"הים פולט את הבלטות האלה. הים לא שוכח"

מעולם לא עלה בדעתי לשאול את הוריי מה עושים בחוף כל כך הרבה שברי בלטות המזכירים את הבלטות שבביתנו. מתוך התערוכה "טמם 3" (צילום: באדיבות מוחמד קונדוס)

בילדותי נהגתי לבלות עם משפחתי לא מעט בים, כמו כל משפחה יפואית. בימי שישי הייתי הולכת לים עם אבי ואחיי. אחרי השכשוך במים הייתי משחקת בחול, ובעיקר אוספת אבנים צבעוניות שנראו בדיוק כמו הבלטות בביתנו. אחר כך הייתי ממיינת אותן לפי צבעים ובודקת איזה צבע חסר בבלטות שבבית. זה היה דבר הגיוני וטבעי בעיניי, ומעולם לא עלה בדעתי לשאול את הוריי מה עושים בחוף כל כך הרבה שברי בלטות המזכירים את הבלטות שבביתנו.

בעבר לא היה "מדרון יפו" – אותו פארק שהקימה עיריית תל אביב בשנת 2010 לאורך קו החוף של שכונת עג'מי, כנראה במטרה למשוך אליו תיירים או תושבים יהודים, זמניים או קבועים. לפני כן היה שם "טמם" (משמעות המילה היא משהו שנטמן, שנקבר), מרחב שכל יפואי שנולד לפני שנות האלפיים מכיר כמעט בוודאות. כולנו ידענו מהו, היכן הוא נמצא ומה ניתן למצוא בו.

ה"טמם" היה שטח גדול שבו הצטברו בין היתר המון דברים שרוצים לזרוק, להיפטר מהם, לשכוח, שכבר אינם בשימוש – שאריות רהיטים, חלקי אופניים, לפעמים חתיכות עץ וכיוצא באלה; שאריות של משהו שהיה פעם דבר. ובתוך כל זה היו גם שברי בלטות צבעוניות שמאפיינות בתים פלסטיניים, הבתים שלנו, כלומר הבתים שהיו פעם בתים והיו שלנו. אלה שאריות הבתים שלנו מאותו אפריל 1948 כאשר יפו עברה טיהור – או בשפה הצבאית היהודית – "מבצע חמץ", שבמהלכו הושלכו כ-20 טון של חומרי נפץ והרסו כ-3,000 בתים, רצחו בני אדם והבריחו את רוב התושבים שמספרם הצטמצם מ-100 אלף בערך לכמה אלפים בודדים.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

ב"טמם" היה משהו עצוב וכואב, אבל הוא היה חלק מאיתנו, היפואים. לפעמים מורים היו מעבירים שם שיעורים. בעלי סיפר לי שבמסגרת שיעורי אומנות בבית הספר היסודי "אל-אוכווה" היו מקיימים שם שיעורים, אוספים כל מיני דברים ובסוף השנה מכינים מהם יצירת אומנות גדולה. עד שלבסוף ה"טמם" נהרס כולו ובמקום נבנה פארק, עם הרבה ירוק, מתקנים לילדים, מתקני כושר וגם גינת כלבים.

התערוכה "טמם 3" של האומן מוחמד קונדוס יוצרת חיבור בין עבר כואב להווה מדמם. הפרויקט של קונדוס התחיל לפני שנים, כשהיה עוד פעיל בתנועות נוער ביפו. אז היה לוקח את בני הנוער לאסוף שברי בלטות שמהם היו מכינים יצירות אומנות. כיום, לצד עיסוקו האומנותי, הוא מנהל בית הספר הדו-לשוני בבית ברל,.

התערוכה שנפתחה בתחילת החודש מוצגת בתיאטרון אל-סראיה ביפו העתיקה (התערוכה תוצג שם עד לסוף החודש ולאחר מכן תוצג במרכזי תרבות פלסטיניים נוספים) – מרחק של כמה דקות מהמקום שבו היה ה"טמם". כיום, על רצפת המדרון אשר משקיף על יאפא ועל המנשייה קבועים חלקי בלטות יתומים במרחב נקי שהעירייה יצרה – בלטות שנעקרו מהקשרם וממקומם הטבעי והונחו כקישוט על רחבה בפארק. לעין רגישה, בלטות צבעוניות אלה, שמשמשות כקישוט עבור העירייה, הן יצירת אומנות מהפנטת. חברות הנדל"ן מרוויחות מהן הון תועפות; בית המרוצף באומנות פלסטינית זו נמכר בסכומים גבוהים במיוחד, כאשר ישנו ספק גדול אם לבעליו המקוריים יש בית משלהם ביאפא או מחוצה לה.

כל יצירה בתערוכה מורכבת משברי בלטות של בתים שנהרסו ביאפא ב-48'. מתוך התערוכה "טמם 3" (צילום: באדיבות מוחמד קונדוס)

כל יצירה בתערוכה מורכבת משברי בלטות של בתים שנהרסו ביאפא ב-48', עם אלמנטים המקשרים בין הבלטות של יאפא לבין סמלים פלסטיניים, כמו אל-אקצא, העוד, מפת פלסטין ועוד. היצירות מקשרות גם בין הנכבה, כיבוש יאפא וההרס העצום ב-48' לבין הג'נוסייד בעזה.

שתי יצירות ממש זועקות את הג'נוסייד העכשווי בעזה. האחת היא דמות עשויה משברי בלטות של אישה פלסטינית עם סיר ביד – סמל להרעבה שישראל כופה על עזה. היצירה השנייה מסמלת את השקט וההסכמה העולמית לג'נוסייד, שבמרכזה סיר ובתוכו שברי בלטות, ומסביב מודבקות מצלמות מדגמים ישנים וחדשים ואף מצלמת טלפון. עם כל הטכנולוגיה הקיימת, ברור לכולנו שבימים אלה, שלא כמו ב-48', הכל מצולם, מתועד, מוקלט ומופץ לכל עבר. ועדיין כל מצלמות העולם וכל הטכנולוגיה הזו לא הצליחו לעצור את הג'נוסייד שמתחולל בעזה מזה שנתיים.

במובנים רבים, התערוכה היא מעשה של חיבור בין יאפא ועזה – חיבור לאומי פלסטיני וגם חיבור על רקע של פליטות, שכן חלק גדול מתושבי יאפא הגיעו אל עזה כפליטים ב-1948. כמעט לכל משפחה יפואית יש קרובי משפחה בעזה. אני למשל גיליתי לאחרונה שקרוב משפחתי מצד אימי, היסטוריון במקצועו שנרצח במלחמה הנוכחית, היה אחראי על ארגון כל היפואים בעזה; אפילו בהספד בדף של משרד התרבות הפלסטיני נרשם ליד שמו המלא "יפואי".

יש משהו מדהים בעובדה שגם אחרי יותר מ-70 שנה, הבלטות האלה עדיין קיימות ובצבעם המקורי. כמו שאמר קונדוס, "הים פולט את הבלטות האלה. הים אינו שוכח". עבודתו היא עדות לכך שלא משנה כמה הממסד הציוני מנסה להשכיח מאיתנו את ההיסטוריה שלנו, תמיד יש דרך לזכור ודרך להזכיר לדור הבא.

איאת אבו שמיס היא משוררת יפואית