שקיפות, בקרה ופיקוח: כך עוצרים את תנופת ההפרטה
גופים פרטיים חודרים לליבה של העשייה השלטונית, כותבים חוזרי מנכ"ל ומבצעים את הבקרה והמעקב על רפורמות מרכזיות. אז איך בכל זאת מונעים את זליגת הסמכות המקצועית של השירות הציבורי? פוסט אורח של אמיר פז פוקס
כותב אורח: אמיר פז פוקס*
חודשים ספורים לאחר כניסתו לתפקיד, הודיע אורי יוגב על תוכנית ל"הפרטת ענק": 19 חברות ממשלתיות יועברו, באופן מלא או חלקי, לידיים פרטיות. כך, כאילו לא צעדו מאות אלפים ברחובות לפני פחות משנתיים בקריאה "התשובה להפרטה – מהפכה!"; כאילו ועדת טרכטנברג לא התייחסה לדוגמטיות שבפנייה להפרטה כמטרה בפני עצמה; כאילו דוחות מבקרי המדינה בעשרים השנה האחרונות לא הופכים להיות נוקבים יותר ויותר בהדגישם את העדר השקיפות, את ניגודי האינטרסים ואת ההחלטות התמוהות של ההפרטות ושל מיקור החוץ במשרדים השונים.
כאילו לא היו הדברים מעולם, אנו מוצאים שמקדמי ההפרטות בישראל נטולי ספקות באופן שנדמה שלא היה כדוגמתו מאז אמצע שנות ה-80 בתקופה בה, בין תאצ'ר לרייגן, לא היה מי שיחלוק על כך ש"המדינה היא הבעיה, לא הפיתרון", וכי לכל בעיה ניהולית יש פיתרון אחד – הפרטה.
כדרכו של אקלים, השינוי הגיע בשל מגוון גורמים. סיפורי שחיתות מספרי שיער הובילו אנשים לחשוב שאולי לא כדאי להפוך מוסדות מסויימים, כדוגמת בתי סוהר, למונעים על ידי כסף. עיתונאים החלו להתעניין באותם סיילים מצויינים שהיו בשנות ה-90, ובדילים שיצרו את המשפחות המפורסמות ששולטות מאז בכלכלה הישראלית, והנגישו את החומרים לקהל הרחב. פוליטיקאים ופוליטיקאיות זיהו את הכשלים של הפרטות השירותים החברתיים (בהנחה ש"יותר יקר, פחות שירות" שווה לכישלון), והפכו את העיסוק בנושא למרכז המצע שלהם.
על רקע זה, לא היה זה מפתיע שהמאבק בכוהנים הגדולים של ההפרטה היה חלק מרכזי מהמחאה החברתית. כאילו שהבשילו כל התנאים, סופה מושלמת, לשינוי פרדיגמה. לא מפתיע, אבל מרחיב את הלב. והנה, מעקב אחר התחום הזה בשנה האחרונה מגלה שרוח התקופה אינה זו שקדמה ממש למחאה החברתית. היא הרוח שנשבה בעוז בשנות השמונים והתשעים, כאשר לא היה דבר שיעמוד מנגד.
כשהתחלנו את הפרויקט, "גבולות ההפרטה ואחריות המדינה" בשנת 2007, רבים-רבים הקניטו אותנו: עזבו אתכם, הפרטה זה פאסה, מכרו כבר את הכל, לא נותר כבר מה להפריט או למקר החוצה. בענווה, קיבלנו את הביקורת וחשבנו שנתמקד בבחינת השלכות ההפרטות שהתבצעו. והנה, בעודנו עובדים על הפרויקט, נחשפנו לשטף מתמיד של יוזמות הפרטה, מקוריות ומרגשות. אולם נדמה שמעולם לא חווינו שנה כמו השנה הנוכחית.
אנחנו יכולים לומר כעת שכמעט בכל תחום בפעילות משרדי הממשלה יש חדירה הולכת וגוברת של גופים פרטיים אל לב לבה של העשייה השלטונית. עובדי המדינה כבר אינם מקבלים החלטות על תכנון וקביעת מדיניות בעצמם, אלא מעבירים את הסמכות השלטונית ביותר לגופים חיצוניים. משרד המשפטים מעביר למשרדי עורכי דין מכרזים לכתיבת חוקים ותקנות. גופים פרטיים כותבים עבור משרד החינוך חוזרי מנכ"ל ומבצעים את הבקרה והמעקב על הרפורמות המרכזיות של המשרד. חברות פרטיות מפעילות לא רק את התחבורה הציבורית אלא גם את מינהלת התחבורה הציבורית, ואם לא היה די בכל הטירוף שנקרא המאגר הביומטרי, אז אולי נוסיף לו גם שכבת הפרטה. הרי מה הסיכוי שעובד קבלן בתחום האבטחה ידליף את המאגר?
מה אפשר לעשות? כמה מהלכים שאפשר לבצע כדי לנסות ולמנוע את זליגת הסמכות המקצועית של השירות הציבורי וכדי לחזק או לשקם את יכולתה של הממשלה לתכנן את השירותים החברתיים-כלכליים במדינת ישראל, לבצע אותם ולפקח עליהם:
- לחזק את היכולות המקצועיות של המשרדים על ידי גיוס כוח אדם מקצועי ומיומן לשורות המשרדים. בד בבד יש לחזק את היחידות לתכנון אסטרטגי בתוך המשרדים. לשם כך יש לשקוד על גיוס כוח אדם מקצועי ומנוסה, ולחזק את סמכויות הביצוע שלו.
- יש לקיים עבודת מטה שיטתית ומעמיקה על האופן שבו מדינת ישראל מבצעת הפרטות ומיקור חוץ, מתוך שימת לב מרבית להליך ההפרטה עצמו ולאופני הבקרה והפיקוח על קבלת ההחלטות בנוגע להוצאת ביצוע, פיקוח ותכנון אל מחוץ לשירות הציבורי. חשוב לבחון את הקריטריונים שלפיהם בוחנים את כדאיות ההפרטה, ולהוסיף להם שיקולים ארוכי טווח הנוגעים לחוסנו של השירות הציבורי.
- יש להבטיח שכל ההתקשרויות של המדינה עם גופים פרטיים או אזרחיים ייעשו בשקיפות ויהיו גלויים לעיני הציבור. מומלץ לרכז את כל ההתקשרויות באתר מרכזי אחד, ולפרסם את הזוכים בכל מכרז, וגם את הנימוקים לבחירה בזוכה
מדינת ישראל נמצאת זה כמה עשורים בתנופת הפרטה ומיקור חוץ. במדינות דמוקרטיות רבות נעשית עתה חשיבה מחדש על תהליכים אלו. מן הראוי שגם בישראל יתקיים תהליך חשיבה דומה, בד בבד עם תהליכי שקיפות והגברה של הפיקוח הפרלמנטרי על מהלכי ההפרטה.
* ד"ר אמיר פז פוקס הוא ממחברי דוח ההפרטות, ומנהל אקדמי שותף של מרכז חזן לצדק חברתי, במכון ון ליר
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן