השתלטותה של הדאעשיה על חיי התרבות בישראל
האיום על שחקן שהביע עמדה מצפונית בשלילת תקציב, ההתערבות בשיקולים המקצועיים של ועדת סל התרבות, ההתנגדות של גורמים דתיים להצגה סאטירית בטמרה בשל החשש ממסרים "חופשיים מידי". האם משתלט על ישראל דאעש תרבותי?
יצא לנו השבוע ללמד את ילדינו שיעור חשוב על ערכים, חופש היצירה ומהי ההגדרה החדשה של אומנות נוסח ישראל 2015. תמהיל מדהים שהחל עם התלונה על הסדרה "זגורי אימפריה" במהלכה צולמה סצנת מין באנדרטה לזכר חיילים בנגב; המשיך מעבר לים עם תרבות הפנאי הסוערת של סגן יו"ר הכנסת החדש; שר החינוך קבע מי בעל הבית של סל התרבות וערף בדרך את ראשה של ועדת הסל בצורה תרבותית; ואילו שרת התרבות גררה שחקן פופולרי בניגוד למצפונו מעבר הקו הירוק כדי להופיע ולשעשע מתנחלים, ואיימה עליו לאורך כל הדרך עם שוט הכסף, עד שנכנע.
אני בסך הכול עובדת סוציאלית. אני כותבת את מה שאני חושבת על מה שאני רואה מסביב, נותנת פרשנות, לפעמים עוקצת לפעמים לועגת ולפעמים בוכה יחד אתכם את המציאות. אני לא שחקנית, רקדנית או במאית שמביאה את הקהל לשחרור חושים והתרגשות אינסופית מעל במה שחורה מתחת לתאורה עמומה. אין לי מכחול וצבעים שיכולים לקחת את המתבונן בציור שלי לעולמות נסתרים במעמקי התודעה האינסופית עד כדי כך שהצופה יראה את עצמו בציור וירצה אותו כחלק מחייו.
אני רואה בעיני, אך אין לי מצלמה שתצלם את עיניו של תינוק חייכן בחיקה של אמו על חורבות ביתם – תמונה אחת על מלחמה, אהבת אם וכוח החיים שיכולה לסכם בשבריר שנייה את ההיסטוריה והעתיד של האנושות. והאל לא נתן לי מכישוריו להפוך אבן או גזע עץ לצלם של אישה הרה שמספרת ומרגשת בלי לזוז. הילדים שלי הם הקהל היחיד השבוי ששומע את השירה שלי ונהנה ממנה, וגם זה לא בטוח.
> האיום של מירי רגב לנורמן עיסא: תהיה ציוני או שלא תקבל תקציבים
אישה מחכה לטיפול בילדה הפצוע לאחר הפגזה ישראלית, בבית החולים אל-שיפא, עזה, 30 יולי, 2014. באסל יאזורי / אקטיבסטילס
אני סתם בת אנוש שרוצה שכל האמנים מסביבי, לפחות הם, ייהנו מחופש היצירה, יתפרעו וישברו את כל המוסכמות גם אם זה מתרחש בפנטזיה בלבד. אני רוצה לשמוע מה מרגיש אסיר כלפי בנו שלא נולד, אני רוצה לראות, להתפעל ולהזיל דמעה מחלום של מישהו אחר, ואני רוצה שהשחקן שמשחק אל מולי ירצה אותי וידבר אליי מרצונו החופשי. זו גדולתה של אומנות בעיניי, שמגלמת את החופש המוחלט שאין לאף אחד מאיתנו על האדמה הזאת. משפט אחד מפי שחקן טוב במחזה יכול לשנות תודעה, מחשבה, עמדה או הרגשה – ואת החופש לחוות את החוויה הזו לא רוצה שאף אחד ייקח ממני.
לא שר או שרה, לא ראש עיר וגם לא ראש ממשלה, לא בשם דת כלשהיא או כל דבר קדוש אחר, לא המדינה ולא ריבונותה הרועדת יכולה להרשות לעצמה לכפות על אמן או למנוע ממנו לעלות לבמה. הטיעון של הממשלה, שהון המדינה ישרת אך ורק את האינטרס של מי שנבחר להוביל את המדינה, עלול להוביל את כולנו לתהום תודעתית וקיבעון מחשבתי של ממשל רע שמזין את עצמו והופך לאסון פשיסטי.
בכסף הממשלתי, שגם אני משלמת חלק ממנו, מייצרים בנוסף לפצצות וטנקים גם יצירות אומנות שאין לי כפלסטינית עניין בהן ואני לא נהנית מהן. אך אני מקבלת את קיומן בשם אותו חופש היצירה שאני מבקשת לכולם.
יוצרים ואמנים צריכים מרחב פעולה אינסופי כדי שהם יגיעו אל העתיד לפנינו ויביאו מהעולם הבא טעימות בשביל כולנו. זה תפקידה של תרבות וזה תפקידו של מי שאמון עליה. ואין בעיני הבדל בין הגורמים הדתיים השמרניים – שמנעו בטמרה לפני חודש את המחזה הסאטירי "ווטן עלא וותר" (מולדת על המיתר), בשל חשש ממסרים "חופשיים מדי" מבחינה חברתית, דתית או מגדרית – לבין זרועות הממשל שנדחפות לראש של כל האזרחים ומכניסה אותנו לתלם. השימוש בכוח השלטון ובאיומים, בגלוי או בסתר, הוא אקט אלים בעיניי ולא ממש תרבותי.
מכר שקנה כרטיסים לעצמו ולבנותיו למופע בטמרה אמר, ובצדק "תנו לי לראות ולהחליט מה מתאים לי ומה לא. אני אדע לבד אם מערכון מצחיק או לא, טוב או לא. מה שקורה פה זה השתלטותה של הדאעשיה על החיים שלנו".
מה שקרה השבוע לעולם התרבות הישראלית הוא לא פחות מ"דאעש תרבותי" שהשיג ניצחון, והתחיל להרוס באכזריות רבה את האומנות והתרבות בישראל. כמו שעשו בתדמור בסוריה ובעיראק וכמו שריפת הספרייה הגדולה של בגדד. זו תחילתה של מפולת מוסרית וערכית שתביא עלינו חורבן גדול אם אנחנו, האזרחים הנשלטים והמדוכאים לא נעצור אותה בעצמנו.
הפוסט פורסם גם בערבית באתר חד"ש
> ואם נורמן עיסא היה מוזמן להופיע בתיאטרון אנטישמי?
אנשי דאעש הורסים מוזיאון במוסול (צילום מסך)
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
