newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הולך בתלם: יריחו, העיר העתיקה בעולם, לא מפסיקה להשתנות

את שרידי חומות יריחו ואת בית רחב אי אפשר למצוא, אבל את המגדל הכי עתיק בעולם (כמעט) ואת ההר שבו ישו התיש את השטן - דווקא כן. פרק אחד עשר בסדרה

מאת:

כשאני מבקר ביריחו עם קבוצות תיירים, הסיור הוא בדרך כלל קצר מאוד. העיר המדברית בעלת ההיסטוריה העשירה היא יעד מעניין אבל לרוע המזל היא נמצאת בין שני אתרים אפילו מעניינים ממנה – ירושלים וים המלח – כך שהיא משמשת רק כתחנת מעבר.

אנחנו נכנסים בזריזות לעיר, מבקרים ב"תל אל סולטן", התל שמציין התיישבות קדומה המתוארכת לתקופה הניאוליטית, ומדברים על ההיסטוריה בת 120 מאות השנים של העיר, עד כמה שהחום מתיר (ורק לעיתים רחוקות החום מתיר שהות ממושכת). משם אנחנו ממשיכים ליעד העיקרי: מגדל אבן עגול, שקבור סמוך לתל ובולט לעין בשל החפירה שחפרה כאן הארכיאולוגית הבריטית הנודעת קתלין קניון.

"זה", מסביר לקבוצה הקולגה הפלסטיני שלי, חוסאם, "המבנה העתיק ביותר שאי פעם התגלה. הוא בן 12,000 שנה, עתיק כל כך עד שאנו לא יודעים לאיזה מטרה הוא שימש. יתכן שהיה מגדל שמירה, מקדש, ממגורה…"

אני אוהב להתערב בשלב הזה ולהמחיש את הנקודה הזו כך: "המגדל הזה עתיק ב-8,000 שנה ממבני האבן בסטונהנג'".

> הולך בתלם: סדרת כתבות עם מבט חדש על אתרים ישנים בארץ

מגדל האבן העגול, יריחו (Salamandra123 CC BY-SA 3.0)

מגדל האבן העגול, יריחו (Salamandra123 CC BY-SA 3.0)

המבקרים מתרשמים מאוד בדרך כלל ובכל זאת, בדרך כלל הם מתעניינים יותר בתקופה אחרת בהיסטוריה של יריחו: כיבושה בידי יהושוע בן נון. הם רוצים לראות את שרידיה המפורסמים של חומת יריחו. אני לא מתמצא בנבכי הדיון הארכיאולוגי בתחום זה אבל הנה המעט הידוע לי: נראה כי מרבית הארכיאולוגים מסכימים כי אזור המעיין של יריחו לא היה מיושב בזמן שבו הם מעריכים כי העיר נכבשה. ארכיאולוגים שמאמינים שהעיר הייתה מיושבת במאה ה-13 לפני הספירה, הם אלו שחופרים כשבידם האחת ספר תנ"ך ובידם השנייה מגרפה.

עכשיו נסו להסביר זאת לקבוצת תיירים מגוונת מבחינה דתית ותרבותית.

למען האמת, זה לא קשה כל כך. ארכיאולוגיה היא המדע החיובי ביותר בעולם. היא יכולה להוכיח רק את מה שכבר היה, לא את מה שלא היה. לעולם לא נדע מה היה מתגלה לו היינו חופרים רק קצת יותר עמוק או רק קצת יותר רחוק. ידוע רק מה שנמצא עד כה ומה שלא.

כשחוסאם, הרציונליסט המושבע, מתעקש שהסיפור על רחב הוא רק מיתולוגיה, אני משתף את הקבוצה בתובנה הזו שלי, כדי לרכך את הדתיים שבקבוצה. אחר כך אנחנו עוצרים לקנות תמרים טריים, עולים על האוטובוס וממשיכים לים המלח כדי לצוף וליהנות ממסאז'.

כבר שנתיים שחוסאם ואני נהנים מהרוטינה הקטנה הזו שלנו, וחשנו לגמרי בנוח איתה עד שהטיעון המשכנע שלנו על המבנה העתיק בעולם קיבל נוק אאוט מתגליות חדשות בגובקלי טפ בתורכיה. הוכח כי המקדש בגובקלי טפ – שבו השתמרו באופן מדהים באמת ציורי ברווזונים חקוקים באבן, חזירי בר ואברי מין גבריים שמימיים ממש – הוא עתיק בדיוק כמו המגדל העגול שלנו. נכון, יריחו היא עדיין העיר העתיקה בעולם. לא נמצאה כל התיישבות בגובקלי טפ וככל הנראה המקדש היה בשימוש קבוצות צייד ולקט נודדות, אבל "המגדל העתיק בעולם" שלנו כבר איננו העתיק ביותר. חומות יריחו שלנו נפלו.

> הולך בתלם: לפקוח עין מעל פסגת מצדה

המנזר מעל יריחו (תמר הירדני CC BY 3.0)

המנזר מעל יריחו, הר הפיתוי (תמר הירדני CC BY 3.0)

חריץ בזמן

אחד הדברים שמסבכים את חקר חבל הארץ הזה הוא שרבים מפלאותיו הם מאוד מאוד עתיקים. חולות הזמן מכסים אותם ואופפים אותם במסתורין ובמחלוקת, מעלימים אוצרות או מלבישים אותם במלבושים מטעים. בני אדם מתקשים לתפוס את חלוף הזמן. שוב ושוב אנחנו נכשלים ועל כן העולם סביבנו נראה לנו חסר גיל. תל אל סולטן, אוסף שרידים של מאות קהילות שונות שנערמו זה על גבי זה, נראה כמו תל אדמה חסר ייחוד, כמו ערימות חול שאפשר למצוא בכל אתר בנייה.

רותי, בת הזוג שלי, מצטרפת אלי לסיור ביריחו. היא מעולם לא הייתה ביריחו. כמו ערים רבות אחרות בגדה המערבית, גם יריחו נחשבת לאזור A, כלומר אסורה לכניסת ישראלים, רשמית. אנחנו נדהמים לגלות כמה העיר קרובה, הנסיעה ממרכז תל אביב לכאן נמשכת רק שעה ועשר דקות. עמדת צה"ל בכניסה לעיר איננה מאוישת כרגע. יש מחסום פלסטיני בהמשך הדרך, אבל השוטר רק מנופף לנו בחיוך.

ראשית כל אנחנו עוצרים לאכול. אנחנו קונים שווארמה ויושבים לאכול ליד המזרקה בכיכר המרכזית של יריחו. רותי היא צמחונית, אבל רק בישראל, כך היא יכולה ליהנות מתרבויות קולינריות כשאנחנו מטיילים. האו"ם מכיר בגבולות 67' כגבולותיה של פלסטין ועל כן, למרות שצה"ל מכתר את יריחו לגמרי (כלומר: שולט בכל השטח סביבה), ולכן תושביה חיים תחת שלטון צבאי, לצרכים קולינאריים יריחו נחשבת לחו"ל.

מהכיכר אנחנו ממשיכים אל הרכבל העולה אל הר הפיתוי. על פי המסורת, ישו בילה 40 יום על ההר הזה. הוא צם ועשה מדיטציה בזמן שהשטן ניסה להכשילו. מנזר של נזירים דרי מערות נבנה כאן כבר במאה הרביעית, ובמאה ה-19 נוסף בו מבנה אבן יפה, מתנשא מעל הצוק.

כשאנחנו יוצאים מהרכבל אנחנו רואים שלט המכריז כי המנזר נסגר למבקרים בשעה שתיים. השעה עכשיו 13:58 כך שאנחנו ממש רצים במדרגות הכניסה. גם בעיר הסובלנית בעולם הזמן יכול להתכווץ לחריץ של שתי דקות. כשזה קורה, המאות נעלמות ותעלומות הזמן מאבדות מחשיבותן. כל מה שחשוב כרגע הוא עד כמה נדיב השומר.

והוא נדיב. אנחנו מורשים לבקר במשכן היפה ובמערה הנחשבת למערה בה גר ישו. אבל משהו קורה. תחושת הזמן המתעתעת של יריחו אוחזת בנו. מעתה אנחנו בזמן יריחו, זמן נזיל.

> צפו: חיילים בחברון מאיימים על ילד במעצר שווא

שרידים של ארמון הישאם, פאתי יריחו (orientalizing CC BY-NC-ND 2.0)

שרידים של ארמון הישאם, פאתי יריחו (orientalizing CC BY-NC-ND 2.0)

היריון מדומה ברכבל

אנחנו יכולים לחוש בזה כשאנחנו חוזרים לעמק ומתחילים לטפס על ההר. מוסיקה מתנגנת בשבילי ההר, מוסיקה גרמנית. אנחנו עוקפים גבעה קטנה ומגלים את מקור הצלילים. עומדת שם אישה בהריון מתקדם, אם כי במבט מקרוב מסתבר שההיריון מזויף, תחת שמלתה מוחבא גלגל ים. היא מחזיקה טייפ קסטות ישן. אנחנו מתקרבים כדי לומר שלום ולומדים שהיא סטודנטית לאמנות מהונג קונג ושהיא גרה בירושלים במסגרת תוכנית חילופי סטודנטים.

"חברתי ואני מקבלות הכל בחינם בשיטה הזו", היא אומרת ומצביעה על ההיריון המזויף, "כניסה חינם לכל האתרים. אפילו על הרכבל עלינו בחינם".

"איזה מוסיקה זו?" אני שואל.

"מוסיקה גרמנית משנות השלושים", היא עונה.

"מקס ראבה?", אני שואל, מתייחס לכוכב גרמני בן זמננו שהתזמורת שלו מנגנת את השירים הותיקים והאהובים האלו.

"לא", היא אומרת, "זה באמת משנות השלושים".

אני מהנהן, מוקסם מהאופן שבו הזמן מתעתע בנו. אנחנו עומדים על הר שנוצר אחרי 12,000 שנה של ציוויליזציה, שומעים מוסיקה משנות השלושים ומסרבים להאמין שהמוסיקה הזו אמנם משנות השלושים. הסטודנטית נראית לגמרי בת זמננו, סגנון לבושה הוא מעבר למודרני וגם מעבר לפוסט מודרני. זה לבוש פוסט פוסט מודרני. זרועה אחת שלה מכוסה כולה בקעקועים, הטייפ שלה הוא אוצר אמיתי להיפסטר המתמיד, ולקח לה רק עשר דקות כדי לארגן את בטן ההיריון של החודש השמיני שלה.

ועם תובנה כזו נראה שכדאי לבקר באתר שמתוארך לתקופה שעדיין לא התייחסתי אליה בסדרה הזו. אנחנו נכנסים לרכב ונוסעים מרחק של שני קילומטר צפונה אל הארמון של הישאם, מבנה מהמאה השמינית ששימש משכנו של חליף מוסלמי. אנחנו נוסעים דרך יריחו עצמה, עיר שמיושבת בדלילות ונופה כפרי. בעונה זו של השנה חיים ביריחו רק 30,000 תושבים. בקיץ נשארים כאן רק שליש מהם. מי שיכול להימלט מהחום, נמלט.

המראה של יריחו השתנה בצורה דרמטית במהלך חיי (שלא לדבר על מה שהיה לפני כן). גדלתי בירושלים וכשהייתי ילד, לפני שנאכפו המגבלות של ימינו, משפחתי נהגה לנסוע דרך העיר בכל פעם שנסענו לטייל בצפון. שכונותיה הצפוניות של יריחו היו בנויות אז בוץ. בתי הבוץ הצטופפו זה לצד זה בשולי הדרך. בהמשך הם פינו מקומם לבתי בטון.

יריחו של הקיץ איננה יריחו של החורף. יריחו של 1984 איננה יריחו של 2015. העיר הנצחית הזו נשמעת לחלוף הזמן. כששעוני החורף של ישראל ושל פלסטין אינם מתואמים, הזמן ביריחו מאחר בשעה אחר הזמן בהתנחלויות סביבה, או אחר זה של המכוניות שנוסעות דרכה למקומות אחרים.

הצבאים השלווים

רותי מאוכזבת מכך שהארמון של הישאם נהרס. היא דמיינה ארמון יפה ובמקומו קיבלה כמה מבנים מאבן ושרידים מפוזרים סביבו המעידים על ההדר שהיה כאן בעבר. אני ראיתי בעבר את מבני האבן היפים ביותר של הארמון במוזיאון רוקפלר בירושלים, כך שידעתי שרק מעט נשאר במקום.

ובכל זאת יש כאן לפחות שלוש פלאות לחזות בהם. אחד מהם הוא קישוט מאסיבי: כוכב מקושט מאבן, נח בתוך מסגרת מקושטת עגולה שקוטרה שני מטרים. פלא שני הוא מודל של הארמון בימי פריחתו. המודל מונח על יסודות מברזל כך שאפשר לתחוב את הראש לתוכו ולהציץ. פלא שלישי הוא פסיפס על רצפת חדר הדיוואן. נראים בו שלושה צבאים רועים בצילו של עץ יפה, את אחד מהם טורף אריה.

הצבאים הללו, כמובן, לא יכלו לרעות כאן יחדיו שהרי, הצבאים שעדיין לא נטרפו היו נמלטים על נפשם מפני האריה. כך שאנו מביטים עתה בלפחות שני רגעים שקפאו בזמן, מתאחדים זה בזה בפסיפס יפיפה בצל עץ שיהיה ירוק לעד.

> הפרק הבא: תל אביב, יא חביבי, תל אביב

הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+ ותורגם על ידי נור בר-און.

רותי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf