גם את "מלחמות היהודים" לא ניתן להבין מבלי לדבר על ערבים

הסדרה החדשה של היוצר והדוקומנטריסט רון כחלילי, "מלחמות היהודים", ששידורה יתחיל הערב (רביעי) בשעה תשע בהוט 8, הוא עוד פרק במסע של כחלילי בנבכי המבוך שהוא החברה הישראלית. בעקשנות מעוררת הערכה הוא מתייצב מול החברה הזו פעם אחר פעם – מאוהב וכועס, שייך ומנוכר, תמיד סקרן, כמו אדם העומד מול פני חידה מורכבת וגורלית שמוטלת עליו החובה לפענח, אם רק יתבונן היטב בכל אחד מהחלקים המרכיבים את הפאזל הגדול.

הזרקור של כחלילי מופנה הפעם אל "מלחמות היהודים", קרי המתחים ההולכים ומתעצמים בין שלושת הזרמים: החילוני, הציוני-דתי, והחרדי. שלא במפתיע, המסורתיות המזרחית (זו "האמיתית", לא "המסורתיות החדשה", כפי שמכנה אותה כחלילי), הזהות שכחלילי מזדהה איתה בעליל יותר מכל, מוצגת בפרק השלישי והאחרון כפתרון לאותן מלחמות שהיהודים בשני הפרקים הקודמים שקועים בהן. במובנים רבים, דוקא הכישלון של אותה מסורתיות למלא את התפקיד שכחלילי כה נואש לייעד לה מספרת, בעיניי, את הסיפור כולו.

והסיפור, במילה אחת, הוא הקונטקסט, שדווקא הוא נעדר מהסדרה. כשלעצמן, המלחמות האלה מוכרות וידועות היטב – החילונים רואים בחרדים פרזיטים חשוכים ובעצמם קורבנות, החרדים רואים בחילונים עגלה ריקה וכפויית טובה ובעצמם קורבנות, וכן, גם הציונות הדתית מאמינה שהיא מקריבה את עצמה על מזבח התרומה "לעם ישראל" ונמצאת במין מגננה התקפית משונה.

באופן מעניין, כחלילי עצמו סיפק את הקונטקסט ל"מלחמות היהודים" דווקא בסדרה הקודמת שלו, "שנאת מוות". הרצון של כחלילי לשים את הפוקוס על המלחמות הפנים-יהודיות במנותק מההקשר הקולוניאלי שבתוכו הן מתחוללות אולי מובן, אבל זהו ניסיון עקר; אי אפשר להבין את המתחים הפנים-יהודיים האלה מבלי לדבר על שני העקרונות המסדרים שהתנסחו בצורה כל כך אפקטיבית ב"שנאת מוות", קרי עיקרון ההפרדה ועיקרון העליונות היהודית. אלה כבר מזמן אינם רק המסד האידיאולוגי שמסביר את היחס של הממסד והציבור היהודי-ישראל כלפי הפלסטינים, אלא הם חלחלו כל כך עמוק לתוך ההוויה הישראלית עד שהם המפתח גם להבנת יחסי הגומלין בין הקבוצות היהודיות לבין עצמן.

לאורך כל הסדרה, המילה "ערבי" נשמעת פעמים ספורות בלבד, בדרך כלל בהקשר המזרחי, אבל היא נוכחת בין השורות כמעט בכל מפגש.

הפרק הראשון, "חרדופוביה", עוסק במתחים החילוניים-חרדיים. מתחים זה לא מילה, מדובר בשנאה תהומית ויוקדת. "החרדים מוצצים את דמנו", אומרת רבקה, אמה בת ה-94 של הפעילה הפמיניסטית חנה בית הלחמי, שבעצמה מספרת בגאווה כיצד הוציאה לרחוב רמקול שבאמצעותו שידרה בקול שירי חווה אלברשטיין כתגובת-נגד לקולות התפילה שהתקיימה ברחוב שמול ביתה בימי הקורונה. תושב חילוני בחיפה, הפועל נגד התחרדות שכונת נווה שאנן בעיר, אומר על החרדים שהם "מלוכלכים ורוצים להשתלט על השכונה", מלין על ירידת ערך הדירות ברחובות שאליהם עוברים חרדים להתגורר, ומסכם "אף אחד לא רוצה להתגורר ליד חרדים".

זה אולי רחוק מהנרטיב של הסדרה של כחלילי, אבל אני מבקשת לטעון שאין כל אפשרות להבין את האמירות האלה בלי לדבר על האידיאולוגיה של העליונות וההפרדה, כפי שנוסחו ביחס לערבים והפכו עם הזמן גם להיגיון המסדר של יחסי הקהילות היהודיות עצמן. כשבית הלחמי מדברת על מלחמת הרמקולים שלה עם המתפללים החרדים, אי אפשר שלא לחשוב על מלחמות החורמה שניהלה המדינה נגד המואזינים במסגדים. כשתושב נווה שאנן החילוני מדבר בבעתה על כניסת החרדים לשכונה, אי אפשר שלא להיזכר בפרק בסדרה "שנאת מוות" שעסק במלחמת החורמה של היהודים נגד כניסת ערבים לשכונותיהם בערים המעורבות.

יתרה מזו: אי אפשר להבין בכלל את מערכת היחסים בין השבטים היהודים השונים האלה, מבלי לדבר על מסגרת-העל שבתוכה הם מתקיימים, זו שהטילה על כל אחד מהם את התפקיד הייעודי לו בשימור פרויקט ההפרדה והעליונות. פרופ' גיא בן פורת עומד בפרק הזה יפה על פרדוקס הציונות החילונית בהקשר הזה: "הפריבילגיות היהודיות נשמרות בידי האורתודוכסיה. הדת היא חומת המגן של הפריבילגיות היהודיות".

במילים אחרות, על אף האיבה התהומית בין בית הלחמי לבין החרדי שנאלץ להתפלל בשבת ברחוב לקול זמרתה של חווה אלברשטיין, התלות ההדדית ביניהם בשימורו של מבנה-העל הנותן לשניהם גם יחד פריבילגיות מרחיקות לכת על חשבון העם הילידי, השקוף, היא אבסולוטית. אם פרוייקט ההפרדה והעליונות היהודית הטיל על היהדות את תפקיד שומרת הסף, הרי שבאופן אינהרנטי היא מוכרחה להיות שם בגרסתה השמרנית ביותר, כדי להיות שומרת סף אפקטיבית, לשיטתו. והחרדי זקוק גם הוא בתורו לציוני הלא-חרדי שישמור בכוח הנשק על אותן חומות עצמן. המאבק ביניהם הוא הרבה פחות מהותי ממה ששניהם מוכנים להודות.

בהעדר חוזה אזרחי מהותי ושוויוני, במדינה שההגדרה הבסיסית ביותר שלה מתבססת על רעיון של עליונות קבוצה אחת על פני רעותה, והמנגנון המרכזי שדרכו היא מיישמת את העליונות הזו היא ההפרדה, אין כל פלא שאותה תפיסה אידיאולוגית ואותו מנגנון יישומי משמשים גם במלחמות הפנים-יהודיות על כוח והשפעה. נכון, בכל אחד משלושת פרקי הסדרה ישנם גם קולות ביקורתיים שמבקרים את המחנה אליו הם משתייכים מבפנים. גם אלה, לפחות מדבריהם בסדרה, לא מערערים על מסגרת-העל שבתוכה ממלא המחנה שלהם את תפקידו.

במובן הזה, הפרק המעניין ביותר בסדרה – וגם העצוב ביותר, בעיניי – הוא זה האחרון, על המסורתיים המזרחים. אם אני מנסה לתמלל את הנרטיב הלא מדובר של כחלילי, הרי הוא שהמסורתיות "האמיתית", זו המכילה, הסובלנית, הפשרנית, הלא-דיכוטומית, היתה אמורה להוות את חבל ההצלה את החברה היהודית מהמלחמות שנכפו עליה על ידי המגמות הקיצוניות, החרדיות, החילוניות והלאומניות, אלא שאז היא נבלעה על ידי "המסורתיות החדשה", הניצית, המגולמת בפרק בדמויותיהם של אמיר אוחנה וכינרת בראשי.

מעבר לשאלה האם מסורתיות היא בהכרח מזרחית, שהרי חמי עליו השלום, למשל, שלמד בחדר והיה בקי במחשבה היהודית, אבל למד גם בגימנסיה, דבר שפות רבות והיה איש תרבות העולם, בעל תודעה יהודית עמוקה שלא חי על פי ההלכה, היה ודאי נחשב למסורתי לפי ההגדרות המקובלות אילו נולד בפז שבמרוקו במקום בגליציה, גם כאן נעדר הקונטקסט המלא והמפורש שיסביר את המעבר מאותה מסורתיות "אמיתית" ל"מסורתיות החדשה". נכון, ישנו בגין וישנו נתניהו וישנה הקואופטציה המניפולטיבית של המזרחיות אל תוך הפרויקט הימני, אבל מה שלא נאמר מפורשות הוא שמרגע שהמזרחים באו בשעריה של אותה "וילה ציונית בג'ונגל", קיבלו עליהם את כלליה והפכו לחלק מפרוייקט העליונות, ההקצנה אל מחוזות הלאומנות הניצית היתה בלתי נמנעת. אלה הם כללי הפורמט. העובדה היא שהחברה היהודית בישראל כולה זזה בהתמדה ימינה. המחשבה שאותה מסורתיות מדוברת תהווה סוג של חיסון פלא נגד המגמה הזו היא נאיבית, במקרה הטוב.

במשך כל שנות קיומה, המדינה נמנעה באופן מכוון מכינון חוזה אזרחי שהיה יכול לספק מנגנונים אפקטיביים יותר להסדרת המתחים הפוטנציאליים בין הקבוצות השונות, בהסתמך על אתוס משותף ודמוקרטיה מהותית ושוויונית. תחת זאת היא העמידה את העליונות היהודית כערך המהותי היחיד, מתוך תקווה שכל אחת מהקבוצות בתוך החברה היהודית בישראל תגביל את עצמה לגבולות הגזרה שהציונות הכתיבה לה – החרדים והציונות הדתית כמיעוט בטל שנותנים את "ההכשר היהודי", החילונים כקבוצה הדומיננטית שנותנת את "ההכשר הדמוקרטי", הפרוגרסיבי, המערבי, והמזרחים כשואבי המים וחוטבי העצים של הפרויקט. כשיחסי הכוח בין הקבוצות התערערו עם השינויים הפוליטיים במהלך השנים, לא היה בנמצא אף מנגנון שימנע ממאבקי הכוח האלה להפוך למלחמה, כפי שקורא לה כחלילי, ובצדק רב.