בעקבות החלטת העליון: תושבי אל-עראקיב יוכלו לטעון נגד הפקעת אדמותיהם

המאבק על הקרקע של הקהילה הבדואית בנגב מתקיים מזה שנים במגוון רחב של חזיתות. החזית המשפטית, שלרוב נעדרת מעיני הציבור, היא אחת החזיתות החשובות אך הקשות ביותר במאבק. מול מערכת סבוכה של חוקים, שמטרתם לרשום את כל קרקעות הבדואים בנגב כאדמות מדינה ולדחות את כל תביעות הבעלות שהוגשו, רבים הכשלונות מההצלחות בחזית הזו.

זאת אחת הסיבות לכך שהחלטת בית המשפט העליון לדחות את בקשת המדינה לדיון נוסף בנוגע למתן האפשרות לתושבות ותושבי אל-עראקיב לתקוף את הפקעת קרקעותיהם בשנות ה-50 היא כה מעודדת. לכאורה מדובר בהצלחה קטנה, שכן לא מדובר בהחלטה לגבי הבעלות על הקרקע, אלא רק במתן אפשרות לטעון נגד עצם ההפקעה מול בית המשפט המחוזי. עם זאת, עצם מתן האפשרות מהווה תקדים חשוב לאחר שנים ארוכות של הפסדים בבתי המשפט.

> גם המתים קיבלו צווי פינוי באל-עראקיב

נשים מהכפר הבלתי מוכר אל עראקיב בוכות על ביתן, ששוב נהרס על ידי המדינה, 12 ביוני 2014 (אקטיבסטילס)

קרקעות הכפר הבלתי מוכר אל-עראקיב, כמו קרקעות רבות בנגב, הופקעו במסגרת חוק רכישת מקרקעים – 1953 (חוק החר״ם). חוק החר״ם אפשר למדינה להפקיע בקלות קרקעות לצורכי ״פיתוח, התיישבות וביטחון״, בתנאים המגוכחים, שהקרקע לא היתה בחזקת בעליה ביום ה-1 באפריל 1952, ושהמדינה משתמשת בקרקע לצורכי פיתוח, התיישבות וביטחון, או שהיא זקוקה לה לצרכים אלה. בפועל, תושבי הכפר הורחקו על ידי המדינה מקרקעותיהם, ולמרות שעד לאותו רגע ומאותו רגע לא נעשה בקרקע כל שימוש על ידי המדינה, לשום צורך, הקרקע הופקעה.

במסגרת הליך משפטי שהפך נפוץ יותר ויותר בשנים האחרונות בנגב, לאחר שהגישו תביעות בעלות על קרקעותיהם בשנות ה-70, גילו תושבי אל-עראקיב כי פרקליטות מחוז דרום הגישה תביעה נוגדת על אותן קרקעות, בטענה לבעלות של המדינה עליהן. במהלך בירור הבעלות על הקרקע, דרשו תושבי הכפר, באמצעות עו״ד מיכאל ספרד, לטעון נגד עצם ההפקעה של קרקעותיהם. אלא שמדינת ישראל, שעושה מאמצים כבירים על מנת לסכל כל אפשרות לבעלות בדואית על קרקע, לא הסכימה אפילו לשמוע על אפשרות כזו. מבחינת המדינה ושליחיה, לא רק שלתושבים הילידיים של הנגב אין שום זכות בקרקע, אין להם אפילו זכות לטעון לכך מול בית המשפט.

ועכשיו, בניגוד לעמדת המדינה, קבע בית המשפט העליון כי בית המשפט המחוזי בבאר שבע מוסמך לדון בתוקף הפקעת הקרקע בשנות ה-50. עם זאת, כבר בהחלטתם הזהירו השופטים כי למתן סמכות ההכרעה ישנה משמעות מוגבלת, שכן קשה מאוד לתקוף הפקעה על פי חוק החר״ם. בפועל, לאחר הניצחון הזה, בפני תושבי הכפר ניצבת דרך ארוכה בדרך לרשימת הקרקעות על שמם, שכן מדובר רק בהחלטה שמאפשרת את עצם הדיון על הבעלות.

בעוד שבשנות ה-70 אפשרה המדינה לתושבי הנגב הבדואים להגיש תביעות בעלות על קרקעות ולכאורה לאפשר להם הליך הוגן להשבת הבעלות, הליך זה הוקפא וחזר לתפקד במתכונת שונה לחלוטין במהלך שנות האלפיים, כשהמדינה החלה להגיש תביעות על אותן קרקעות שתבעו בדואים תושבי הנגב בדרישה לרשום אותן כאדמות מדינה. כדי להדגיש עד כמה ההליך הזה לא הוגן, ראוי לציין שעד כה למדינת ישראל יש 100% נצחונות בתביעות הנוגדות שהוגשו.

לכן, גם אם מדובר בניצחון קטן, ואפילו אם שופטי העליון מזהירים כי המשך המשפט לא יהיה פשוט, מדובר בצעד גדול במאבקה של הקהילה הבדואית בנגב להוכחת בעלות על קרקעות. מדינת ישראל שטענה נגד זכותם של אזרחיה לתקוף חוקים גזעניים ומפלים כמו חוק החר״ם, שאפשרו השתלטות מסיבית על קרקעות והפקעות רחבות היקף, נדחתה אתמול על ידי בית המשפט. קשה למצוא סדקים במערכת המשומנת שיצרה המדינה להשתלטות על קרקעות, אבל כשסדק כזה נפער, לא נותר אלא לקוות שקצת צדק יצא אל האור.

> תושבי אל-עראקיב הפגינו במחאה על הריסת כפרם שבעים ותשע פעמים