newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

משרד החינוך בורח מאחריות על טיולי בתי הספר

הטיולים של בתי הספר מתוכננים על ידי זכיין פרטי, מאושרים על ידי זכיין פרטי, מבוצעים על ידי זכיין פרטי ומפוקחים על ידי זכיין פרטי. ומשרד החינוך? מתחבא מאחורי מסמך רגולציה שמפיל את כל האחריות על מנהלי בתי הספר

מאת:

השבתת הטיולים על ידי המורים ושביתת המחאה של תלמידי התיכונים עברו על מי מנוחות, ונראה שאיש לא לקח את האירועים יותר מדי ברצינות. המורים רוצים (ובצדק) פחות אחריות על מה שלא באחריותם, והילדים רוצים (ובצדק) לטייל בכיף.

טיולי בתי הספר עברו הפרטה מסיבית, למשרד החינוך אין שליטה על מה שקורה או לא קורה בהם, והוראות הרגולציה שהוא מפיץ אין בהן דבר מלבד הפלת האחריות על מנהלי בתי הספר.

ניסיון להבין את שורש הבעיה מחזיר אותנו לתחילת שנת 1930. או אז, בעקבות תאונת דרכים קלה שבה היו מעורבות תלמידות שטיילו בירושלים, הפיצה מחלקת החינוך של הסתדרות הציונית (לימים, משרד החינוך), לראשונה, חוזר מדיניות לטיולים. "הצעת חוקה לטיולים", נקרא המסמך, ולמרות שהוא שוכן עמוק עמוק בארגזי הארכיון הציוני, הוא משמש בסיס להוראות משרד החינוך לטיולים עד עצם היום הזה.

שתיים מהוראות המסמך מהוות את המסד לכל הבעיות והאתגרים בתחום: אחת, שטיולים הם חלק חובה בתוכנית החינוכית של בתי הספר, ושניה ש"כל הוצאות הטיול, ובכללן הוצאות המורים, הן על חשבון המשתתפים בטיול".

זה כמובן דבר והיפוכו – משום שאם דבר הוא חובה בתוכנית בית הספר, הוא לא יכול להיות משולם על פי רצון המשתתפים. יכול להיות שחלקם לא ירצו לשלם, חלקם לא יכולים לשלם, וחלקם יסכימו לשלם בתנאי שיהיו מעורבים בקביעת תוכנית הטיול. לפחות בכל הקשור לתקציבו. אם טיולים זה כל כך חשוב, הרי כל ההכרעות חייבות להיות בידי מי שאמונים על ההיבטים החינוכיים של הטיולים – קרי המורים.

מכאן, שמערכת החינוך, מאז ומעולם, ויתרה על המעמד הבלעדי של ההיבט החינוכי, בעת תכנון וביצוע טיולים.

 > חינוך ועוני: להשקיע בהורים ולא בילדיהם

טיול שנתי. אילוסטרציה (צילום: תיכון הראל מבשרת ציון, פליקר CC BY 2.0)

טיול שנתי. אילוסטרציה (צילום: תיכון הראל מבשרת ציון, פליקר CC BY 2.0)

את המכשלה הבאה הניחו קובעי המדיניות שלושים שנים מאוחר יותר. שנת 1959 הייתה שנת טיולים קשה: ארבעה תלמידים נהרגו בהתהפכות משאית בדרכה למצדה, שלוש תלמידות נהרגו בהתפוצצות מוקש בטיולן בהרי אילת ועוד שבעה נהרגו בטיולי תנועות נוער וטיולים פרטיים. משרד החינוך עמד חסר אונים לנוכח המורים והתלמידים, שהיו חסרים מיומנויות יסוד של התנהגות בשדה ובטיולים. רצו לטייל אבל לא ידעו איך.

הפרטה מוקדמת

אל תוך הפער הזה נכנסו שלושה גופים (פרטיים, עצמאיים) שהיה להם מה להציע: אגודת אכסניות הנוער (לינה), אגד תיור (הסעה) והחברה להגנת הטבע (הדרכה). החל משנת 1960 העביר משרד החינוך לידי החברה להגנת הטבע את האחריות על הטיולים: איש החברה הועסק כראש "היחידה לידיעת הארץ" במטה המשרד. החברה הפעילה לשכות שיעצו לבתי הספר כיצד לארגן טיולים. החברה העבירה השתלמויות למורים בתחום. החברה קיבלה ממשרד החינוך כסף לשכר מדריכים בוגרים וכן תקנים של מורות חיילות שהועסקו כמדריכות. החברה גם הפעילה את מוקד הפיקוח על הטיולים ומתן אישורים לטיולים עבור משרד החינוך.

בשלב מסוים אף היתה הוראה שמותר לתלמידים לישון בטיולים רק באכסניות הנוער ובבתי ספר שדה (של החברה). לצד כל אלה – החברה מכרה לבתי הספר, בכסף מלא, ארגון וביצוע של טיולים. בעברית פשוטה: משרד החינוך הפריט את תחום הטיולים, הרבה לפני שהמושג הפרטה היה שגור ומוכר.

> שלא יעבדו עליכם: אין קשר בין הפרטת החינוך לבין חינוך פרטי

דרך הטבע

טיולים מערכת החינוך

דוח מבקר המדינה משנת 1996 העיר על ההתנהלות המופקרת של משרד החינוך, אלא שמאז הלכה ההפרטה והעמיקה עוד. כיום, חברה פרטית זכיינית מגישה בשם בית הספר תוכנית טיול לאישור, חברה פרטית אחרת היא הזכיינית לאישור הטיולים, חברה פרטית זכיינית מבצעת את הטיולים וחברה פרטית זכיינית היא המפקחת על הטיולים.

אתם מבינים את הבדיחה? אתם מבינים כמה מגוחך הוא להאשים את המורים במה שקורה או לא קורה בטיולים? אתם מבינים שדרישת התלמידים לטייל במסגרת בית הספר היא חסרת כל ערך וצידוק?

כאשר כסף פרטי (של ההורים) הולך לידיים פרטיות (של חברות הטיולים) עולה השאלה: מה בדיוק התפקיד של משרד החינוך?

התשובה המתבקשת היא – שתפקידו להיות המפקח (הרגולטור). זה ששומר על בתי הספר שיקבלו מוצר איכותי, וזה ששומר על ההורים שיקבלו מוצר זול. רגולציה היא כמובן אגדה שמספרים לנו מי שמתרשלים בתפקידם, משום שכאשר הכסף בא מהחוץ והולך אל החוץ, אין למשרד החינוך שום מעמד, מלבד זה הטקסי.

מעמדו הטקסי של משרד החינוך מסתכם בחוזר מנכ"ל עב כרס, הקובע מה מותר ומה אסור בטיולים. מפעם לפעם, בדרך כלל בעקבות תאונות ואסונות, מתכנסת וועדה מקצועית, והיא מוסיפה אל חוזר המנכ"ל עוד הוראות, הנחיות ותקנות, עד אשר איש אינו יכול לשלוט עוד בשלוש מאות עמודי החוזר.

הנה לכם כדוגמה: סעיף 6.2.4.6.6.2. (נשבע לכם שזה המספר) בחוזר קובע ש:

קבלת האישור לבקר באתר מסוים אין בה כדי לתת לאתר הכשר מבחינת הפעילות המתקיימת בו, לא מההיבט הפדגוגי ולא מההיבט הבטיחותי.
לפיכך על מנהל ביה"ס, או על אחראי הטיול מטעמו, לוודא שאכן האירועים המתקיימים באתר הם בהתאם לכללים שנקבעו.

המשמעות היא זאת: החברה הפרטית שזכתה במרכז לתכנן את הטיול המליצה שהתלמידים יבקרו באתר תיירות פרטי, שגם הוא זכה במכרז להיכלל כאתר ביקור לתלמידים. החברה הפרטית שזכתה במכרז לאשר את הבקשה, אכן אישרה את הבקשה, והחברה הפרטית שזכתה במכרז לבצע את הטיול העמידה מדריכים שאושרו לתפקידם על ידי משרד החינוך. אבל – למרות שכולם ביקשו, וכולם אישרו, וכולם זכו במכרזים של משרד החינוך – עדיין אין זה אומר שום דבר.

מנהל בית הספר והמורה האחראי על הטיול, הם שאחראים על מה שקורה או לא קורה במהלך הביקור. למרות שאין להם מושג ירוק מה המקום הזה, למה הוא נבחר לביקור, ומי בכלל אישר לכל החברות הפרטיות לעשות את מה שהן אמורות לעשות.

טיולי בתי הספר מופרטים עד התחתונים. אין למערכת החינוך ולבתי ספר שום שליטה על מה שקורה בהם, ומסמך הרגולציה הוא בריחה מאחריות. משרד החינוך מאשר לזכיינים לעשות את מה שהוא היה אמור לעשות, אבל הוא מוריד את האחריות מעצמו ומהם – ומפיל אותה על בתי הספר.

את המחיר משלמים התלמידים. את הכסף משלמים ההורים.

> לא סופרים את הרוסים בדרך לכנסת

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

התגברנו על הרבה משברים, אבל דבר לא דמה ל-7 באוקטובר ולמה שקרה לאחריו. גרפיטי על חומת ההפרדה באבו דיס (צילום: מלאני פידלר / פלאש90)

"אף צד לא ייעלם". שיחה בין שותפים לדרך משני עברי המלחמה

עאוני אל-משני ומירון רפופורט הקימו לפני יותר מעשור ארגון המציע מתווה ייחודי לפתרון הסכסוך. בתום שנה למלחמה הם מדברים על השלכותיה על שתי החברות, על העבר והעתיד, ועל עצם ההיתכנות של שותפות ישראלית-פלסטינית במציאות שטופת שנאה ונקם

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf