newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הזמן אוזל ותנועת האקלים מתקשה להתאושש מהקורונה

לפני עשרה ימים יצאו ברחבי העולם למחות על אוזלת היד של ממשלות מול משבר האקלים. אבל אחרי שהקורונה עירערה את יכולת המחאה, וכאשר תושבי העולם כבר שוכנעו שצריך לפעול, לא ברור מה המחאה אמורה להשיג וכיצד

מאת:

ביום שישי לפני עשרה ימים התקיימה "שביתת האקלים הגלובלית" השלישית – יום של שביתת תלמידים ומחאה, במסגרתו יצאו אנשים ברחבי העולם לרחובות ולמחאות וירטואליות: מהמבורג עד הרי פקיסטן, מאנטרקטיקה עד מאוריציוס, מאוגנדה עד בנגלדש. יום המחאה התקיים השנה תחת הסיסמה "לא עוד הבטחות ריקות" (#NoMoreEmptyPromises) בסימן הפער בין ההבטחות של ממשלות לאוזלת ידן נוכח קריסת האקלים הגוברת והולכת.

מספרי המפגינים ירדו בגלל הקורונה. מחאת "לא עוד הבטחות ריקות" בברלין ב-19 במארס 2021 (צילום: פול לואיס וגנר, קומפקט CC BY NC 2.0)

מספרי המפגינים ירדו בגלל הקורונה. מחאת "לא עוד הבטחות ריקות" בברלין ב-19 במארס 2021 (צילום: פול לואיס וגנר, קומפקט CC BY NC 2.0)

גם בתל אביב התקיימה הפגנה, ונראה שהיא הייתה דווקא אחת הגדולות בעולם – אולי תודות לקצב החיסון יוצא הדופן. במדינות כמו גרמניה, עם פחות חיסונים ויותר הגבלות, המחאה התמקדה בפעילות ברשת ובפעילות יצירתית במוקדים קטנים ורבים יותר.

לפי פרסומי המוחים ברשת, נדמה כי ככלל השתתפו הרבה יותר אנשים במדינות עניות בדרום הגלובלי מאשר במדינות העשירות בצפון, למרות שרק האחרונות יכולות לפתור את המשבר. אולם כאשר מדינות כמו בנגלדש כבר עכשיו סובלות למשל מהצפות ענק ומעקירה המונית, אין פלא שהמחאה שם נרחבת ועוצמתית.

כאן בלייפציג היו פעולות קטנות בשורת מוקדים שונים. יצאתי לראות כמה מהן בעצמי, אך למרבה האירוניה אירוע מזג אוויר קיצוני הביס אותי על הדרך: סופת שלג וברד הורידה אותי תחילה מהאופניים ולבסוף גרמה לי לפנות חזרה הביתה. עד שהגעתי בחזרה השמש שבה לזרוח, לועגת לי מלמעלה.

ברשת ראיתי שחרף הסופה, עמדו קומץ פעילות צעירות באוגוסטוספלאץ, הכיכר המרכזית של העיר. כמה מאות מטרים משם, מול בניין העירייה, קבוצה נוספת חסמה כביש ראשי והיו בה אף כאלו שהדביקו את עצמן אל הכביש, למרות מזג האוויר. שעה קלה לאחר מכן, אחרי שסגן ראש העיר לענייני סביבה יצא לדבר עם המפגינות, חסימת הכביש כבר התפזרה.

הנחישות של חלק מהצעירות כאן מעודדת, אבל בין מזג האוויר הקיצוני לבין המחאה המבוזרת מצאתי את עצמי תוהה על הפער בין הזמן האוזל לייצוב האקלים לבין הנחישות הקולקטיבית לממשו.

תנועת האקלים בצומת דרכים

תנועת "Fridays for Future" בהובלת הנוער, שהתגבשה סביב מחאתה של גרטה תונברג בשוודיה, עומדת מאז תחילת הקורונה בצומת דרכים. מרגע שהכתה המגיפה מצאה את עצמה התנועה, שהוציאה המונים לרחובות ב-2019, בלי כלי המחאה המרכזי שלה.

אלינה זהא כתבה על כך עבור "דר פרייטג", עיתון שמאלי גרמני. זהא שוחחה עם כמה פעילות של התנועה וזיהתה מגמות סותרות בנוגע להמשך הפעילות. בשנה האחרונה, ללא האפשרות להפגין, חלק מהצעירות הפנו את נחישותן ותסכולן לפעולה ישירה. אחרות נרתעות מפעילות שכזו ומעדיפות להמשיך בהפגנות הפונות לכלל הציבור.

מאבק נקודתי שנהנה מתמיכה מוגברת היה הניסיון לבלום כריתת עצים להקמת כביש מהיר דרך יער דננרדר (Dannenröder) – או "דני", כפי שכינו אותו הפעילים. במהלך 2020, בסיועם של פעילים רבים מרחבי גרמניה, המאבק תחת הכותרת "דני נשאר" זכה לתשומת לב ציבורית מתמשכת. כבר לקראת סוף 2019 הקימו פעילים מחנה מחאה ביער שבמדינת המחוז הסן, והמאבק נמשך יותר משנה עד לפינוי אלים בסוף 2020.

בינתיים, אחרים בתנועה חוששים מפעולות שעלולות לעורר זעם ציבורי וממשיכים לחזור בדרכים פחות מאיימות על המסר המרכזי של תונברג ושל התנועה: "הקשיבו למדע!". זהא מתארת שהפעילים לא מתרשמים שזה עוזר, אבל גם לא רואים דרך אחרת. ביניהם יש גם כאלו שמתחילים את המעבר לפוליטיקה; נציג אחד של התנועה צפוי להיכנס לפרלמנט הפדרלי (הבונדסטאג) במסגרת מפלגת הירוקים בבחירות בספטמבר.

הציבור משוכנע. מה עכשיו?

בכל הניסיונות "לשכנע את הציבור" חסר, לעניות דעתי, היבט חשוב ביותר: כמה הציבור עוד יכול להשתכנע? ולאחר שהשתכנע, מה הוא אמור לעשות?

הרי ממילא יש כבר רוב, בכל העולם, בכל הארצות הגדולות ובכל שכבות הגיל, בעד צעדים נחושים להתמודדות עם משבר האקלים. גם בישראל. בינתיים, למיטב ידיעתי, אין באף מדינה גדולה מפלגה משמעותית שאפילו מצע האקלים המוצהר שלה – שלא לדבר על מעשיה בפועל – עומד בקנה אחד עם ההמלצות הבהולות שעולות מהקהילה המדעית.

העולם כבר הכיר בסכנת שינוי האקלים לפני כמעט שלושים שנה, ובשנים האחרונות כבר לא ניתן להכחיש את דחיפות השינוי. מגיפת הקורונה, גם אם הקשתה על תנועות מחאה, נתנה לעולם הזדמנות חד-פעמית להתחיל את שינוי הכיוון הנדרש במסגרת מאמצי ההתאוששות הכלכליים מהמגיפה – הזדמנות שממשלות ממש התעקשו להחמיץ.

גם אם הציבור משתכנע עוד ועוד, נוכח הלהבות המאכלות את עולמנו, אין לו הרבה מה לעשות עם השכנוע הזה במסגרת הזמן שנותר ובגבולות המשחק הדמוקרטי של הפגנות, מיילים זועמים לנבחרי הציבור, והצבעה בבחירות. אי אפשר לחכות לחילופי דורות בפוליטיקה. צינורות הדלק החדשים שממשלותינו ממשיכות להקים בעלות ציבורית אדירה מהווים סכנה פיזית של ממש לקיומנו. השלמתם, גם אם נעשית בהתאם לחוק ולחוזים, תהיה בכייה לדורות.

השאלה הבוערת היא בעצם כבר לא איך משכנעים את הציבור, אלא איך לתרגם את השכנוע הזה לפעולה, למדיניות, לשינוי מערכת היחסים ההרסנית בין החברה האנושית למערכות האקולוגיות.

בהחלט חשוב להמשיך להפגין ולהראות את מורת רוחנו מול הכישלון המוחלט של הדרגים הפוליטיים וקברניטי השוק בכל הנוגע לייצוב האקלים; אסור להרים ידיים ולתת את הרושם שכולנו בעצם סבבה עם כל זה. אבל מכאן ועד לשנות את המצב יש פער לא קטן.

יש עוד שנים מעטות, אם בכלל, להתחיל את שינוי המסלול העצום שנדרש כדי לייצב את האקלים. הצעירים שנהרו להציל את "דני" שנה שעברה צודקים: זה הזמן לפעולה.

וכמו שהמאבק להצלת היער דני נכשל, ייתכן אפילו שכבר מאוחר מדי בשביל ייצוב אקלימי משמעותי – נדע את זה רק כשמאוחר מדי בוודאות. אבל ההתמודדות עם עולם בקריסה אקלימית וחברתית תדרוש את אותם הדברים שנדרשים כבר כעת כדי לנסות לעצור את הקריסה: ארגון, אסטרטגיה ופעולה.

לא עוד הבטחות ריקות מלמעלה, ולא עוד סיסמאות ריקות מלמטה. אם לא נתחיל לשבש את הקרסת האקלים, הקרסת האקלים לא תפסיק לשבש ולהקריס גם אותנו.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ארונו של מייקל לוין, שנהרג במלחמת לבנון השנייה, מובא לקבורה בהר הרצל בירושלים, ב-3 באוגוסט 2006 (צילום: יוסי זמיר / פלאש90)

ארונו של מייקל לוין, שנהרג במלחמת לבנון השנייה, מובא לקבורה בהר הרצל בירושלים, ב-3 באוגוסט 2006 (צילום: יוסי זמיר / פלאש90)

יום של תחושת כישלון שלא הצלחנו לעצור מלחמות מיותרות

בילדותי יום הזיכרון היה בעיני יום של עצב טהור. התחושה הזאת התחלפה בזעם על כל כך הרבה מוות מיותר במלחמות על כלום ושום דבר. המסגרת הפוליטית הבאה שתקום בשמאל חייבת להיות כזאת שתתייצב מיד נגד עוד מלחמה מיותרת, בלי תהיות ובלי ספקות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf