוקש. כי הסכמות אינן דבר יציב. כולנו מכירים מורים שהם "קלים" או "קשים" במתן ציונים. כלומר, עבור אותה השקעה של התלמיד, ייתכן מורה שמעריך אותה בציון 90 וייתכן מורה שייתן ציון 70.
בחינוך המופרט בשבדיה היה לכל השותפים היה עניין לחלק ציונים גבוהים יותר, וכך התרחשה אינפלציה הדרגתית בערכם. למורים היה אינטרס, כי הם זכו לבונוס במשכורת בהתאם לממוצע הציונים בכיתה (הרעיון העקום הזה הגיע גם לישראל). הילדים ודאי שמחו להצליח יותר בפחות מאמץ. ההורים של הילדים היו מאושרים, כי ציונים גבוהים הקלו על ילדיהם להתקבל להשכלה גבוהה או למקומות עבודה מועדפים.
מחזיקי המניות בחברות המנהלות את בתי הספר שמחו מאוד, כי הורים מאושרים המשיכו לרשום את הילדים השמחים לבית הספר, דבר שהגדיל את ההכנסות. במקביל ניתן היה להקטין את ההוצאות, משום שגם בבתי ספר מוזנחים מבחינת הציוד והעזרים אפשר לחלק ציונים גבוהים.
וכך, בעוד כולם חוגגים, גאתה האינפלציה בשוק הציונים. החגיגה הזאת נמשכה עד אשר הגיעו התלמידים למבחנים הבינלאומיים, שם אין לתאגידי החינוך נגיעה לניסוח השאלות ולבדיקת התשובות. וכך קרה שיום אחד התברר שלתלמידים יש אמנם ציונים פנימיים גבוהים, אבל המוצר (חינוך או השכלה) הוא פגום.
ומה הלקח?
הכלכלה מתיימרת להציג עצמה כאי של יציבות שייטיב לנהל את החינוך – והיא לא.
חינוך, בדיוק כמו כלכלה, הוא תחום מורכב מרובה משתנים, שחלקם נסתרים מהעין. ניהול החינוך מחייב צניעות, מהלכים שקולים ומדודים, וסבלנות רבה תוך בקרה על התוצאות.
אבל איפה נמצא לנו פוליטיקאים חסרי יומרה, הנכונים להתייחס לטווח הארוך?
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן