שקט, יורים עלינו. למה אי-פרסום מיקום הנפילות פוגע בביטחון

בזמני המלחמות עם איראן, צינון חופש הביטוי והמחאה עלו מדרגה. זירת נפילה של שברי טיל מאיראן בתל אביב, ב-8 במרץ 2026 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

אין דמוקרטיות מושלמות, ובלאו הכי ישראל תמיד היתה רחוקה מהאידיאל הזה. ניתן לטעון כי הדמוקרטיה הישראלית נכשלה (לעיתים קרובות במכוון) בסוגיות רבות, ובהן פגיעה בזכויות אזרח, דיכוי חופש הביטוי, חוסר שוויון כלכלי ופוליטי, פגיעה בבלתי מעורבים ופשעי מלחמה. אחת הדוגמאות הבוטות ביותר לפעילות אנטי-דמוקרטית בישראל היא תופעת "שקט, יורים", הנוגעת לצינון חופש הביטוי והמחאה בזמן מלחמה. בשנה האחרונה, בזמני המלחמות נגד איראן, תופעה זו עלתה מדרגה.

התופעה "שקט, יורים" המקורית משקפת סלידה גורפת של המדינה מביקורת על פעולותיה. היא אנטי-דמוקרטית, מכיוון שדיון וביקורת ציבוריים הם נדבך הכרחי במשטרים דמוקרטיים. משטר דמוקרטי פועל בשם האזרחים ולמענם – "העם הוא הריבון", כלומר על הממשלה לפעול (בגדול) לפי רצונותיהם וצורכיהם של אזרחיה. כמו כן, לצורך שימור שלטון החוק הדמוקרטי – שהממשלה כפופה לו ולעיתים קרובות מדי מנסה להתחמק ממנו – נדרש פיקוח הדוק של הציבור, התקשורת ושומרי הסף, המתאפשר באמצעות דיון וביקורת ציבוריים.

במהלך המלחמות עם איראן, נוסף על צינון הביקורת ה"שגרתי" שימוש נרחב יותר ויותר בדרישה "לא לחשוף מיקומי נפילות [טילים]". מה שנקרא: "שקט, יורים עלינו". מובן שניתן היגיון צבאי למדיניות הזאת – פרסום מיקומי נפילות "עוזר לאויב" – אך במדינה דמוקרטית חשוב לצמצם ככל הניתן פגיעה בערכים הדמוקרטיים. מדיניות "שקט, יורים עלינו" פוגעת קשות בחופש הביטוי, בזכויות האזרח וגם בביטחון הציבור, ויש לדון בה, למתוח עליה ביקורת ולשנותה.

הפגיעה של מדיניות "שקט, יורים עלינו" בחופש הביטוי ברורה: הציבור מקבל הנחיות שלא לדבר על סוגיות מסוימות. אין ספק שחופש הביטוי אינו מוחלט וכי ישנן סיבות להגבילו, למשל במקרים של גרימת בהלה וסיכון הציבור, כמו לצעוק "שריפה" ללא סיבה באולם סגור; או שימוש בסודות מדיניים או מסחריים לצורך התעשרות אישית. אך פרסום מיקומי נפילת טילים אינו דומה לדוגמאות אלו. מיקומי נפילות הם עובדה גיאוגרפית; פרסומם דומה הרבה יותר לפרסום מיקומי שריפה מאשר ליצירת בהלה על בסיס טענה שקרית. הם משפיעים על כולם באופן שווה, כך שאדם מסוים אינו נהנה מהפרסום יותר מאדם אחר. למעשה, איסור על פרסום מיקומי נפילות טילים הוא היפוכו של שימוש בסודות לצורך התעשרות: כאשר המידע על מיקום הנפילה אינו מפורסם נפגעת יכולתו של הציבור להבין את המציאות סביבו, ולמי שהשיג את המידע מוענק יתרון על פני הכלל.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

שנית, "שקט, יורים עלינו" מהווה פגיעה כפולה בזכויות האזרח, ובפרט בזכות לביטחון. משום שאיראן יורה לישראל טילים וכטב"מים מדויקים, סביר להניח שניתן, במידה מסוימת, להסיק ממיקומי הנפילות את סוג המטרות שאליהן היא מכוונת. מידע כזה יכול לסייע לאזרחים להעריך באופן עצמאי את מידת הסכנה שבה הם נמצאים, ולקבל החלטה מושכלת באשר לצורך להתפנות זמנית ולחפש מקום בטוח לשהות בו. לכן, מניעת חופש המידע והפגיעה בחופש הביטוי פוגעות במעמדו של האזרח כאדם בוגר והגיוני שבכוחו לקבל החלטות מושכלות בנוגע לעצמו.

חמור מכך, בפועל, מדיניות "שקט, יורים עלינו" מהווה בגידה של המדינה באחת מחובותיה היסודיות ביותר: להגן על האזרחים. אילו איראן היתה רוצה לפגוע באזרחים ללא הבחנה, היא היתה יכולה לכוון למרכזים מטרופוליניים דחוסים, ללא מטרות מדויקות. בתרחיש כזה אין כל בעיה לפרסם מיקומי נפילות. ההיגיון הצבאי בהגבלת המידע נובע מהרצון להגביל את יכולת האויב לדייק את הירי כדי לפגוע במטרותיו. לכן, יש משמעות למיקומי הנפילות רק אם מתבצע ניסיון לפגוע במטרות הנחשבות לגיטימיות במלחמה, כמו בסיסים צבאיים, משרדי ממשלה, תשתיות לאומיות וכיוצא באלו.

בישראל מטרות רבות כגון אלה נמצאות במרכזי אוכלוסייה אזרחית או בסמוך לריכוז שלה. כאשר איראן מנסה לפגוע במטרה כזו ומפספסת, הסבירות שתפגע באזרחים גבוהה מאוד (כפי שאכן קרה ביוני 2025 וגם במלחמה הנוכחית). לכן, פרסום מיקומי נפילות הטילים יכול דווקא לסייע להפחית את נטל הפגיעה מהאזרחים ולהסיט אותו לתשתיות המדינה והצבא.

חשוב לזכור שהדבר החמור ביותר במלחמה הוא פגיעה באזרחים בלתי מעורבים, שברוב המקרים אינם מוגנים די הצורך ואינם אחראים למצב. כפי שישראל אמורה לשאוף שלא לפגוע באזרחי האויב, כן עליה לשאוף שאזרחיה לא ייפגעו. בשל כך, פרסום מיקומי נפילות עשוי להועיל לביטחון אזרחי ישראל.

מובן שאפשר לראות בטענה הזו עמדה אנטי-פטריוטית או טיפשית, לדוגמה משום שפגיעה בבסיסי צבא, משרדי ממשלה או תשתיות לאומיות עשויה להחליש את יכולותיה של ישראל במלחמה ולהוביל לפגיעות נוספות באזרחים, או לירידה במורל הלאומי. אינני מקבל את הטענות הללו.

ראשית, סביר להניח שכלל המטרות החיוניות לניהול המלחמה ולשמירה על חיי האזרחים מוגנות וממוגנות – ברור לכול שהקבינט והמטכ"ל אינם מתכנסים בחדר מדרגות של בניין או בחניון תת-קרקעי. שנית, לפגיעות בערים ובאזרחים יש משמעות ביטחונית, ציבורית, כלכלית ומורלית למדינה, ואין לזלזל בכך. להפך, במדינה דמוקרטית עלינו להתייחס לפגיעות כאלה באופן חמור יותר מפגיעה במטרות צבאיות. פרט לכך, אין ביכולתנו לדעת מה צופן העתיד ומה תהיה מידת ההצלחה של פגיעות הטילים האיראניים, ולכן הטיעונים הללו מתבססים על הנחות שלא ניתן להוכיחן.

וחשוב מכול, אני דוחה את הטענות הללו שכן הן נוגדות את הערכים הדמוקרטיים. על מדינת ישראל לתעדף את ביטחון אזרחיה באופן הישיר ביותר, כעקרון מנחה, שכן זוהי אחת מחובותיה הבסיסיות ביותר; עליה להוכיח בצורה שלא משתמעת לשתי פנים כי היא משרתת את האינטרס הציבורי הרחב במדיניותה, וכי ביטחון האזרחים אכן נמצא בראש מעייניה כשהיא מורה: "שקט, יורים עלינו".

לצערי, ספק אם מדינת ישראל תעשה זאת אי פעם. אם אני טועה והמדינה אכן תוכיח לאזרחים את ההיגיון במדיניותה, הדבר יקרה אך ורק בזכות דיון וביקורת ציבוריים נרחבים. אז דברו חזק ומהר, כי יורים עלינו.

רועי שנער כהן הוא פעיל שמאל ואנליסט מנוסה בסוגיות פוליטיות, מדיניות וצבאיות. בימים אלה הוא מסיים תואר ראשון בפילוסופיה, פוליטיקה וכלכלה מאוניברסיטת אוקספורד, עם התמחות בפילוסופיה ותיאוריה פוליטית