מעבר ליער השחור של פלסטין שוכן כפר הדלעות הקסום

יש הרבה מקומות שאיני מכיר בפלסטין, שאיני יכול להגיע אליהם, וללכת בהם, ולהנות מהם. אני יכול לבקר בהם רק על המפה. אני יכול להגדיר את מיקומם בדייקנות, אך לא לבלות בהם ביום שישי, אלא רק להתרחק מהם, להימנע מהם, לעקוף אותם.

מקומות אלה הם "היער השחור" שאיני יכול לעבור בו או אפילו להסתכל עליו, כי הוא מלא בצבועים, בזאבים טורפים או במתחזים לזאבים. מקומות כאלה גובלים בעירי, קצותיהם נוגעים במרפסת ביתי, אותם "יערות אסורים" ומוזרים, כולם נדמים לך כאילו הם בגלקסיה אחרת, למרות שאתה יכול לגעת בהם.

וכך אני סובב סביב היער והולך לחפש מקום אחר שיטול ממני את פחדי מהזאבים. איברינו קטועים, אדמותנו קרועות, דמינו שפוכים, בין צפון המולדת ודרומה העצוב הכורע תחת נטל ההפצצות והמוות והאבק הארור. אני משוטט כדי לשמור על מה שנשאר משפיותי. ככל שאני צועד נפרשת המולדת למרחקים גדולים יותר.

העמק הירוק של דורא אל-קרע (בסאם אלמוהור)

המעיין נמצא לא יותר מששה קילומטר מצפון מזרח לרמאללה, חבוי בעמק שקט, שסביבו נבנה כפר קטן, ושם הכפר מתייחס לכפרם של תושביו המקוריים ואחד הירקות הגדלים בו. זהו הכפר דורא אל-קרע, כלומר "דורא של הדלעת". למה הוא נקרא כך? הסיבה פשוטה.

אומרים שהסיפור התחיל לפני שנים רבות, כאשר משפחה מהכפר דורא בנפת חברון ביקשה מקלט באזור זה בעקבות נקמת דם: משפחת הרוצח עוזבת את הכפר או העיר כדי למנוע נקמה או עונש. אבל משפחה זו לא הצליחה להרחיק הרבה מכפרה ושמרה על שם כפרה, אולי בגלל שזקניה התקוממו על עזיבת אדמותיהם ובתיהם וזכרונותיהם ושורשיהם בפתאומיות והגעתם למקום זר שאינו מזכיר להם דבר, אלא רק שאחד מבני משפחתם ביצע פשע. ואיזה מין עונש קיבוצי זה? אולי נתנו לכפר את אותו השם כדי שיזכיר להם לחזור, שיזכיר להם שכפרם עדיין קיים, ושהם ישובו אליו ביום מן הימים, כשיתקרר הדם ויתנקו הלבבות והבן ישוב אל חיק אביו.

תושבי הכפר התחילו להתאקלם, הודות לחקלאות ולכך שהמשפחה התיישבה בעמק פורה. הם זרעו פירות וירקות, ויותר מכל, דלעות לסוגיהן. מאז כששואלים אחד מתושבי הכפר מאין הוא, הוא עונה: "אני מדורא. לא, לא דורא של חברון, דורא של הדלעת!"

> בורקה, נווה מדבר מאבן בין מטעי זיתים

נושאות זיכרון רחוק. הדלעות של דורא (בסאם אלמוהור)

המשפחה נסעה צפונה עם מקנה ורכושה, ותקעה יתד במקום שופע מים ואדמה פוריה, ובו אקלים נוח בהרי רמאללה הנישאים, והוא קרוב לכפרים ולערים שסביב – רמאללה וירושלים. היא חנתה בעמק הירוק השופע במים ערבים וזרעה דלעות וחוביזה וגרגיר הנחלים וכרובית וצנון ועגבניות, ותמיד היו דלעות. אלה אף פעם לא היה חסרות, בכפר והוא תמיד הצדיק את קריאתו על שם הדלעת.

זהו הפרי המתוק שמטפס על כל דבר: על האדמה והאבן והעץ ומניב פירות שאין האדם צריך להתייגע כדי למצוא אותם, מזה למעלה מ-13,000 שנה. עד היום הפלסטינים אוכלים אותו, מבשלים אותו עם רוטב עגבניות ובצל או ממלאים אותו באורז ובשר, ואוכלים גרעיני דלעת לבנים מומלחים.

> שקט מוזר יורד על רמאללה בין מונדיאל למלחמה

המים בוקעים כמו מברז. מעיין בכפר דורא אל-קרע (בסאם אלמוהור)

בין ההרים ירוקי העד נובעים המים בעמק זה – בין נקיקי הסלע מים ערבים, קרים וזכים. ובסוף הקיץ, כשגובר החום, נחלש זרם המים במעינות אלה. המים בוקעים ממעיין "אלנבעה", החזק מחמשת מעיינות הכפר, כמו מברז בגן שמאחרי הבית.

מעיין "אלבלד", לעומת זאת, מנביע את מימיו בביישנות, בקול חרישי, ומביט בבנות הכפר הנושאות בקבוקי פלסטיק כדי למלא אותם במימיו. המעיין נובע לאיטו, אינו ממהר לשום מקום, בין אם המים זורמים חזק או חלש. אי אפשר לבקש מהטבע להזדרז יותר. הבנות ממתינות בשקט כשבקבוקיהן מתמלאים כדי שיוכלו לשוב לבתיהן עם מים זכים ממעיין "אלבלד".

ואילו המעיין בפסגת ההר זורם כל כך חלש שאפשר להספיק לתפוס תנומה עד שיתמלא ליטר אחד של מים. "מי המעיין טובים יותר לתה ולקפה ממימי המיכלים שלנו, אין דומה להם", אומרת אחת הנערות סביב המעיין.

החקלאים בנו ליד המעיין בריכה קטנה של לא יותר מעשרים מטר מעוקב לאיסוף המים הדלים וחלוקתם לחקלאים. במקום שקט זה הציב ואיל עמודים וכיסה אותם ביריעות ופתח את "בית קפה המעיין", שמגיש תה וקפה ונרגילות, ומעט כיסאות ושולחנות פלסטיק ומנגל לצלייה בפחם ובור צלייה (שיטת צלייה מקומית). המקום מקסים, שקט ויפה.

מצד אחר של בית הקפה אפשר לשבת ליד קיר אבן בגובה חמישה מטר, ולפניך ממזרח חלקות קטנות של ירקות, בעיקר דלעת, מרובעים קטנים כמו שמיכת הטלאים של סבתי, ואתה שומע את קול מי המעיין זורמים מהאבן מול הבריכה. מקום שליו ויפה ונעים להאזנה לצלילי הטבע.

בית הקפה המאולתר של ואיל(בסאם אלמוהור)

עמק פורה זה נשאר כפי שהוא למרות קרבתו לעיר, או ליתר דיוק למרות שהעיר הגיעה אליו. הוא נותר חבוי בין ההרים, כשג'בל ע'רטיס המכוסה עצים מדבריים מלפף אותו מדרום ושומר עליו, ובו מעיינות זכים הממשיכים לעטוף את הכפר ביופי.

את פסגת ההר מקיפה גדר אבן שמונעת מכל דבר שזז לעבור. פסגת ההר אסורה על תושבי העמק כי שם ניצבת התנחלות בית אל, מתקרבת, מתרחבת לאט לאט, חושפת את ניביה ונוגסת בבשר ההר אבן אחר אבן, ומדי פעם תוקפים הזאבים את החקלאים הקטנים בעמק כדי להזכיר להם את חית הטרף הרובצת בפסגה, רעבה תמיד לבשרם.

כיפה אדומה, גורי לך מן הזאב, אל תתני לו לפתותך בקולו!

תרגמה מערבית: שושנה לונדון-ספיר

> ללכת את פלסטין: סדרת סיפורי הדרכים של בסאם אלמוהור