newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בסוריה ובישראל, הפחד מהאויב הוא יסוד החינוך הלאומי

תפקידו של המורה המגיע לכפר כורדי נידח בצפון מזרח סוריה בסרט "שכנים", הוא מחיקת הזהות הכורדית של תלמידיו והנחלת הלאומיות הערבית במקומה. הנמשל של המורה, המטיף לאחדות ולאלימות כנגד אויב קש, הוא בדיוק החינוך הציוני

מאת:

"איך החיים שלך יראו בלי ישראל כאויב?" (צילום מסך מתוך "שכנים", סרטו של הבמאי הכורדי שוויצרי מנו חליל)

השבוע צפיתי בסרט "שכנים" של הבמאי הכורדי שווייצרי (פליט מסוריה), מנו חליל. סיפור הסרט ממוקד בשנת הלימודים הראשונה של הילד סרו, בכפר כורדי מרוחק בצפון מזרח סוריה.

נתוני הפתיחה של המורה בבית הספר הסורי שבסרט דומים להפליא לאלו של המורה בבהוטן, בסרט "לונאנה יש יאק בכיתה", עליו כתבתי לאחרונה (שני הסרטים זמינים בפרטנר tv). בשני המקרים, המורה המשכיל, בן עיר הבירה הגדולה, נשלח על ידי הממשלה לספק השכלת יסוד לילדות ולילדים הכפריים, החיים בעולם שולי, מרוחק ומנותק.

>> דו"ח בינלאומי: כרטיס אדום לחינוך האזרחי בישראל

אלא שמטרת החינוך בשני בתי הספר שונה לחלוטין. המורה בבהוטן נדרש לסייע לילדים "להיות יותר מאשר רועי יאק ומלקטי פטריות". כלומר לאפשר להם להתקדם מעבר למה שיש לרשותם בהווה. המורה בסוריה, לעומת זאת, נדרש לדכא את תרבותם ואת שפתם (הכורדית), ולגייס אותם לשורות האומה הערבית. כלומר, עליו להפוך אותם למשהו אחר ממה שהם.

כלי העבודה המרכזי של המורה הסורי הוא הפחד. שוב ושוב הוא מתאר וממחיש בכיתה אויב מדומיין, נורא ואכזרי, שנגדו יש לילדים רק מוצא אחד: להתאחד. מוכי חרדה וביעותים, מרבית הילדים מפנימים את צו האומה. רק מעטים, דוגמת מנו חליל, יוצר הסרט, מצליחים להשתחרר בבגרותם ולהבין כי בכל הזמן הזה – המורה היה אויבם האמיתי.

מרבים אצלנו להשוות בין הגורל היהודי לזה הכורדי, כשני עמים נרדפים. אלא שבסרט הזה, הנמשל של המורה הסורי הוא דווקא החינוך הציוני, האחוז כדיבוק במסר האחדות, לנוכח אויבים מדומיינים הזוממים להשמידנו. שהרי מה יוותר מהחינוך שלנו, ללא פחד ההשמדה המאחד?

קולנוע כנשק פוליטי

מנו חליל (Mano Khalil), התסריטאי והבמאי של הסרט, נולד בשנת 1964 בכפר כורדי בקרבת העיר קמישלי, בצפון מזרח סוריה. המולדת הכורדית הופרדה אז בגדרות גבול בין סוריה לטורקיה, כך שחוויית ילדותו הייתה של מיעוט נרדף, בין שני צבאות מדכאים.

בשנת 1987 הוא יצא ללמוד ספרות וקולנוע בצ'כוסלובקיה (לפני נפילת ברית המועצות). בריאיון משנת 2015 אמר חליל, שעבורו הקולנוע הוא מעשה פוליטי, שבו "המצלמה מחליפה את הרובה" על מנת להמשיך בקרב.

כשחזר לסוריה, יצר את הסרט הדוקומנטרי "המקום שבו אלוהים ישן", על חיי הכורדים בצפון סוריה. השלטון בדמשק החל לרדוף אותו ולהצר את חופש פעולתו, עד שבשנת 1996 היגר כפליט לשווייץ, שם הוא חי עד היום.

בסרט "שכנים" מסופר על שנה אחת בחייו של ילד בשם סרו, בן דמותו של חליל. עלילת הסרט רצופת טרגדיות, כאב וצער, ומגוללת את סיפור העם הכורדי הנרדף. תיאור שנת הלימודים הראשונה בבית הספר הכפרי המקומי, משתלב היטב באווירה העצובה של הסרט.

"כילדים קטנים הם חינכו אותנו להיות עבדים", אמר חליל בראיון עם צאת הסרט. "בתי הספר התנהלו כמחנות צבא, בהם לימדו אותנו לשנוא ולבוז. המוטו שלהם היה כמו של כל דיקטטור: ככל שאנשים יישארו בורים, נחשלים ומשועבדים, כך נוכל לשלוט בהם זמן רב יותר".

לשחרר מהחשכה והבורות

ביום הלימודים הראשון, מציג המורה את עצמו ואת מטרות שליחותו לפני ילדי הכפר: 18 תלמידות ותלמידים, בכיתה רב גילית אחת.

"שמי ואחיד חנוף. באתי לכפר המפגר הזה במטרה אחת, לשחרר אתכם מהחשכה ומהבורות. ולכן מהיום והלאה אתם חייבים ללמוד את השפה הערבית, להרגיש בערבית, לאהוב בערבית, לחשוב ולדבר בערבית, כאן [בכיתה] ובבית עם ההורים שלכם. יש לנו רק שפה אחת. שום שפה אחרת לא קיימת בעולם הערבי שלנו".

הפרומו לסרט "שכנים":

גם המורה אוגיין, בסרט "לונאנה יש יאק בכיתה", מציג את עצמו בפני תלמידיו בשיעור הראשון. אלא שבנוסף, הוא מבקש מכל תלמידה ותלמיד שיציגו את שמותיהם ואת חלומותיהם. הוא מתעניין בקיומם, מה שהמורה חנוף בסרט "שכנים", כלל לא מניח שזה מתפקידו.

המורה אוגיין מלמד אנגלית, כשפה שהיא שער לתרבות הגלובלית. אולם האנגלית היא קומה נוספת מעל השפה והתרבות המקומיות, ובשום צורה לא מחליפה אותן. לעומתו, המורה חנוף מציב את הערבית כשפה היחידה האפשרית. מחיקת השפה הכורדית היא כמובן גם מחיקת הזהות של משפחות הילדות והילדים.

של מי העתיד, של הילדים או השלטון?

המורה חנוף ממשיך ומסביר לתלמידיו: "אני אעשה הכל למען העתיד שלכם. אני אוהב ילדים, כי הילדים הם נושאי הלפיד של המהפכה שלנו. כמו שאמר המנהיג שלנו חאפז אסד: מי שמחזיק בילדים מחזיק בעתיד".

בבהוטן, מתעניין המורה אוגיין מדוע תושבי הכפר רוחשים לו כבוד כה רב. השכן מסביר לו שזה משום "שהמורה נוגע בעתיד של הילדים". איננו יודעים לאן יוביל העתיד כל ילדה וילד, אולם ההשכלה היא שפותחת בפניהם אפשרויות ודרכים. המורה, אם כך, הוא שליח של עתיד בלתי מוכר, והוא מעניק לילדים מפתחות, לעצב את עתידם שלהם.

המורה הסורי משתמש במילים דומות, אולם בכוונה הפוכה. כפי שאפשר להבין מהפתגם: "מי שמחזיק בילדים מחזיק בעתיד", השליט רוצה לשלוט בעתיד באמצעות הילדים. המורה הוא שליח של השלטון, ותפקידו לעצב את הדור הצעיר בדרך כזו, שגם העתיד יהיה תואם את חזונו של השליט, ויישאר בשליטתו.

כדי "להחזיק בילדים", מפחיד המורה הסורי את תלמידיו מפני אויב נורא המבקש להשמידם. אויב שמעולם של ראו ולא חוו: אימפריאליזם וציונות. מזועזעים מאימה, מנסים הילדים להבין במה מדובר. אחד מהם מסביר מדמיונו, שאימפריאליזם הוא עקרבים ארסיים מסוכנים, החיים תחת הבתים.

המורה מוסיף ומספר על היהודים, שנוהגים לפתות ילדים קטנים כדי להכין מהדם שלהם עוגות לחגיהם. הילד "היודע" נשבע שאכן כך קרה בכפר שכן. סרו הצעיר נבהל, שכן בשכנות להוריו מתגוררת משפחה יהודית. כאשר אם המשפחה מציעה לו פרוסת עוגה שאפתה לכבוד שבת, הוא נמלט בבעתה.

המורה חנוף מביא לכיתה בובת קש המייצגת את האויב. "מה נעשה עם היהודים?" שואל המורה, והתלמידים משיבים ממיטב דמיונם הפרוע: אני אדקור אותם עם סכין, אני אשרוף אותם חיים, אני אזרוק אותם לים כדי שהכרישים יאכלו אותם. "יפה מאוד" מסכם המורה את השיעור.

ומה הלקח? במסדר הבוקר קורא החניך התורן: "האם אתם מוכנים לבנות את החברה הערבית המאוחדת ולהגן עליה?". "בדמנו ובנשמותינו, אנחנו מוכנים תמיד!", קוראים התלמידות והתלמידים בתשובה.

איך יראו חייך ללא אויב?

בכתבה שפורסמה במקור ראשון על הסרט "שכנים", נכתב כי הסרט מייצג את "סיפור הגורל המשותף של היהודים והכורדים". בכך הם פספסו כמובן את לקח הסרט.

בשיאו של הסרט, לאחר שהמורה דורש מילדי הכפר לדקור בסכין את בובת הקש של האויב, שואל אותו אחד מזקני הכפר בהתרסה: "איך החיים שלך יראו בלי ישראל כאויב?". המורה נכלם ומשתתק.

אם רוצים לראות בסרט משל, הנמשל של כורדיסטן שנמחקה מהמפה העולמית אינה ישראל, אלא דווקא פלסטין. והנמשל של המורה הסורי, המטיף לאחדות ולאלימות כנגד אויב קש מדומיין, הוא בדיוק החינוך הציוני.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, יואב גלנט, ב-13 במרץ 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, יואב גלנט, ב-13 במרץ 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ישראל מפרקת במו ידיה את "מדיניות הבידול" שעליה עמלה עשורים

אין באמת מחלוקת מעשית בין גנץ וגלנט לנתניהו ובן גביר, וקיבלנו עדות לכך בתגובתם לתובע בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. אבל במודע או שלא, הם מודים בכישלונה של מדיניות הניתוק בין עזה לגדה המערבית, ולכן נתפסים בעיני ראש הממשלה ובני בריתו כאיום קיומי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf