היום נפל לי האסימון: לא אוכל להתגייס לצבא

כותב אורח: ב"ס

היום נפל לי האסימון. אני מרגיש שהמדינה שלי מתפרקת לי מול העיניים. הפגנות אלימות, איומים ומכות במרחב הציבורי ועוד ועוד, וכל אלה תוך המשך השליטה הצבאית בגדה המערבית.

המראות והחדשות מהגדה מעוררים בי תחושה לא נוחה. הצבא של המדינה שלי, הצבא שמייצג אותי מול העולם וגם בתוך המדינה צובא על ערים וכפרים וממלא אותם בחייליו. אני לא רוצה להיות אחראי לזה, לא רוצה להיות קשור לזה. צה"ל אמור לשמור על גבולות המדינה בלבד ולהפסיק לשמור על חבורת מופרעים שקשורים לאדמה יותר מאשר להגיון ולצלם אנוש. כמה טוב יכול היה להיות כאן בלי הכיבוש.

היום נפל לי האסימון. כבר תקופה ארוכה שאני משלה את עצמי, שיש הגיון בגיוס שלי לצבא. "קרקל, בטח קרקל. זה לא קשור לכיבוש". אבל האמת היא שזה כן, הכל כן. כל שיתוף פעולה עם המערכת הזאת הוא הסכמה (שבגיוס או שבשתיקה) למה שהיא מבצעת. ככה זה. גם להיות אזרח במדינה זה לשתף פעולה, אבל כאזרח אתה יכול לפחות להתנגד איכשהו.

אז היום סוף סוף נפל לי האסימון, והגעתי לתל השומר כדי לנסות להוריד את הפרופיל שלי. חשבתי שאם אהיה ליד הבית ואעשה תפקיד מנהלה שהוא חשוב כביכול לנח"ל (שהוא ה-חיל, "היתרון האנושי"), אשכח שאני בצבא ואשכח מההשלכות של מה שאני עושה.

מזל שלא ירד הפרופיל. הבנתי שהשליתי את עצמי, אחו-שקשוקה השליתי. אני לא רוצה לשתף פעולה עם מעשי הצבא, אני לא רוצה להחזיק נשק, ואני לא רוצה להמשיך את האלימות, הדיכוי וההרג – לשני הצדדים.

> למה היה דחוף לארה"ב להשיב את החייל הסורר בו ברגדאל הביתה?

מה שאני כן רוצה הוא ישראל טובה יותר, הגיונית יותר, שוויונית יותר ומאפשרת. ישראל שבה לא באמת משנה אם אתה יהודי, מוסלמי, נוצרי, דרוזי או אפילו בודהיסטי. שבה לא משנה אם אתה עברי, ערבי, מזרחי או אשכנזי. שבה אדם הוא אדם הוא אדם. בלי אפליה תקציבית, אנושית או אחרת, בלי שנאה ובלי פערים מחורבנים.

היום סוף סוף הבנתי שכל הדברים קשורים אחד בשני – לעולם לא נוכל להיות שוויוניים כלפי הערבים במדינה ובכלל ללא סיום הכיבוש. וזה האחרון לא יסתיים עד שיהיו מספיק אנשים שיסרבו לקחת בו חלק. ולקחת בו חלק משמעו (ברמה האישית שלי כרגע) – להתגייס לצבא.

אז היום החלטתי שלא אעשה זאת. אפעל למען ישראל טובה ושפויה כאזרח ולא כחייל. לא אבזבז לשווא את כספי המדינה ולא אתמוך במאות אלפי חיילי סדיר וקבע שחלקם (בעיקר הסדירים) לא עושים יותר מדי, אם בכלל.

די לכיבוש, די לאפליה, די לפאשיזם המשתולל כאן בשנים האחרונות. פשוט די! כי אי אפשר עוד!

אני לא מבין איך הנוער הישראלי מתבונן במציאות (הוא מתבונן בכלל?!), שותק ולא עושה דבר. ממש מתגייס על עיוור. "כי ככה צריך", או "כי זה מה שאנחנו מחויבים לעשות למען המדינה", או "כי זה מה שכולם עושים". השירות הצבאי והמיליטריזם של החברה שלנו חייבים להפסיק להיות קונצנזוס.

ישראל צריכה להתקדם.

* הכותב הוא נער בן 19, מסיים בימים אלה שנת שירות בצפון הארץ במסגרות חינוכיות ואמור להתגייס באוגוסט הקרוב.