newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

רוצים לנבא סיכויי הצלחה של מאבק? חפשו את הנשים

צפו: הבמאית ג'וליה באשה חוקרת מזה 12 שנים מאבקים לא אלימים בפלסטין וברחבי העולם. בהרצאה שנשאה לאחרונה בפני פורום TED דיברה באשה על תפקידן המכריע של נשים במאבקים לשינוי, ומדוע הן ממשיכות להישאר שקופות

מאת:

במחקר שבחן 323 סכסוכים פוליטיים משמעותיים בין השנים 1900 ל-2006 גילו החוקרות, מריה סטפן ואריקה צ'נוות, כמה דברים: שלמאבקים לא אלימים יש סיכוי גדול בכמעט 100 אחוזים להצליח מאשר מאבקים אלימים; שמאבקים בלתי אלימים מובילים בדרך כלל לחברות שוחרות שלום ודמוקרטיות יותר; וכמובן שבמאבק בלתי אלים הסבירות לנזק פיזי פוחתת – לאלו המנהלים את המאבק כמו גם ליריביהם.

הנתונים האלו הוצגו לאחרונה כחלק מהרצאה שנתנה בכנס TED 2016 חברתי הבמאית ג'וליה באשה, שעסקה במקומן של נשים בבניית תנועות פוליטיות, בעיקר בלתי אלימות.

באשה, שהיא גם המנהלת האמנותית של ארגון JUST VISION (אחד השותפים שמפעילים את שיחה מקומית), מתעדת וחוקרת ב-12 השנים האחרונות מאבקים לא אלימים שמנהלים פלסטינים נגד הכיבוש, כמו גם מאבקים בלתי אלימים ברחבי העולם. במהלך ההרצאה היא בחנה כיצד משפיעות דינמיקות מגדריות בבניית תנועות לשינוי פוליטי, וסיפקה גם הצצה לסרטה החדש שמתעד את מקומן של נשים באינתיפאדה הראשונה, ועתיד לצאת לאקרנים במהלך השנה הבאה.

אז למה אנחנו לא רואים יותר תנועות פוליטיות שבוחרות בטקטיקה הזאת אם היא כל כך מוצלחת?

את אחת התשובות המשמעותיות לשאלה הזאת ניתן אולי למצוא במחקר של ויקטור אסל ועמיתיו שבחנו כיצד קבוצות פוליטיות בוחרות את טקטיקת הפעולה שלהן. ומה מסתבר? שהמנבא הטוב ביותר לבחירה של קבוצה במאבק לא אלים הוא לא שאלה של ימין או שמאל, לא של דתיות או חילוניות, ולא אם הקבוצה מתקוממת נגד רודנות או דמוקרטיה או מה רמת הדיכוי איתה היא מתמודדת. המנבא הטוב ביותר לכך שתנועה תחליט לנקוט בדרך של אי אלימות הוא התפיסה שלה ביחס לתפקידן של הנשים בחיים הציבוריים.

באשה ביימה גם את הסרט הדוקומנטרי "בודרוס" – על המאבק הבלתי אלים שניהלו תושבי הכפר הנושא את אותו השם וממוקם צפונית לרמאללה, נגד בניית גדר ההפרדה שאיימה לחנוק את הכפר ולנשל את תושביו מרבות מאדמותיהם. המאבק שהתנהל במשך עשרה חודשים, החל מנובמבר 2003, היה אחד מהמאבקים העממיים הבלתי אלימים הראשונים שגם זכה להצלחה והשיג את מטרתו: הזזת תוואי הגדר לקו הירוק. לנשים ולנערות של בודרוס היה חלק מרכזי במאבק. הן עצרו בגופן ממש את הבולדוזרים והיו אלו שעמדו בחזית המאבק וההפגנות. הסרט שביימה באשה שם אותן במרכז.

במהלך ההרצאה מדגישה באשה: "אני לא מאמינה שנשים במהותן הן יותר שוחרות שלום מגברים. אבל אני בהחלט מאמינה בכך שבעולם של היום נשים חוות ומבינות אחרת מהו כוח. כמי שנאלצות לנווט את דרכן מעמדה של עוצמה מופחתת בהיבטים שונים של החיים, נשים בדרך כלל מיומנות יותר בהפעלת לחץ עקבי ושימוש בערמה נגד גורמים גדולים וחזקים מהן. המונח 'מניפולטיבית', שבו מרבים לתקוף נשים באופן משפיל, משקף מציאות שבה נשים נאלצו למצוא דרכים שונות מאשר עימות ישיר כדי להשיג את מטרותיהן. ואיתור חלופות לעימות ישיר הוא לב-ליבה של ההתנגדות הבלתי-אלימה".

מיהן הנשים שלא נמצאות ברשימת המשפיעות של ליידי גלובס?

בזמן שהגברים ישבות בכלא, מי שניהלו את העניינים מאחורי הקלעים במשך שנה וחצי היו נשים. מתוך העבודה על הסרט הדוקומנטרי על תפקידן של הנשים באינתיפאדה הראשונה (צילום: ג'אסט ויז'ן)

בזמן שהגברים ישבו בכלא, מי שניהלו את העניינים מאחורי הקלעים במשך שנה וחצי היו נשים. מתוך העבודה על הסרט הדוקומנטרי על תפקידן של הנשים באינתיפאדה הראשונה (צילום: ג'אסט ויז'ן)

לא שקופות, נאבקות

רבים במערב שחושבים אולי שהפתרון הוא לחנך את החברות המוסלמיות והערביות כדי שישלבו יותר נשים בהנהגות פוליטיות כי אולי אז המאבקים שלהם יצליחו יותר. באשה התייחסה לסוגיה הזאת והסבירה: זו לא העזרה שהנשים האלו צריכות. מה הן כן צריכות? שתשימו אליהן לב? שלא תמחקו את החלק שלהן במאבקים, את אומץ הלב שלהן. כי המצב הוא שלמרות שנשים לוקחות חלק משמעותי בתנועות רבות בעולם הערבי והמוסלמי, הקהילה הבינלאומית בדרך כלל פשוט לא סופרת אותן. המצלמות מתמקדות בעיקר בגברים, שבדרך כלל מייצרים מראות אלימים יותר ש"מוכרים" יותר חדשות.

במהלך ההרצאה התייחסה באשה, כאמור, גם לסרט הדוקומנטרי החדש שלנו שעתיד לצאת לאור במהלך שנת 2017 ועוסק בתפקידן של נשים באינתיפאדה הראשונה. מי שזוכר את האינתיפאדה הראשונה – ההתקוממות הפלסטינית שפרצה בסוף שנות השמונים בעזה והתפשטה במהירות לגדה המערבית וירושלים – בדרך כלל זוכר תמונות בהן רואים גברים פלסטינים זורקים אבנים. מהסיקור התקשורתי של אותה תקופה ניתן להבין כי כל מה שהיה שם אלו בקבוקי מולוטוב, צמיגים בוערים, אבנים, והרבה גברים.

אבל המאבק של האינתיפאדה הראשונה היה הרבה יותר מזה: הוא כלל שביתות, חרם מיסים ומוצרים, הקמת מוסדות עצמאיים, מיזמים קהילתיים של חינוך, בריאות, חקלאות ועוד. ואת זה כמובן לא ראינו בתקשורת, כי זה "לא מוכר". למעשה, מספרת באשה בהרצאה, על פי נתונים של צה"ל בכבודו ובעצמו 97 אחוזים מהפעילויות במהלך האינתיפאדה הראשונה היו לא חמושות.

ועוד עניין שנשמט לחלוטין מהנרטיב של האינתיפאדה הראשונה: העובדה שמי שניהלו את העניינים מאחורי הקלעים במשך שנה וחצי היו נשים. בזמן שהגברים היו עצורים בבתי הכלא בישראל, הן היו אלו שהניעו את המחאה, שתיאמו את הפעילויות העממיות, הקהילתיות והמחאתיות.

> איך אתם אוהבים את הפלסטיני שלכם, כפות או ירוי?

למאבקים לא אלימים יש סיכוי גדול בכמעט 100 אחוזים להצליח מאשר מאבקים אלימים. ג'וליה באשה בהרצאה ב-TED

למאבקים לא אלימים יש סיכוי גדול בכמעט 100 אחוזים להצליח מאשר מאבקים אלימים. ג'וליה באשה בהרצאה ב-TED

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf