החברה הערבית ממשיכה לספור נרצחים, וזה לא ייגמר בקרוב

הרצח של סאהר איסמאעיל בישוב ראמה שבגליל הגיע לכותרות הראשיות באתרי החדשות – גם בעברית – בגלל תפקידו במערכת הפוליטית: יועץ שרת החינוך לחברה הערבית. הרצח הזה מסמל בחברה הערבית עליית מדרגה: אף אחד לא בטוח, גם לא פקידי הממשל הבכירים. לצד הזעזוע הקשה, יש לזכור שבחברה הערבית הרצח הזה הוא גם חלק משגרה מדממת: איסמאעיל הוא האדם ה-70 שנרצח מתחילת השנה בנסיבות של אלימות ופשיעה, לצד 6 נוספים שקיפחו את חייהם בידי המשטרה.

במקרה הזה, כמו בכל המקרים האחרים, המשטרה חייבת למצוא את הרוצחים ולהביאם לדין. זה חלק קריטי מהחזרת הביטחון האישי ליישובים הערביים. אבל אם ניסיון העבר מלמד אותנו משהו, הוא שהמשטרה נכשלת באכיפת החוק אפילו במקרים חמורים של רצח. רק לאחרונה פורסם בהארץ שהמשטרה פענחה רק 22% ממקרי הרצח שאירעו השנה בחברה הערבית, בעוד בחברה היהודית פוענחו 71% מהמקרים.

כדי שנראה שינוי, יש צורך בטיפול מערכתי בנושא, במעורבות כל הגורמים הרלוונטיים. בשנים האחרונות, תוכניות למיגור האלימות והפשיעה הושקו במסיבות עיתונאים חגיגיות שוב ושוב, אבל היישום שלהן לא יוצא לפועל ומה שקורה הוא פשוט סחבת בלתי נסבלת.

כבר בסוף 2019, הכריז ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, על הקמת צוות מנכ"לים שיכלול מנכ"לים משורת משרדי ממשלה רלוונטיים להכנת תוכנית ממשלתית למיגור האלימות והפשיעה בחברה הערבית תוך שלושה חודשים. זה קרה אחרי הרצח המשולש שאירע ביישוב מג'ד אלכרום, החברה הערבית יצאה בהמוניה בדרישה למגר את הפשיעה בחברה הערבית.

הדו"ח הזה, שאנחנו ביוזמות אברהם תרמנו מהידע והניסיון המקצועי שלנו לכתיבתו, היה נקודת מפנה חשובה, שכן הוא ביטא הכרה בכך שפתרונות למכת האלימות אינם טמונים רק בצעדים הקשורים לשיטור ואכיפה, אלא גם שיש צורך לטפל בגורמי העומק החברתיים, ולתת מענה לאפליה העמוקה ורבת השנים כלפי החברה הערבית, שתרמה רבות להתגברות התופעה.

בצל האי יציבות הפוליטית, מסקנות הדו"ח לא יושמו באופן פרקטי בשטח, למרות הדחיפות של טיפול ממשלתי מקיף. במקום זה, בנובמבר 2020 נתניהו הופיע, באופן חריג ודרמטי, בוועדה למיגור האלימות והפשיעה בחברה הערבית בראשות ח"כ מנסור עבאס, והבטיח כי החלטת ממשלה בנושא תובא לאישור תוך שבועיים. גם זה לא קרה בזמן, כמובן, ורק בתחילת מרץ 2021, בצל מערכת הבחירות האחרונה, הדו"ח התגלגל להצעת מחליטים שעברה בכנסת ימים ספורים לפני הבחירות.

החלטת הממשלה הייתה צעד חשוב בכיוון הנכון. זו גם הייתה הפעם הראשונה שיש הכרה ממשלתית בחומרת התופעה ובצורך לתת מענה גם להיבטים של אלימות ופשיעה, וגם לגורמי העומק של התופעה, כפי שאנחנו ביוזמות אברהם תובעים מזה שנים. במרכז ההחלטה עמד אישור תקציב לבינוי והרחבת כמה תחנות משטרה. החלטה זו באה בהמשך למסיבת עיתונאים חגיגית, שהתקיימה חודש קודם לכן, בה נתניהו ואמיר אוחנה, אז השר לביטחון פנים, הכריזו על הקמת אגף "סייף" שתפקידו סיכול הפשיעה בחברה הערבית במשטרה, ועל מינוי ניצב בדימוס אהרן פרנקו לתפקיד פרויקטור לנושא (שבינתיים פרש מתפקיד זה).

תקווה לשינוי כיוון

לכן, בשבוע שעבר, בשלהי אחד השבועות הכואבים והמדממים בחברה הערבית, במהלכו נרצחו 5 אזרחים ואזרחיות ערבים בנסיבות הקשורות לאלימות ופשיעה, אף אחד לא התרגש יותר מדי כשראש הממשלה נפתלי בנט קיים מסיבת עיתונאים בהשתתפות השר לביטחון פנים ובכירי המשטרה, להשקת התוכנית הלאומית להתמודדות עם הפשיעה בחברה הערבית. גם הפעם לא היו בשורות חדשות – הושק שם "אגף סייף" (וכך התברר שלקח למעשה כחצי שנה להקימו), לצד שורת צעדים שעל רובם שמענו בגלגולים הקודמים של התוכנית למיגור הפשיעה. גם אז וגם עכשיו שמענו שמדובר בשינוי סדר העדיפויות של המשטרה ומיקוד המשאבים במיגור הפשיעה והאלימות בחברה הערבית.

ובכל זאת, חשוב לציין שיש תקווה לשינוי כיוון. ראשית, יש משמעות סימבולית לכך שראש הממשלה בנט מתבטא בנושא ושם אותו על סדר היום הציבורי. אפשר לקוות שחנוכת "אגף סייף", גם אם היא מתרחשת באיחור רב, תבשר על שינוי במאבק באלימות ובפשיעה. יש לברך על כוונת המשטרה לקחת את הנושא ברצינות, תוך התייחסות גם לנושא הפשיעה הכלכלית, בנקאות ואשראי, וגם לאתגר הצעירים חסרי המעש. והכי חשוב – הפעם יש גם כסף.

בתקציב המדינה שאושר לאחרונה בממשלה, הוקצו 2.5 מיליארד שקל לתוכנית החומש למיגור האלימות והפשיעה. בתוך התקציב הזה, יש הקצאה של מיליארד שקל להיבטים אזרחיים של מיגור האלימות. זה צעד בכיוון הנכון, למרות שהיקף התקציב הזה לא יספיק לטיפול בגורמי העומק. התקציבים הללו, לצד תקציבי תוכנית החומש לחברה הערבית בסך 30 מיליארד שקל, אם יאושרו בתקציב המדינה בכנסת בחודשים הקרובים, יכולים לייצר שינוי משמעותי.

המדינה זזה לאט, אפילו לאט מאד, וגם בתסריט האופטימי ביותר יחלוף זמן רב עד שנראה תוצאות בשטח. מדובר באתגר רב-מערכתי, שחייב טיפול כולל: גם בהיבטים של שיטור ואכיפה, גם בטיפול בגורמי העומק, וגם במאמץ ענק שלנו, של החברה הערבית עצמה, למגר את הנגע הזה. הדבר היחיד שחשוב הוא מבחן התוצאה: האם באמת תהיה ירידה באירועי האלימות? האם הביטחון האישי יחזור לרחובות? האם מספר אירועי הרצח יירד? אני אמשיך לדרוש את השינוי ולהיאבק, כדי שיהיה פה מקום בטוח לילדים שלי, ולילדים של כולנו.

עולא נג'מי-יוסף, מנהלת 'קהילות בטוחות', יוזמות אברהם