"הדחפורים באו אלינו הביתה". הנשים הבדואיות בנגב בחזית המאבק

באה להפגין כי שמעה שהחברות שלה מותקפות. שוטרים עוצרים את הנערה ג'נין אל אזרק במהלך מחאה נגד עבודות קק״ל בכפר הבדואי סעווה אלאטרש שבנגב, ב-13 בינואר 2022 (צילום: אורן זיו)

המאבק שמנהלים הבדואים בנגב – במדיניות הייהוד, בהפקעת האדמות ובמבצע הייעור של קק"ל על חשבון הכפרים הבלתי מוכרים – עולה מדרגה.

אבל מי שמי שפרחו במחאה הזו, לפחות בעיני, הן הנשים והנערות בכפרים המותקפים, שיצאו למחאה ועמדו יחד עם הגברים בשורה אחת מול דחפורי קק"ל. מי שעוקב אחר המאבק על ההכרה וההסדרה של הפלסטינים בנגב אל מול ממשלות ישראל לדורותיהן, לא יכול היה להתעלם מהתופעה: בכל מחאה היו יותר ויותר נשים, נערות וילדות שבלטו בחזית.

בהפגנות בשבוע שעבר בנגב נעצרו 26 נשים, לצד עשרות פעילים ומפגינים גברים. רוב הנשים שוחררו למעצרי בית, למעט צעירה אחת, שמעצרה הוארך עד יום ראשון (אתמול). הצעירה, נוואל אבו כף, בת 25, מדריכת סטודנטים במכללת ספיר המפרנסת משפחה ששכלה את אביה, נעצרה והוכתה לעיני מצלמות. כל העדויות מצביעות על כך שעמדה לצד פעילות אחרות, יהודיות וערביות, ולא נהגה באלימות.

נשים כיכבו גם ברשתות החברתיות – בערבית, עברית ואנגלית. הן הציבו את עצמן בקדמת הבמה התקשורתית לצד ותיקי המאבק, פוליטיקאים וחברי ועד הכפרים הבלתי מוכרים, גוף עממי לא נבחר, שכולל נציגים מהכפרים הבדואים הבלתי מוכרים ואין בו נשים.

לא צריך הסברה. pic.twitter.com/omtQTyryQI

— Jack khoury.جاك خوري (@KhJacki) January 13, 2022

בלי מדיה חברתית, היו קונים את הסיפור הישראלי

עדן אל חג'וג', בת 18, היא מתנדבת במסגרת עמותת אג'יק ומלמדת אנגלית ילדים בכפר אום בטין. היא מצאה את עצמה עם התלמידים בלב ההפגנה, ודיברה באנגלית רהוטה וחדה אל מול המצלמה על מה שהתרחש סביבה. הסרטון הפך ויראלי ברשתות, ובעקבותיו התראיינה בכלי תקשורת רבים.

אל חג'וג' מספרת שהתגוררה בקנדה יחד עם אמה, בזמן שזו השלימה את לימודי הדוקטורט. מכאן האנגלית הטובה שלה. לדבריה, למרות המרחק, לא הפסיקה לעקוב אחר קורות הכפר שלה והנגב – שם נולדה וגדלה ואליו ידעה שתחזור.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

"השיח בקנדה סביב ישראל מוטה, ואנשים לא מבינים את המציאות של הפלסטינים בישראל, בטח שלא את המציאות של החברה הבדואית. ולכן היינו צריכים להיות עירניים והפכנו לשגרירים", אומרת אל חג'וג'.

"העולם חייב לשמוע ולראות את מה שקורה כאן, עם מדינת הצבא הזאת, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון כביכול, שרומסת את הזכויות של כל מי שהוא לא יהודי. יש לי הרבה עוקבים, וזכותם להבין מה עובר עלי ועל בני משפחתי, כדי להבין מה ישראל עושה באמת בשטח.

"כמו המאבק בשייח' ג'ראח, בלי מדיה חברתית ובלי השידורים של האחים אל כורד, הכל היה עובר חלק, והעולם היה קונה את הנרטיב הישראלי כאילו אנחנו, הפלסטינים, עבריינים ופולשים לשטח לא שלנו. האמת הפוכה: אני נולדתי כאן, אבא שלי וסבא שלי כאן עוד מלפני קום המדינה, ודחפורי קק"ל הם הפולשים והאלימים".

אל חג'וג' רוצה להכשיר את כל הנערות והבנות להעז ולדבר, כי יש להן כלים – טלפון ואינטרנט, ו"יש להן את האמת הפשוטה: חֶברה שהיתה פה לפני קום המדינה תישאר כאן ותמשיך להתנגד לנישול ולדיכוי".

נשים מפגינות נגד עבודות קק"ל בכפר הבדואי סעווה אל אטרש שבנגב, ב-13 בינואר 2022 (צילום: אורן זיו)

המעורבות של נערות ונשים במחאה נגד הנטיעות של קק"ל היא המשך למהפכה של ממש שעוברות נשים מהנגב בכל הנוגע למעורבות הפוליטית והחברתית שלהן. במשך שנים, גברים ותנועות שמרניות, ובהן התנועה האסלאמית, התנגדו לנוכחות נשים באירועים המוניים בשורה הראשונה, מטעמי "צניעות" ושמרנות. לרוב הם רצו את הנשים מאחורי סדין הפרדה באוהל. פמיניסטיות כמוני, עם אג'נדה ליברלית המתנגדת לפוליגמיה ולנישואי בוסר, לא התקבלו בברכה.

במקביל, נשים מתוך הנגב עצמו נשאו על כתפיהן את המלאכה הקשה של העצמת נשים. הן פעלו בעמותות שקידמו תעסוקה, השכלה, עצמאות כלכלית, קידום צעירות לאקדמיה, בעיקר חינוך ורווחה. אולי משום שמדובר בפעילות נשית "קלאסית", הגברים הסכימו לבלוע את הצפרדע.

אך עם האוכל בא התיאבון. כל פמיניסטית מבינה מהר מאוד שאי אפשר להפריד בין הנגשת ההשכלה הגבוהה לבין הנגשת כפר בלתי מוכר לתחבורה ציבורית; אי אפשר להילחם נגד נשירה ממערכת החינוך בלי להיאבק למען הזכות שייפתח בכפר בית ספר; ונשים לא יוכלו לעבוד בבאר שבע, אפילו כפועלות ניקיון, אם אין בשבט שלהן משפחתון או פעוטון. כל הנושאים "הנשיים" האלה קשורים קשר הדוק למעמד הבדואים בנגב, ולמאבק שלהם על האדמה ונגד הגירוש.

הכוח של אם לילדים מול דחפור

עו"ד חנאן אל סאנע, פעילה חברתית פמיניסטית, מנכ"לית פורום דו-קיום בנגב, פעילה בקרב ארגוני נשים יותר מ-20 שנה. אני מזכירה לה ששנים רבות אנחנו נפגשות בכל הפגנה נגד רצח נשים ונגד הריסת בתים, אבל להפגנות רבות היו מגיעות נשים ספורות, בדרך כלל פעילות מוכרות ורכזות של העמותות השונות. תראי מה קורה היום, אני שואלת אותה, את מסכימה שקורה פה משהו לנשים בנגב?

"בהחלט זו מגמה. אטית אבל מתקיימת", אומרת אל סאנע. "עכשיו, כי הכל מתוקשר, אז שמים לב. ב-2011 אירגנו את אחת ההפגנות הראשונות של נשים מחוץ לנגב, נגד הריסת בתים. היה ויכוח עם הגברים: איך ניקח נשים לירושלים כדי להפגין בכנסת? הצענו הפגנת נשים בלבד. (הם) לא יכלו להתנגד לפעילות נשים מופרדת.

"אירגנו ששה אוטובוסים מלאים. על כל אוטובוס עלה נציג ועד מקומי או בכיר בשבט כמלווים. לא מצאנו אשה אמיצה אחת שתעלה על הבמה. רק גברים נאמו, זה היה צורם. ואז עלתה אום פארס, מכפר אל זרנוג, מכוסה מכף רגל עד הראש, אפילו את הפנים שלה היא הסתירה מרוב התרגשות, ונאמה בעוצמה רבה.

"נשים נמצאות בכל מקום, מאז ומתמיד, בטח כחלק פעיל בקהל, אבל לפעמים גם על הבמה: באל עראקיב, בהפגנה הגדולה בוואדי אל נעם, בהריסות בקסר אל סר, באום זרנוק, בהתנגדות למתווה פראוור, בהריסת ביר הדאג'. נשים היו בחזית, בשטח, פחות על הבמה. אי אפשר לדחוק אותן אחורה היום. גם הגברים הבינו את העוצמה שיש לאמא עם שבעה ילדים שעומדת מול חיילים ודחפור.

"היום אני לא צריכה להוציא אוטובוסים מאורגנים. נשים מתארגנות עם כלי רכב פרטיים. גם פעילות יהודיות התגייסו, והמודעות הפוליטית עלתה".

מפגינה מול שוטרים במהלך מחאה נגד עבודות קק"ל בכביש 31 שבנגב, ב-14 בינואר 2022 (צילום: אורן זיו)

כולם יודעים שהם על הכוונת

הודא אבו עובייד בלטה בפעילות שלה כמובילת המחאה נגד מתווה פראוור ב-2013, והיום מנהלת את מערך הלובי והתקשורת בפורום דו-קיום בנגב. היא שלחה לי תמונה כבר משנת 1987, של נשים וילדיהן בהפגנה נגד הפקעת אדמות לקייה.

"נולדתי ב-1988, ואני מזהה נשים מהתמונה שעדיין נמצאות בלב במאבק", אומרת אבו עובייד. "אין ספק שמה שקורה כאן עם הצעירות הוא קפיצת מדרגה, אבל זה לא חדש. כל בדואי ובדואית בנגב יודע שהוא על הכוונת ומתישהו יצטרך להתנגד, ההסתה נגדו נמשכת כל הזמן.

"תראי למשל את האשה החזקה פידייה אבו קרדוד, אם חד הורית שהרסו לה את הבית ב-1994. היא נסעה לירושלים והקימה מאהל מחאה, שלושה חודשים ברציפות ישבה מול משרד ראש הממשלה עד שהכפר שלה, עבדה, החל בהליכי הכרה. קראו לה אז אשת הברזל. ולא היה לה אינסטגרם".

לדעת אבו עובייד, ארגוני נשים וארגוני חברה משותפת נטלו חלק פעיל בהעלאת המודעות יותר מאשר תנועות פוליטיות. לדבריה, ועדת המעקב והמפלגות באות תמיד באיחור, כדי לחגוג את ההישגים של המחאה העממית בשטח.

אבו עובייד סבורה שהמהפכה שעוברות נשים צעירות בנגב בנושא ההשכלה, התעסוקה והפרנסה נותנת להן כוח וכלים לדבר ולמחות. לכן לא רואים היום במחאה יותר מדי נשים מבוגרות, אמהות לילדים, והצעירות השתלטו.

אבו עובייד מודעת לכך שיש עקיצות וניסיונות דיכוי, כמו הטענה שהצעירות האלו פנויות כי רובן רווקות או שאולי הן בנות של נשים צפוניות ולא ממש בדואיות עד העצם, אבל היא שוללת אותן. "התרגלנו לטענות האלו, שמטרתן לפלג נשים ולהקטין את הכוח שלנו", היא אומרת.

לדברי אבו עובייד, הרשתות החברתיות, בעיקר "האינסטגרם והטיק טוק, הם כלים שלא היו לנערות קודם. המחאה של שייח' ג'ראח, שהרבה מהנערות עוקבות אחריה, נתנה תחושה שאנחנו באותו סיפור מול הממסד, וגם אנחנו יכולות להשמיע קול".

סברין אל אעסם, עיתונאית ברדיו המקומי "קול הנגב" שהיא הקימה, חושבת שתפקיד הנשים במחאה התעצם אחרי גל הריסות בתים. נשים ראו את ההריסות, והחליטו לפעול.

"לגדל ילדים בצל הטרגדיה הזו זה אקטיביזם בעיני", אומרת אל אעסם. "אין מנוס אלא להפוך לפעילה עם מודעות גבוהה בתוך המצוקה הזו. כאשר הבית הוא הממלכה שלך, ובאים והורסים אותו, נשים לא יכלו לשתוק יותר. התיעוד והצילום של כל מה שקורה נתן לנשים כוח. הרבה נשים עברו הכשרה מיוחדת איך לתעד ומה הזכויות שלהן מול המשטרה וכוחות ההריסה. אשה עם מצלמה היא אשה חזקה, ואת זה כולן למדו".

השוטרים באו מוכנים לעצור נשים

נסעתי לסעווה, מוקד העימותים שהתרחשו השבוע, כפר גדול יחסית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב. חיפשתי את הנערות שתמונותיהן רצו ברשת. מצאתי התקהלות גדולה באחד מהמבנים, שם התכנסו פעילי חד"ש, שהגיעו מהצפון לחזק את הבדואים במאבקם. פעילוֹת חד"ש היו הנשים הבודדות בקהל.

ג'נין אל אזרק, בת 17, בכיתה י"א, נערה קטנה וביישנית, הפכה מפורסמת לאחר שצולמה בעת שנעצרה על ידי המשטרה. אביה, שלא נכח באירוע שבו נעצרה, תהה איך הבת שלו מצאה את עצמה בלב הסערה.

"פעם לא היינו צריכים את הנשים בהפגנות", אמר האב סוליימאן. "נגד פראוור, למשל, נסעו גברים למוקדי ההפגנות. עכשיו הדחפורים הגיעו אל הבית שלנו, אל תוך האדמה שלנו, מה אני יכול לעשות? הן היו חייבות לצאת ולעשות משהו. אנשי הביטחון באו לחפש בעיות ועימותים. הם באו עם חיילות ושוטרות, כלומר באו מוכנים לעצור גם הבנות שלנו. ממתי עוצרים בנות אצלנו?"

ג'נין מספרת שיצאה להפגנה כי שלחו הודעה בקבוצה של הכיתה, שהחברות שלה מותקפות. "עמדנו כולנו מאותה כיתה וצעקנו", היא משחזרת. "פתאום התנפלו עלינו שוטרים ושוטרות. בחרו בי מבין השורה. סתם ככה, לא עשיתי משהו מיוחד. שתי שוטרות גדולות משכו אותי ודחפו אותי לניידת, לא ידעתי מה יקרה לי ולאן לוקחים אותי. לי לפחות לא הרביצו. אחר כך נודע לי שלחברות שלי נתנו מכות".

משם המשכתי לבנות משפחת אל אטרש, המשפחה שאדמתה עמדה בלב הסערה. נשות המשפחה – דודות ואחיות והרבה ילדים – התכנסו בסלון הבית הצנוע כדי לספר מה קרה להן.

העיקר שהספקתי לבחינת הבגרות

ראניה וסוג'וד אל אטרש, בנות דודות וחברות של ג'נין אל אזרק, עמדו יחד בהפגנה, מול הדחפורים ואנשי קק"ל. "אחרי שלקחו את ג’נין למעצר, באו שני שוטרים גברים, התנפלו עלי, דחפו אותי לעבר הניידת ושמו לי אזיקים ברגליים וידיים", מספרת ראניה. "השאירו אותי לבד שעה בג'יפ ומשם לקחו אותי לתחנה, שם דחפו אותי לתא מעצר והייתי שם לבד ארבע שעות.

הנשים ממשפחת אל אטרש. ראניה (בוורוד) שלישית משמאל (צילום: סמאח סלאימה)

"הם קיללו אותי וצעקו עלי בלי סיבה, ואחרי שהביאו עוד עצורים, דחפו אותי לקיר בכל פעם שדברתי אתם. לא ידעתי מה הם רוצים ממני ומה עשיתי להם. תראי את הידיים שלי והרגליים מהאזיקים שלהם".

ראניה אומרת שלא פחדה, אף שזו פעם ראשונה שהיא נעצרת, מובלת לתחנת משטרה ומובאת בפני שופט. כל הסיטואציה הזו, היא אומרת, מאוד רחוקה ממנה והיא הרגישה שהיא מנותקת מגופה ומסתכלת על סרט האימה הזה מלמעלה.

"ישנתי בכלא, וכל הלילה חשבתי על מבחן הבגרות ביום חמישי", היא משחזרת. "ידעתי שאם אשאר שם, לא אעשה את המבחן. אבא שילם 5,000 שקל, עו"ד השיג לי מעצר בית לעשרה ימים. עד יום ראשון הבא אני חייבת להיות ילדה טובה – היא צוחקת – אבל קיבלתי אישור ללכת לבית הספר. עשיתי את המבחן וחזרתי הביתה".

מבחן בבגרות את לא צריכה לעשות, אמרתי לה, אחרי מה שעשית ועברת, את בוגרת מאוד בעיני.

נסעתי מהנגב הקריר אל תוך ענן אחד רצוף, שלא הפסיק להוריד גשם. עליתי על כביש שש עד העיר אל ליד (לוד), שם תכננתי הקרנת סרט של עדויות מחודש מאי בעמותת נע"ם. אלמנתו של מוסא חסונה, שנורה למוות על ידי תושבים יהודים, נכחה בהקרנה הקשה. עם דמעות בעיניים היא סיכמה: "כל מה שקורה היום בנגב, הנשים והצעירים במעצרים, זה אותו סיפור. לוד, שייח' ג'ראח או אל אטרש בנגב. המדינה הזאת עושה הכל כדי שנעזוב את המקום. את הלקח למדנו, ואף אחד לא יעזוב לשום מקום".