newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ההסתה האסטרטגית של נתניהו

הרג המתפללים בבית הכנסת אמנם פסול ומעלה זכרונות כאובים גם מההיסטוריה הפלסטינית, אבל אסור לציבור הפלסטיני ליפול למלכודת אליה מוליך נתניהו, השואף להמיר את המאבק נגד הכיבוש במלחמת דת

מאת:

אירוע הירי בבית הכנסת בירושלים, שגבה את חייהם של שבעה בני אדם לפחות (כולל שני התוקפים), הוא אירוע פסול. וככזה, הוא בדיוק האירוע לו חיכה נתניהו. לא בשל ״תיאורית הכאוס״ אותה מתנגדי ביבי אוהבים לטפח, אלא בשל העובדה שהפלסטינים מתחילים לשחק במשחק החדש אותו המציאו בכירי הציונות – ״משחקי הדת״.

לאחר הטבח בעזה, בו נתניהו נחל כישלון חרוץ, כאשר הישגו היחיד היה עוד נשים וילדים פלסטינים מתים, ראש הממשלה הפרוע רוצה להמציא כללי משחק חדשים. הדיבורים האחרונים על עלייה למסגד אל-אקצא הם שלב ראשון ביישום תוכנית ציונית חדשה העלולה לדרדר את כולנו לאבדון. פתאום שומעים חילונים מושבעים מדברים על הזכות האלוהית לעלות לבית המקדש הלא קיים, מבלי להתייחס לעובדה שיש בכלל איסור הלכתי על עליה למקום. פתאום פעילים יהודים קיצונים מופיעים יותר ויותר בתקשורת, וזוכים לחיבוקים מהמרכז וה״שמאל״ הציונים.

> ממשלה מופקרת, עופי הביתה!

סיור של אנשי תנועת הר הבית בין המסגדים, 2009 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

סיור של אנשי תנועת הר הבית בין המסגדים, 2009 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

דיבורי ההסתה של נתניהו ובכירי הממשלה נגד הפלסטינים באדמות 48׳ ומזרח ירושלים לא נובעים מגזענות בלבד, אלא ממקום מאוד אסטרטגי ומחושב. ״אני אתחיל את אפקט הדומינו״, חשב לו הביבי, ״אחרים כבר יצטרפו״.

וכך, קיבלנו ראש ממשלה מסית, שר לביטחון פנים שמדבר ומתנהג כמו טוני סופרנו ללא פרוזאק, משטרה המתנהגת כרשות שופטת במדינת עולם שלישי, המוציאה להורג ואז משקרת בצורה כל כך ביזיונית, ואת המשוגעים הקבועים סטייל מירי רגב – שההסתה שלה לפני שריפת אבו ח׳דיר הייתה רק המתאבן לקראת התקופה הנוכחית. ביחד כל אלה יוצרים סלט הסתה המתובל בהרבה, אבל הרבה אסטרטגיה.

מאז הקמת המדינה, הציונות הייתה בדרך כלל צעד אחד לפני הפלסטינים. פעם אחר פעם, הפלסטינים נפלו במלכודות ושיחקו לידיהם של קברניטי הקולוניאליזם; כך נחתם הסכם אוסלו הבעייתי, כך הושג הפיצול בין הגדה לעזה, וכך תודלק לו הסכסוך הפנים פלסטיני. כעת, קברניטי המשחק מבקשים לעבור שלב ולכפות על כולנו ״סכסוך״ דתי במקום הנוכחי, שהמילה ״סכסוך״ היא המילה הציונית לתארו, כאשר המילה הנכונה והיחידה היא ״כיבוש״.

בנוסף, הציונות תמיד התמחתה בביזוי זכרם של קורבנות השואה, כאשר בשמם היא הצדיקה פשעים מחרידים ומזעזעים כנגד האנושות. הנה שוב ששת המליונים יגויסו להם כדי לתאר את מראות היהודים המתים בבית הכנסת עם הטלית. ושוב נתניהו יפנה לפסיכולוגית ההפחדה שלו – ״איראן זה כאן״, הוא יגיד להמונים, ״וקוראים לה ׳פלסטינים׳״. השאיפה היא להעלים את המילה ״כיבוש״ ולהחליפה בביטוי חדש העלול (או עשוי, תלוי מאיזה צד אתם) להסתיר את היסטורית ומציאות הגזל והנישול.

> ביקור בג'בל מוכבר: גם בעזאזל אנחנו שכנים

המלכודת של נתניהו

והפלסטינים? אסור לנו שוב ליפול בפח. אכן, מפתה מאוד לדרוש נקמה על כל מה שקורה לנו, במיוחד בירושלים ובמיוחד מאויב חסר מוסריות כמו זה הישראלי; שהרי כמה מסגדים הופצצו בעזה בזמן הטבח האחרון? כמה מסגדים וכנסיות הוצתו או הושחתו בגדה ובאדמות 48׳ רק בשנה האחרונה? שלא נדבר על ההיסטוריה. עירי לוד, למשל, נפלה ב-48׳ לאחר טבח שבוצע ע״י טרוריסטים של הפלמ״ח במסגד דהמש, בו נטבחו 160 נשים, ילדים וקשישים שביקשו למצוא מחסה ולברוח מהציונים עם הנשקים ברחובות. אגב, כדי לזרות מלח על הפצעים, העירייה קראה לכיכר מחוץ למסגד בשם מעורר ההשראה: כיכר הפלמ״ח.

האירוע בבית הכנסת עורר דיון ברחוב הפלסטיני, סביב השאלה עד כמה מותר להרחיק לכת בפעולות ההתנגדות לכיבוש. הדיון בדבר מוסריות הפעולה הוא דיון חשוב אומנם, אך הוא גם מחטיא את התמונה הגדולה יותר. לשמחתי, חלק גדול מהפעילים ברחוב הפלסטיני מבינים שהרג מתפללים בבית תפילה הוא פסול, גם אם שכונת הר נוף שוכנת על אדמת דיר יאסין, בה התבצע טבח נורא עם קום המדינה, וגם אם ערביי ירושלים נרצחים על ימין ועל שמאל. אסור לנו להתדרדר אל עבר התהום המוסרית אליה מובילה אותנו ישראל. התמונה הגדולה יותר היא מלחמת הדת אותה הציונות מנסה לכפות עלינו, וכאן לצערי הדיון הציבורי בקרב הפלסטינים לא מספיק ער לסכנה המתקרבת.

ראש הממשלה הישראלי, החלילן מרחביה, מלווה במקהלתו מגבעת רם, מנצל את הפופולריות חסרת התקדים של תנועות ההתנגדות הדתיות ברחוב הפלסטיני – חמאס והג׳יהאד האיסלאמי, הנגררות בלא ידיעתן למקום בלתי ידוע בשם ההגנה המוצדקת על אל אקצא, ומוביל את כל האזור לשטח בו לתפיסתו ידה של ישראל תהיה על העליונה. אנחנו, הפלסטינים, חייבים לאטום את אוזנינו כנגד צלילי ההסתה ולהמשיך לשאוף לסיומו של הכיבוש והשגת שוויון מלא לכל בני האנוש בין הנהר לים.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

"צעד ראשון לקראת השתלטות הדרגתית על פלסטין כולה". משה שרת, אבא אבן ודוד הכהן מניפים את דגל ישראל במתחם האום בניו יורק לאחר החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, 29.11.1947. (צילום לע"מ)

על מיתוס הסירוב הערבי לתוכנית החלוקה ומניפולציות אחרות

בכל פעם שהשיח סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני עולה לכותרות, מתחדש גם הדיון בתוכנית החלוקה. החוקר המצרי עבד אל־פתאח מאדי מפריך כמה מהמיתוסים הרווחים ומזכיר: העמדה הציונית היתה הרבה פחות תמימה משנוטים להציג  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf