newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בישראל לא צריך לחפש את העבר הקולוניאלי. הוא הווה מתמשך

במהלך החיים השוטפים בארץ, העובדה שישראל היא מפעל של נישול נדחקת הצידה. ממבט מאירופה, הדברים נראים אחרת. בעוד במערב צריך לחפור כדי לגלות את העבר הקולוניאלי, בישראל הוא נמצא בכל פינה

מאת:

ביום העצמאות בשבוע שעבר, חזרנו להזכיר במרחב הציבורי הישראלי את הנכבה. לא בישראל, אבל מול השגרירות שלה, בבריסל, עיר מגורינו. יחד עם חברים ופעילים, שציינו לראשונה את הנכבה דווקא ביום העצמאות. חלקנו ישראלים, או ישראלים לשעבר וכולנו יהודים. השיחות בינינו סביב הכנת הכרזות העלו שאלות לא פתורות. ״זה יום עצמאות?״ של ״ישראל?״. כן, התעקשתי. גם אם אני לא אוהב את היום הזה ובטח לא תומך בקיומה של מדינה יהודית, זו מציאות שעלינו לשנות ואין טעם להתכחש לה.

סטודנטיות פלסטיניות בהפגנה לציון יום הנכבה ה-71 באוניברסיטת ת"א (אורן זיו)

מרגע שנעמדנו מול השגרירות עם שלט שמציע ״זיכרו את הנכבה״, לקח בדיוק דקה עד שמאבטח מהשגרירות יצא אלינו ובאגרסיביות ניסה לחטוף מידינו את השלט. פנינו אליו מיד בעברית ודרשנו שיפסיק להתנהג כמו… ישראלי? טוב, לא אמרנו את זה, אבל זה הרגיש ככה בדיוק. החוצפה שלו לנהוג כלפינו בחוסר נימוס כזה הזכירה את הבית. זיכרון לא נעים. אחר כך הוא כינה אותנו ״פחדנים״ וקרא למשטרה. היא נענתה לפנייתו, ושוטר ביקר את אחד הפעילים בביתו והזהיר אותו לבקש להבא אישור להפגנה.

בישראל, יום העצמאות, ולפניו יום הזיכרון, הם צמד הימים הלאומיים הטעונים ביותר בשנה. האבל על השכול  היהודי, רק היהודי, חודר לכל פינה. ההיפוך בתום יום הזיכרון, והתפרצות חגיגות העצמאות, הוא המאניה שמיד אחרי הדפרסיה. ישראלים יוצאים לפארקים לצלות חיות על האש, זורמים לרחובות ומתגודדים סביב במות הבידור כדי לשיר על ארצנו הנהדרת. זה מטריד מאד, ולכן מזה עשרים שנה אני עסוק ביום הזה לצאת לרחוב כדי להזכיר לישראלים את המחיר הנורא שהיה (ועדיין!) להקמת המדינה היהודית.

donate

למרבה הצער, ישראלים יהודים שמזכירים את הנכבה ביום העצמאות בישראל כמעט נעלמו. יש כמובן לא מעטים שמסתייגים ואף נחרדים מההילולה הלאומנית, אבל הם מסתגרים בבתיהם, נועלים את החלונות, ומקווים (לשווא) שקולות המטס המיליטריסטי החגיגי, שמפלח את השמיים לכל אורכה של הארץ, לא יחדור למרחב האינטימי שלהם.

ממרחק, מבריסל, עוצמות הרגשות והחשיפה לימים הלאומיים קלושות בהרבה. הן נמצאות בזיכרון ובמרחבים הווירטואליים של המדיות השונות. הפער בין האינטנסיביות של יום העצמאות בישראל לבין החוויה שלו ממרחק מעידה שהחיים הממשיים עדיין כאן, ולא עברו לחלוטין למדיות החדשות.

משמרת המחאה מול שגרירות ישראל בבריסל

משמרת המחאה מול שגרירות ישראל בבריסל

המרחק הגיאוגרפי גם מאפשר לחשוב ביתר בהירות על הקולוניאליזם הישראלי. בישראל, המובן מאליו – היותה של ישראל מפעל כיבוש ונישול – התעמעם בשטף החיים הלחוצים. המרחק של כמה אלפי קילומטרים והרוגע היחסי של החיים באירופה אפשרו לי להבין את אחד המאפיינים היחודיים של הקולוניאליזם הישראלי לעומת אחיו בארה״ב, קנדה ועוד: בישראל הוא כאן ונתון בפנינו, ללא צורך בתיווך כלשהו.

במדינות אחרות, שנוסדו על ידי קולוניאליזם התיישבותי, נישול הילידים דהה והלך. הוא נותר במבנים כלכליים, תרבותיים ולשוניים שמצריכים תיווך אקדמי או אקטיביסטי כדי לחשוף אותם. לדוגמא, בארצות הברית ניתן להתפעל מהנוף, מבלי לראות כלל סימנים של החיים של האומות הראשונות במרחב. כדי לראותם צריך לחקור אל מעבר למה שניתן במבט.

בישראל, לעומת זאת, פלסטין נמצאת בכל כך הרבה מקומות, למרות מאמצי המחיקה וההכחשה. אי אפשר להסתובב בשכונות טלביה וקטמון בירושלים המערבית ולא להבחין בבתים הערביים המרשימים, שישראלים יהודים חיים בהם מאז הנישול של הפלסטינים ב-1948. כך גם ביפו, חיפה וקיבוצים רבים. והנישול הזה ממשיך גם בימינו. הנכבה מתמשכת, כידוע. בשכונת שייח׳ ג׳ראח פלסטינים מגורשים בימים אלה מבתיהם לטובת מתנחלים ישראלים.

מנקודת המבט הזו הנכבה אינה זיכרון שיש לנצור, כפי שהשלט שלנו מציע. היא ממשות עכשווית שהחלה ב-1948 ולא חדלה עד ימינו. ואולי ניתן להבין אחרת דווקא את המושג זיכרון? הוא אינו משהו שקרה ועבר. הוא קיים בתוכנו. ״הכל מתממש בזיכרון״, לימדה אותנו חנה ארנדט. החוויה האנושית אינה אלא זיכרון מתמשך ולכן הציווי ״זכרו את הנכבה״ מציע לפקוח את העיניים לראות את הנכבה הנוכחת כיום. בזיכרון של הפליטים המגורשים, אבל גם במניעת השיבה של צאצאיהם ובתנאי חייהם הבלתי נסבלים בעזה ובמחנות הפליטים ברחבי המזרח התיכון.

כתושבים פריבילגים באירופה חשוב לנו להזכיר גם את האחריות של היבשת, ״אֵם הציונות״. ללא התמיכה הנלהבת של אירופה, מתחילת המפעל הציוני עד ימינו, הנכבה לא היתה מתרחשת, והפלסטינים לא היו מגורשים ממולדתם. כישראלים לא ציונים אנחנו מייחלים ליום בו נוכל לשוב למדינה עצמאית באמת ולא מדינה שנשענת על כוחה הצבאי ועל אירופה וארה״ב.

איתן ברונשטיין אפריסיו הוא מנהל שותף בדה-קולונייזר

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
תלמידי חטיבות ביניים ותיכון חוזרים ללימודים במתכונת מלאה, בית ספר בתל אביב, אפריל 2021. אילוסטרציה גיל גרטל (צילום: אורן זיו)

בית ספר בתל אביב, אפריל 2021 (צילום: אורן זיו)

הפגיעה בכישורים החברתיים של תלמידים במעבר לחטיבה אינה גזרת גורל

מחקר של OECD מצא כי חלה נסיגה בהערכת התלמידים את עצמם במעבר מילדות לבגרות. הנסיגה חמורה יותר אצל בנות ואצל תלמידים מרקע כלכלי נמוך, ובשלב קריטי זה בחיים היא עלולה לפגוע בעתידם. הפיתרון: מודעות, והפניית משאבים לטיפוח קשרים עם המבוגרים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf