newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הוצאת השמאל מחוץ למחנה הלגיטימי מסוכנת וחייבת להיפסק

מאז אוסלו הימין מבצע לאנשי השמאל דה-לגיטימציה מתוכננת ושיטתית שהפכה את עצם המילה שמאלני לקללה ואת השמאלנים לבוגדים. הגיע הזמן לומר: עד כאן. מחלוקות פוליטיות הן הליבה של דמוקרטיה מתפקדת  

מאת:
השאירו תגובה
א א א

יש סימנים רבים לכך שהדמוקרטיה הישראלית צונחת בנפילה חופשית, אף שלא רבים האזרחים שמבחינים בכך. בסקר האחרון, שנערך באפריל השנה על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה, רק 12 אחוזים מהנשאלים הביעו פסימיות רבה לגבי עתיד הדמוקרטיה בישראל. כ-30 אחוז הביעו פסימיות מתונה, וכ-50 אחוז הביעו אופטימיות מתונה או חזקה. הערכת חוזקה של הדמוקרטיה בישראל, אם כן, היא בעיני המתבונן והיא מושפעת מגורמים שונים, החל מהידיעה מהי דמוקרטיה וכלה בתמיכה אידאולוגית במנהיגות הנוכחית.

"ארצי, צודקת או טועה: אם צודקת יש לשמור על הדרך, ואם טועה יש להעביר אותה לדרך צודקת". הפגנת שמאל 19 בדצמבר 2015 (תומר ניוברג / פלאש 90)

"ארצי, צודקת או טועה: אם צודקת יש לשמור על הדרך, ואם טועה יש להעביר אותה לדרך צודקת". הפגנת שמאל 19 בדצמבר 2015 (תומר ניוברג / פלאש 90)

אני מבקש להתמקד כאן בסימפטום אחד מהמאפיינים המובהקים של הידרדרותה של הדמוקרטיה הישראלית. רבים מאבחנים את מצב הדמוקרטיה לפי יחס הרוב כלפי המיעוט. בישראל חי מיעוט ערבי-פלסטיני המהווה כ-20 אחוז מאזרחי המדינה. על יחס הרוב היהודי למיעוט הזה נכתבו ונאמרו דברים רבים. מנהיגי המדינה לא רק מדירים ומכפישים אותו באופן נורמטיבי, אלא גם מתקיימת כלפיו אפליה מוסדית וחוקית. בחברה הישראלית יש אפליה כלפי מיעוטים נוספים כמו המיעוט של יוצאי אתיופיה או קבוצות מהגרים, וגם עליהם נכתב לא מעט. אני מבקש לכתוב על היחס שמגלה הרוב היהודי כלפי מיעוט יהודי, ששונה ממנו בתפיסה הפוליטית. מיעוט זה מהווה כ-15 אחוז מהציבור הישראלי, כ-700 אלף בעלי זכות בחירה.

כמו כמעט כל החברות בעולם, גם בישראל יש מחלוקות פוליטיות. אולם מה שמייחד את ישראל הוא שהפילוג הפוליטי בעשרות השנים האחרונות נע סביב העמדות בעניין הסכסוך המתמשך והאלים עם הפלסטינים, השטחים שנכבשו ב-1967, היחס כלפי הערבים אזרחי ישראל, לאום וזהות, דמוקרטיה וזכויות האדם והאזרח. מימד השמאל-ימין, המחלק את החברה בישראל ליונים וניצים, שונה במהותו מהחלוקה בחברות אחרות, שם החברה מחולקת לפי מצב כלכלי-חברתי. בישראל למימד היוני-ניצי יש קשר חלש עם המימד החברתי-כלכלי.

הקיטוב שאחרי אוסלו

בחברה דמוקרטית נורמלית, חילוקי הדעות היו צריכים להתקבל כנורמליים וכמשקפים חברה בריאה. אולם מדינת ישראל החלה את דרכה ברגל שמאל: בשנות ה-50 וה-60 בן גוריון הוציא את חרות ומק"י מהלגיטימיות הפוליטית. אולם כבר בסוף שנות השישים, בזמן שלטונו של לוי אשכול, המצב השתנה ונוצרה לגיטימציה לפלורליזם וגם לשיתוף פעולה בין תנועת העבודה לחרות. ב-1967 הוקמה ממשלת ליכוד לאומי בהשתתפות גח"ל (גוש חרות ליברלים) וב-1984 הוקמה ממשלת אחדות לאומית בין המערך לליכוד.

הרוח הזאת התנפצה כאשר הובא בפני החברה הסכם אוסלו שכלל הכרה הדדית בין מדינת ישראל ואש"ף מתוך כוונה להביא לפתרון קבע של הסכוך הישראלי-פלסטיני. החברה הישראלית התפצלה בקיטוב קיצוני שלא נודע כמוהו מאז שנות הארבעים. חלק מהעם ראה בהסכם בגידה נוראית וחלק אחר תמך בו כהזדמנות לסיים סכסוך דמים ארוך שנים. למנהיגי השמאל נעשה דה-לגיטימציה מוחלטת, הם הוצגו כבוגדים, עד שבאקלים של שיסוי והסתה נרצח ראש הממשלה יצחק רבין שעמד בראש מחנה השלום.

שוטרים מנסים למנוע מאנשי ימין להתנפל על מכוניתו של ראש הממשלה יצחק רבין. 5 באוקטובר 1995 (פלאש 90)

שוטרים מנסים למנוע מאנשי ימין להתנפל על מכוניתו של ראש הממשלה יצחק רבין. 5 באוקטובר 1995 (פלאש 90)

מתקופת אוסלו מבצע הימין לאנשי השמאל בישראל דה-לגיטימציה מתוכננת ושיטתית. מטרתה להוציא את אנשי השמאל מקבוצות פוליטיות לגיטימיות, ואף מחוץ לחברה היהודית המקובלת בישראל. הם מוצגים באופן קבוע כבוגדים, כמי שאוהבים את אויבי ישראל (כלומר הערבים), שונאי ישראל, מזיקים למדינה ועוד. במחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מ-2019 55 אחוז מקרב אנשי הימין אמרו, שאנשי השמאל הם בוגדים, 35 אחוז ייחסו להם תכונות שליליות כמו טיפשות, 25 אחוז דיברו על רצונם בוויתורים טריטוריאליים ו-18 אחוז ייחסו להם אהבת ערבים.

התהליך הרחב התחיל עם הלחישה הרועמת של בנימין נתניהו על אוזנו של הרב כדורי: "השמאל שכחו מה זה להיות יהודים, הם חושבים שאת הביטחון שלנו ישימו בידי ערבים". זה נמשך עד היום. ההצלחה אדירה. רוב העם הפנים את הדה-לגיטימציה , ומנהיגים, מפלגות, ארגונים ואנשים בורחים מהתווית 'שמאל' כמו מאש, במיוחד אם מוסיפים לה את התואר שמאל קיצוני. גם אנשי מרכז מפחדים להיחשב לאנשי שמאל ובכל הזדמנות טורחים להדגיש שהם שונים מאנשי "השמאל הקיצוניים".

מונופוליזציה של הפטריוטיזם

הדה-לגיטימציה הפכה את המושג שמאל לקללה. רק לאחרונה הליכוד ומפלגת ימינה החליפו מהלומות והטיחו זה בזה שהאחר הוא "שמאלני". בליכוד טענו ש"מצער שבגלל מאבקים פנימיים, בנט וחבריו בימינה בחרו להצטרף לאופוזיציית השמאל עם יאיר לפיד", ואילו במפלגת ימינה טענו, כי לא יצטרפו לממשלה בגלל "מדיניותה המסתמנת של ממשלה בראשות נתניהו כממשלת שמאל".

הדה-לגיטימציה של אנשי השמאל מתחברת לתופעה פסיכולוגית אחרת, שקוראים לה מונופוליזציה של הפטריוטיזם. תופעה זאת נפוצה בעיקר במדינות טוטליטריות שם ההנהגה מגבילה את הגדרת הפטריוטיזם באמצעות הוספת תנאים להגדרת הפטריוט כמו תמיכה באידיאולוגיה מסוימת, במדיניות מסוימת או בהנהגה. כך יוצא שכל מי שתומך במנהיג או במדיניות כלשהי הוא פטריוט, וכל מי שלא – אינו פטריוט. לתופעה הזאת יש משמעות חמורה כיוון שהיא מוציאה מכלל הפטריוטים אנשים אוהבי ארצם. לפי ההגדרה המקובלת במדעי החברה, פטריוטיזם מבטא אהבה לארץ ולעם, והמושג אינו מתייחס בשום פנים ואופן למנהיג, לדרך, למדיניות או למטרות פוליטיות. ברור שבני החברה נבדלים זה מזה בתמיכה למנהיג, באידאולוגיה פוליטית, בדרך, במדיניות ובמטרות – זה טבעי ונורמטיבי. במדינות טוטליטריות, כל מי שאינו מסכים עם המנהיג ועם דרכו לא נחשב פטריוט, ואף אפשר לפגוע בו על ידי הכפשה, רדיפה וגם העברה למחנות הסגר, כמו שקרה בגרמניה ובברית המועצות.

בתקופה האחרונה דה-לגיטימציה של קבוצות פוליטיות יריבות ומונופוליזציה של הפטריוטיזם חזרו לאופנה במדינות שהופכות לסמכותניות, כמו הונגריה, פולין, תורכיה או אפילו ארצות הברית. האופוזיציה מוצגת על ידי המנהיגים במדינות האלה כמביעה עמדות לא לגיטימיות, ואף כבוגדת. כך משיגים שתי מטרות: יוצרים אויב פנימי שכביכול מאיים על הלאום, ובנוסף מוציאים יריב פוליטי מהלגיטימיות של המשחק הפוליטי. כך מלכדים את העם לקראת הטוטליטריות.

כן, לגיטימיים

בישראל עמדות השמאל, גם אם הן במיעוט, הן לגיטימיות ואנשי השמאל אוהבים את ארצם לא פחות מאנשי הימין, לכן הם נאבקים על דרכם ומאמינים שתיטיב עם מדינת ישראל יותר מהדרך שמציע הימין. זה לגיטימי כמו שאנשי ימין נאבקו על דרכם בשנות השישים או בראשית השבעים. היהודים אנשי השמאל שואפים לסיים את הסכסוך בהסכם, מאמינים שיש פרטנר בצד הפלסטיני ומתנגדים להמשך הכיבוש. הם גם מתנגדים להתנחלויות שלדעתם הורסות את הסיכוי להסכם שלום. הם נאבקים על ערכים ועל עקרונות של דמוקרטיה ליברלית, שבמסגרתה גם על שוויון מלא לאזרחים הערביים של מדינת ישראל. הם שוללים כל ביטוי של שנאת הזר, גזענות או אנטישמיות והתנהגויות שבאות בעקבותיהם.

חשוב להבין שהעמדות האלה נבנות על בסיס ערכים כמו הדעות של אנשי ימין. וכאן מתחיל ההבדל בין שתי הקבוצות. אנשי ימין מקדשים את הנאמנות לחברה היהודית, שימור המסורת היהודית, את טובת קבוצת השייכות, את הפטריוטיזם, את הלאומיות והזהות היהודית ואת הסדר החברתי הקיים עם המנהיגות כסמכות. לעומתם אנשי שמאל, בהכללה, מפנים את תשומת הלב למין האנושי בכללותו ומקדשים את השוויון, חופש הביטוי, זכויות אדם ואזרח, עקרונות דמוקרטיה אוניברסליים, מוסר יהודי-אוניברסלי, וקבלת האחר השונה באופן כללי עם הדרישה להגינות כללית. הערכים האלה מתנגשים עם הנטייה האנושית להגדיר את הזהות הפרטית באמצעות שייכות לקבוצה אתנית.

הנטייה הזאת, שאפשר לכנותה אתנוצנטריוּת, טבועה עמוקות באופי האנושי. בני האדם דורשים מטבעם את טובת קבוצתם – הם דואגים ראשית כול לעניי עירם. אבל האם עמדות של אנשי שמאל הם לגיטימיות? כן, דווקא בגלל שיהודים במשך מאות בשנים דרשו שיתייחסו אליהם באופן שווה כמו לבני העם בו ישבו. האם ערכים ועמדות שלהם נוגדים את חוקי ישראל או את מגילת העצמאות? בוודאי שלא. על הרעיונות האלה נאבקו רבים מהיהודים גם בעולם וגם בארץ. אנשים לא מכירים את דעותיהם של אנשי השמאל, ומדמיינים לעצמם שהם אנטי ישראלים שפוגעים במדינת ישראל.

בישראל בנימין נתניהו התחיל את השלב הראשון של הדה-לגיטימציה של השמאל לפני יותר מעשרים שנה, והצליח להחדיר אותה לראשם של רוב היהודים בישראל. כידוע, אם חוזרים על מלים פעם אחר פעם, בעיקר כשהן נאמרות על ידי מנהיג נערץ, יוצרים תודעה ותפיסת מציאות. ומהן תכניותיו לעתיד? האם בכוונתו להמשיך? אפשר להניח שכן. לכן צריך כעת להתעורר ולומר בקול חזק: עד כאן, ולהיאבק על הלגיטימיות של ביקורת והבעת דעות שונות. כל זה ברוח האמרה המפורסמת של הגנרל והסנטור קרל שורץ האמריקאי מהמחצית השנייה של המאה התשע-עשרה: "ארצי, צודקת או טועה: אם צודקת יש לשמור על הדרך, ואם טועה יש להעביר אותה לדרך צודקת."

משום מה רק החצי הראשון של המשפט חדר לתודעה הכללית, ודווקא זה פורש כמבטא פטריוטיזם עיוור, שמבטא תמיכה במנהיג ודרכו בלי שום ביקורתיות. לכן לא במקרה הוסיף שורץ חלק שני למשפט האומר שמתוך אהבת הארץ חייבים להיאבק על תיקון דרכה כשמזהים סטייה מדרך הישר. ואכן, זאת חובתו של השמאל בישראל: מתוך אכפתיות ודאגה לגורלה של המדינה והחברה עליו להיאבק על ערכיו ועל עקרונותיו, תוך השתתפות פעילה בפוליטיקה הישראלית ללא הדרה והכפשה, אלא ככוח פוליטי לגיטימי בעל חזון לישראל טובה, משגשגת, מוסרית וצודקת יותר, לפי תפישתו.

דניאל בר-טל הוא פרופ' לפסיכולוגיה חברתית-פוליטית, חבר מרצ לשעבר.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
אין עיסה שהוא לא בוחש בה. מוחמד בן זאיד עם נשיא ארה"ב, דולנד טראמפ (דוברות הבית הלבן)

אין עיסה שהוא לא בוחש בה. מוחמד בן זאיד עם נשיא ארה"ב, דולנד טראמפ (דוברות הבית הלבן)

כדאי לשליט האמירויות ללמוד מהעבר: רומן עם ישראל נידון לכישלון

מוחמד בן זאיד הוא מנהיג עם שאיפות מרחיקות לכת. כעת הוא מנסה לבסס את מעמדו באמצעות קשריו עם ישראל, אלא שההיסטוריה מראה שהתקרבות לישראל היא מתכון לכישלון עבור כל מדינה ערבית, ורעל לאזור כולו  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf