ההתפרצות של אבנר נתניהו היא אייטם חשוב ומרגיז
הלוואי שקוראים וקוראות היו מתעניינים יותר בגורלה של חלא אלקוט, הילדה הפלסטינית בת ה-11 ממאדמה שהותקפה על ידי מתנחלים ונפצעה. המציאות שבה ההתפרצות של נתניהו נחשבת חיננית היא הרקע לאדישות לחיי אדם בציבור ובתקשורת
כמה כלי תקשורת, לא מעט עיתונאים וגם אנשים פרטיים השמיעו אתמול את דעתם ולפיה התפרצותו של אבנר נתניהו לשיעור הזום של חברתו באוניברסיטה היא עניין קל ערך, ואפילו חינני.
מעניין שאותה תודעה ציבורית שחושבת שבחירות שהג'וניור נוטל לעצמו יש חן היא גם אותה תודעה שתצרוך, או תשווק, בבולמוס חסר מעצורים, את הטבלאות שמציבות את בנט לצד גדעון סער, ותעסוק שעות בניתוח הפרש המנדטים ביניהם. לעומת זאת היא לא תגיד מילה על פניה שותתות הדם של הילדה בת ה-11 חלא אלקוט ממאדמה, שהותקפה בתחילת השבוע על ידי מתנחלים.
בכל שבוע כאשר אני מלקט את הכתבות לניוזלטר ש"שיחה מקומית" שולחת למנויים ליבי נחמץ. איך אני יכול לצפות שמי שיפתח את כמוסת הכאב הזאת יעשה את זה שוב גם בשבוע הבא? על מי שקורא באתר אנחנו מעמיסים לא רק צער ואלימות, אלא גם מאמרים המאירים את השיתוק והסטגנציה בתהליכי ריפוי ומפרטים איפה וכיצד יש לשחרר קיבעונות ולשנות סכמות.
לא לחינם היינו כלי התקשורת הישראלי הראשון שפירסם בעברית מאמר על ההחלטה של ארגון בצלם להכריז שישראל משליטה אפרטהייד גם על השטחים שבתוך הקו הירוק ולא רק בגדה המערבית. ביום שבו פורסם הדו"ח הוא קיבל תהודה בעיתונים כמו "לה מונד", וה"גארדיאן" הקדיש לו מאמר מערכת, אבל אפילו העיתון שרואה בעצמו את הבית של הרפלקסיה והביקורת העצמית פטר את עצמו בכתבה באתר שלו באנגלית ונדרשו לו שלושה ימים כדי להתייחס.
למען הסר ספק – כשסרטון הווידאו של אבנר נתניהו הגיע לידי המערכת, לא היתה לנו כלל התלבטות אם לפרסם אותו, וגם לא היה לנו ספק שהסיפור הוא ההתערבות הגסה שלו ברשות הפרט המורחבת של א.נשים המקיימים התוועדות שגבולותיה מוגדרים.
גבולות אלה נפרצו בדומה למקרה שבו הוא היה נכנס למסיבה שהוא לא הוזמן אליה. באנגלית יש לזה אפילו שם – gate crasher, אלא שהמעשה של נתניהו הוא חמור יותר, משום שהוא מתייחס בביטול לעצם זה שהוא מסיג גבול ואפילו לא חושב שהוא צריך להתווכח כדי להוכיח שהיא לגיטימית.
הוא לא הגיב לפרשה, ובכך הוכיח שהוא לא רק יודע להפגין תחושת עליונות, הוא גם מרגיש כך בכל הווייתו. אני מאמין שבאמת ובתמים אין לו ספק שהוא לא עשה שום דבר רע, וזה מה שנורא בכל זה.
אני מסתכל שוב על המילה "נורא" והספק מתחיל לכרסם גם בי. האם זה באמת נורא? אני יודע שלעולם לא הייתי מעז לשרבב את ראשי לשיעור הזום של ביתי שלומדת בכיתה ה' ולהגיד את מה שאני חושב או יודע, אפילו כאשר אני שומע שאחד המורים טועה. אני גם אתלבט זמן רב אם לשלוח מסר למורה אחרי השיעור כדי לא לגרום לו או לה עלבון.
זהירות בכבודם של אחרים, כבוד לגבולות הזמן והמרחב הפיזי והאינטלקטואלי שלהם, הם עניינים שהפרתם בתחושה האישית שלי היא בלתי נסבלת. זה בלתי נסבל וזה לא נורא. באמת?
את אותו דבר, אותה מחיקה של הנורא, אותו "זה לא נורא", התקשורת הישראלית עושה מדי יום ביומו. זה המכניזם, גם אם יש הבדלים תהומיים. הוא הנורא. אין מה להשוות, כמובן, את המעשה של נתניהו לירי בהארון אבו עראם, תושב דרום הר חברון, שחייל ישראלי ניגש אליו וירה בצווארו מטווח אפס משום שהתנגד להחרמת גנרטור, אבל גם משם נמחק הנורא.
הדיווח הנורא של יובל אברהם, הראיון הנורא שלו עם אמא של אבו עראם, עניינו את הקוראים הקבועים של "שיחה מקומית". אתמול נחשפו לסיפורים האלה 70 אלף קוראים חדשים שבאו בגלל הקליקבייטיות של השם אבנר נתניהו. אף אחד לא ניסה לטמון להם פח או לפתות אותם בסחורה זולה או לעשות עליהם מניפולציה כלשהי. לא היה מרווח מתעתע בין הכותרת לבין התוכן. לי אין ספק שיש זהות בין המעשה לבין האופן שבו הצגנו אותו, מינוס מרחב הפרשנות הסביר.
אחד הדברים המרגיזים בתגובות, בעיקר של עיתונאים שמקלים ראש במעשה או "מוצאים את עצמם בטים אבנר נתניהו" כפי שאחד מהם אמר, הוא העובדה שהם חלק ממערכת שעושה מעשה חמור ומקביל בכך שהיא מאלחשת את יכולת האבחנה של הציבור בין עיקר לטפל.
כמה זמן מסך קיבל אתמול שר הרווחה איציק שמולי סביב הודעתו שלא יתמודד על ראשות מפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה? האם המהלך הפוליטי שלו חשוב יותר מסכסוך העבודה במסגרות המסייעות לנוער להט"בי, סוגיה אמיתית של דיני נפשות ושלגביה התגובה היחידה שלו היתה "זה לא מענייני"? אבל לגבי זה איש לא הציב את השאלה "האם זה חדשותי או לא". זה פשוט חומר ההרדמה שסיטונאי המידע מתעדפים.
אותם כתבים היו צריכים להיות מתוסכלים מהעובדה שהכתבה שלהם על כך שמח"ש סגרה את התיק נגד היורה בשיראל חבורה, הצעיר שנורה למוות על ידי שוטר, לא הכתה גלים בכלל ונתקלה במשיכת כתף.
גם אנחנו מתוסכלים מכך שהאייטם על אבנר נתניהו זכה לתפוצה מטורפת כזו לעומת העניינים המכריעים יותר. היינו רוצים שתחקירים חשובים על האוניברסיטה, כמו זה שפורסם אצלנו בשבוע שעבר ושחשף את הקשר בין אוניברסיטת תל אביב לאוניברסיטת אריאל, יהיו אלה שיעסיקו את הציבור. הדיווח על ההסכם הזה, שמכריח מרצים לשתף פעולה עם הכיבוש, בוודאי אמור לעניין יותר מאשר האקט המחוצף של בנו של ראש הממשלה.
אבל – והנה עצם העניין – בזכות הסיפור הזה על אבנר נתניהו נחשף משהו חשוב באמת. כפי שנאמר בהודעה המשונה לעיתונות של האוניברסיטה העברית, היא "מברכת על דיון אקדמי פתוח וחופשי". נמצאנו למדים, אם כן, שהאקדמיה בארץ, לפחות בדרג קבלת ההחלטות שלה, מוכנה להתכופף בפני הדרג הפוליטי, באותה מידה שהיא לא מוכנה להתחייב לעמדה מוסרית לא פופולרית.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן