newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בקיץ 2011 למדתי ששינוי אמיתי מחייב הקשבה עמוקה

הקיץ ההוא לפני עשור שינה לי את החיים. בחודשים האינטנסיביים האלה הספקתי לבנות תודעה פוליטית, לאבד את התמימות, ולגבש קהילות שממשיכות עד עצם היום הזה לנוע ביחד לעבר שינוי חברתי

מאת:

קיץ 2011 שינה לי את החיים. חודשים כל כך אינטנסיביים, שהספיקו עבורי לבנייה של תודעה פוליטית שהפכה בזריזות לאובדן תמימות, וגיבשו קהילות שהמשיכו לנוע יחדיו לעבר שינוי חברתי בכל השנים שעברו מאז.

הפגנה במאהל בשכונת התקווה, באוגוסט 2011 (צילום: אורן זיו)

המחאה לא היתה רק המאהל ברוטשילד. הפגנה במאהל בשכונת התקווה, באוגוסט 2011 (צילום: אורן זיו)

סיכומי העשור של המחאה החברתית בתקשורת הממוסדת, ולרוב גם העצלנית, לא חידשו יותר מדי. הם בעיקר לעסו ניתוחיים פוליטיים וטענות שטוחות של "מה באמת השתנה בזמן שעבר". בחשיבה הקפיטליסטית המקובלת, במדדים כלכליים של רווח מול הפסד, הצלחת המחאה נמדדה במחירי הקוטג' היום – והקריירה הפוליטית, או יותר נכון היעדרה של קריירה כזו, של "מובילי המחאה".

יוקר המחייה המשיך לעלות, וכך גם מחירי הדיור. התארגנויות ספורות שמקדמות מדיניות של ימין כלכלי הפכו למפלצות ממומנות היטב שדוחפות למחיקה של כל סממן למדיניות רווחה, הפרטה מסיבית וריסוק איגודי עובדים ועובדות.

מאות אלפי האנשים שיצאו אז לרחובות חזרו במהרה לבית המוגן, ואלו שנלחמו על קורת גג עסוקים בעיקר בלשרוד. לא מעט גם התייאשו. אחד, משה סילמן ז"ל – גם עליו לא שמעתן בסיכומי העשור – הבעיר את עצמו ב-2012 באירוע השנה לפרוץ המחאה החברתית, בתקווה להבעיר מדינה שלמה. זה לא קרה.

העם יצא וביקש צדק חברתי, מה שזה לא אומר, ולא קיבל. אז הוא הצביע ליאיר לפיד ולא הבין איך דברים לא משתנים ברגע, רק כי כולם רקדו לפני שנייה בעצרת עם שלמה ארצי. ואם נשאל את אותו "העם", ככל הנראה שיגידו ש"כלום לא השתנה" והמחאה נכשלה.

רק שהמחאה לא היתה רק המאהל ברוטשילד. היא היתה גם מאהלי "האין ברירה", כחלק מהתארגנות פורום גוש הפריפריות בשכונות התקווה ונווה שאנן בתל אביב, ביפו ובבת ים, בשכונת ג'סי כהן בחולון, בירושלים ובכפר הלא מוכר אל עראקיב.

במאהלים האלה התפתח מאבק הדיור הציבורי, הוקמה תנועת "הלא נחמדות-לא נחמדים" וקבוצת "המעברה" הירושלמית, וצמחו מנהיגים ומנהיגות שהמשיכו וממשיכות להנהיג מאבקים ברמה המקומית והארצית גם היום. יש עוד דוגמאות כמובן.

donate

מאות הפעילים והפעילות שצמחו בקיץ הזה, שהתאחדו ביחד, פעלו כתנועה לא ממוסדת ולא רשמית והצטרפו בתמיכה ופעילות קונקרטית לאלפי יוזמות וקמפיינים, גוררים שוב ושוב את האחרים לרכז את המאמצים בדבר דחוף אחר על סדר היום הציבורי. חלקם נכנסו לעולם החברה האזרחית והפכו את הפעילות החברתית והפוליטית לקריירה.

החיבורים שנוצרו לא היו רק חשובים ברמה הסולידרית, אלא דחפו לעבודה משותפת בקמפיינים ונושאים שלא הלכו עד אז יחדיו. דוגמה לכך הוא המאבק על השארת הגז הטבעי בישראל ב-2013, שמוסגר תחת הכותרת "גז ולא גזירות", והובילו אותו ביחד ארגוני סביבה והתארגנויות בנושאי עוני, שנאבקו במקביל באותו לפיד כשקיצץ בקצבאות ילדים.

כשפרצה המחאה החברתית, הייתי רק בת 20. ילדה בשירות לאומי שגדלה בצופים. התגלגלתי למאבק על הדיור הציבורי ולאותם מאהלים כשניסיתי להבין מה יקרה לאותם מחוסרי דיור שהתחברי אתם במאהל רוטשילד, ולא קיבלתי מענה. לא הבנתי יותר מדי מהחיים שלי, אבל למדתי את השיעור הכי חשוב בעבודה עם קהילות שונות: קודם כל לסתום את הפה, ולהקשיב. לחבר בין האישי לפוליטי, לעבוד ביחד ולא למען.

כשהיינו נתונים לאלימות משטרתית בהפגנה נגד פינוי המאהל בשכונת התקווה, נפל לי האסימון שאם ככה המדינה מתנהגת לאנשים שמפגינים עבור קורת גג במרכז תל אביב, אז מה לעזאזל קורה בשטחים. אולי יש אמת בכל הסיפורים האלו על הכיבוש. בחג החנוכה, כשההורים לא יכלו לרכוש כרטיס לפסטיגל ולשמח את ילדי המאהלים, אירגנו פסטיבל ענק בגן התקווה בשכונה, שהיה פתוח לכל ללא תשלום.

הפגנה במרכז תל אביב, ביולי 2011 (צילום: אורן זיו)

הפגנה במרכז תל אביב, ביולי 2011 (צילום: אורן זיו)

אני לא רוצה לחטוא ברומנטיזציה. יכולתי לשתף גם בסיפורים אחרים לחלוטין, למשל איך נאלצנו להתפרץ בכוח לדבר בבמות המרכזיות בעצרות המחאה הגדולות כי הקול שלנו לא נשמע, מכיוון שלא ייצג את המיינסטרים. או ההתמודדות עם הנרטיב התקשורתי והציבורי כלפי אותם פעילים ופעילות במאהלים, שבניגוד לצעירים האידיאליסטים שניגנו בגיטרות בכיכר הבימה, לא נתפסו ותויגו כמנהיגים ומנהיגות. או סיפורים על  הריבים סביב הניסיון החוזר ונשנה לכתוב טורי דעה ונאומים של "מובילי המחאה" בשם אמהות חד הוריות שנאבקו עבור קיום בכבוד, תוך שימוש בסטיגמות גזעניות וסטריאוטיפיות, כמו שגיאות כתיב מכוונות ומסרים של מסכנות.

זה די מדהים להבין שאני עדיין חברה של מאות פעילים ופעילות שהכירו בקיץ הזה. חלקם גם בלטו במחאת בלפור בקיץ האחרון. גם בבלפור, כמו במחאת 2011, הניסיונות לדמוקרטיזציה של המחאה נוטרלו ונדרסו על ידי הקבוצות הפריווילגיות ועתירות הכספים, שביקשו להתמקד רק בהדחתו של בנימין נתניהו מהשלטון. גם בבלפור, כמו במחאת 2011, גם היום אפשר לזהות את אותם בני שלושים, בגילי כיום, שהתעוררו והצטרפו למאבקים נוספים, כמו המאבק בשייח ג'ראח.

עשר שנים עברו, ואני בוחרת לא לנתח מה השתנה או לא השתנה ברמה הפוליטית, מהם הלקחים שלא השכלנו ליישם. מבחינתי, ייסוד תנועת שוברות קירות, שמתמקדת בהקמה של קהילות שעוסקות בנשים ועוני, היא הלקח וההישג הגדול. גם את כרמן אלמקייס עמוס, שותפתי להקמת התנועה, הכרתי באותו קיץ. התאהבנו בקטע פוליטי, ולא נפרדנו מאז.

כשהחלטנו על הקמת התנועה ופנינו לקהילות סביבנו, ביקשנו להקים תנועה פמיניסטית אזרחית שעושה עבודה שורשית, עבודת שטח, במימון של תומכים ותומכות בהוראת קבע חודשית. שלא במפתיע, הראשונים לתמוך ולהצטרף אלינו היו אותם פעילים ופעילות שהכרנו בקיץ ההוא, לפני עשר שנים. אותם אלה שלמדו מהמחאה ההיא את הלקח החשוב מכל: ששינוי אמיתי מחייב הקשבה עמוקה, חיבור לקהילה, עבודה ביחד ולא למען, ובעיקר את התובנה שהפוליטי הוא לעולם האישי.

ספיר סלוצקר עמראן היא עורכת דין לזכויות אדם, מייסדת שותפה של תנועת שוברות קירות ועמיתה בתכנית ללימודי דת, קונפליקט ושלום בבית ספר לדתות באוניברסיטת הרווארד

מחר בשעה שבע וחצי בערב תתקיים הפגנה ברחוב קפלן בתל אביב, להתייחדות עם זיכרו של משה סילמן במלוא תשע שנים למותו. את האירוע מארגנות קבוצת הלא נחמדות-לא נחמדים ותנועת שוברות קירות

הפגנה במרכז תל אביב, באוגוסט 2011 (צילום: אורן זיו)

הפגנה במרכז תל אביב, באוגוסט 2011 (צילום: אורן זיו)

הפגנה בשכונת התקווה, באוגוסט 2011 (צילום: אורן זיו)

הפגנה בשכונת התקווה, באוגוסט 2011 (צילום: אורן זיו)

המאהל בשכונת ג'סי כהן בחולון, בספטמבר 2011 (צילום: אורן זיו)

המאהל בשכונת ג'סי כהן בחולון, בספטמבר 2011 (צילום: אורן זיו)

הפגנה בשכונת התקווה, באוגוסט 2011 (צילום: אורן זיו)

הפגנה בשכונת התקווה, באוגוסט 2011 (צילום: אורן זיו)

ראובן אברג'יל בהפגנה בשכונת התקווה, באוגוסט 2011 (צילום: אורן זיו)

ראובן אברג'יל בהפגנה בשכונת התקווה, באוגוסט 2011 (צילום: אורן זיו)

שריפת צמיגים בשכונת ג'סי כהן בחולון, באוגוסט 2011 (צילום: אורן זיו)

שריפת צמיגים בשכונת ג'סי כהן בחולון, באוגוסט 2011 (צילום: אורן זיו)

המאהל בלווינסקי, דרום תל אביב, בסוף יולי 2011 (צילום: אורן זיו)

המאהל בשכונת התקווה, בסוף יולי 2011 (צילום: אורן זיו)

המאהל בלווינסקי, דרום תל אביב, בסוף יולי 2011 (צילום: אורן זיו)

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קורבן נוסף של יום הדמים בגדה (צילום מסך מתוך סרטון בצלם, המתעד את הירי במאלכ חמדאן מכפר סאלם)

קורבן נוסף של יום הדמים בגדה (צילום מסך מתוך סרטון בצלם, המתעד את הירי במאלכ חמדאן מכפר סאלם)

תיעוד: חיילים ירו למוות בצעיר פלסטיני מבלי שהיווה סכנה

על פי התיעוד, מאלכ חמדאן נורה למוות על ידי חיילים שירו לעבר פלסטינים בתגובה ליידוי אבנים. זאת למרות המרחק הרב ביניהם ובזמן שאלה ניסו להימלט מהמקום. באותו היום נורו למוות עוד 10 איש בגדה, חלקם בידי מיליציות משותפות של חיילים ומתנחלים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf