בין עזה לאיראן: ישראל, ארה"ב והתפרקות הסדר הבינלאומי

ישראל קיבלה היתר לפעול באופן לא מרוסן. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ונשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, בבית הלבן, ב-7 באפריל 2025 (צילום: לירי אגמי / פלאש90)

עשרים החודשים של המלחמה על עזה שחקו בהדרגה שורה של נורמות בינלאומיות הקשורות בדין ההומניטרי הבינלאומי ובדיני מלחמה – ובכלל זה, הלגיטימציה לפעולה צבאית. המלחמה בעזה ממשיכה להתנהל ללא הפרעה, למרות שורת מנופי לחץ בינלאומי, שכוללים קריאה להפסקת אש במועצת הביטחון של האו"ם; הליך משפטי בנושא רצח עם שמתנהל נגד ישראל כבר כשנה וחצי בבית הדין הבינלאומי לצדק; וצווי מעצר גלויים נגד ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ושר הביטחון לשעבר, יואב גלנט.

ארגונים בינלאומיים וארגוני זכויות אדם תיארו במילים קשות את המציאות ברצועה במהלך המלחמה, וכמה הצבעות באספה הכללית של האו"ם המחישו שרוב הקהילה הבינלאומית מתנגד למלחמה. ולמרות כל אלו המלחמה ממשיכה, ונשק בינלאומי ממשיך לזרום לישראל מבעלות בריתה.

התמיכה האמריקאית הבלתי מסויגת בישראל הוכיחה בעשרים חודשי המלחמה שאין לה למעשה קווים אדומים. מה שכרסם במשך עשורים באפקטיביות של מוסדות האו"ם אל מול ישראל, מרסק עכשיו לחלוטין את המנגנונים העולמיים שהוקמו למחרת מלחמת העולם השנייה. התמיכה האמריקאית באה לידי ביטוי בסיוע כלכלי, העברת נשק בהיקפים חסרי תקדים, ואף בתמיכה בכוח צבאי – למשל נגד הח'ותים בתימן ואף בהתקפה המשולבת על איראן.

חשובה לא פחות לענייננו היא התמיכה הדיפלומטית האמריקאית שמגינה על ישראל – הן באופן גלוי ורשמי, כמו הווטו האמריקאי שסייע לישראל כבר כמה פעמים מאז תחילת המלחמה במועצת הביטחון של האו"ם; באופן חצי-גלוי, למשל בסנקציות האישיות שארה"ב הטילה על שופטי בית הדין הפלילי הבינלאומי לאחר שהוציאו צווי מעצר לנתניהו וגלנט; ובאופן סמוי מעיני הציבור, כמו למשל בלחץ שמפעילה ארה"ב על בעלות בריתה מאחורי הקלעים כדי למתן את הביקורת שלהם ביחס לישראל.

במשך עשרות שנות תמיכתה של ארה"ב בישראל, התמיכה הזו היתה מותנית – וארה"ב היוותה גורם לחץ, שהציב לישראל קווים אדומים ובלם את השימוש בכוח צבאי: מעצירת המתקפה המשולשת על מצרים בקיץ 1956, דרך הצלת הארמיה השלישית בסוף מלחמת יום כיפור ועד סיום מלחמת לבנון השנייה. ארה"ב גם ידעה להשתמש בסיוע שסיפקה לישראל כמנוף כדי ללחוץ עליה, כפי שג'ורג' בוש האב עשה ב-1991 כדי לכפות על ישראל להצטרף לוועידת מדריד.

בהמשך לכך, רבים בקהילה הבינלאומית ובישראל ראו בארה"ב גורם שהיה יכול למתן את ישראל ולעצור אותה, לפני שתגרום לנזק רב מדי או זעזוע קשה מדי למערכת הבינלאומית. קיימות עדויות שבמהלך סבבי לחימה בשנים האחרונות, המתכננים הישראלים ראו בלגיטימציה האמריקאית לפעולה צבאית את אחד המשאבים שיש לנהל, כך שפגיעה קשה באוכלוסייה אזרחית למשל עשויה להאיץ את הלחץ האמריקאי לסיים את המלחמה. כך למשל במהלך מבצע "שומר החומות" במאי 2021, נשיא ארה"ב ג'ו ביידן דרש מנתניהו להגיע לרגיעה משמעותית, שהובילה להפסקת האש יומיים לאחר מכן.

המשיך בתמיכה הבלתי מסויגת גם נוכח האשמות בפשעים נגד האנושות וברצח עם. נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, בתל אביב, ב-18 באוקטובר 2023 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

המציאות של אחרי 7 באוקטובר 2023 המחישה במהירות שכללי המשחק השתנו, ושארה"ב לא רוצה או לא יכולה לרסן את ישראל באופן משמעותי. בתחילת המלחמה, רבים בישראל העריכו שארה"ב תאפשר לישראל להילחם במשך כמה שבועות או חודשים בודדים בלבד לפני שתעצור את המלחמה, והזדרזו להגיע למה שיוכלו להגדיר כהישגים מוקדמים.

באופן מפתיע, האמריקאים לא עשו זאת. ממשל ביידן סירב להקשיב לאזהרות פנימיות בנוגע לשימוש בנשק אמריקאי בניגוד לחוק הבינלאומי ובניגוד לחוק האמריקאי עצמו, והמשיך בתמיכה הבלתי מסויגת הזו גם נוכח האשמות בפשעים נגד האנושות וברצח עם.

באביב 2024 ביידן דיבר כמה פעמים נגד הפלישה הישראלית לרפיח – עיר של 200 אלף תושבים לפני המלחמה, שהכילה כמיליון איש בשלב ההוא של המלחמה – ואף הציג פלישה כזו כקו אדום. ישראל פעלה בכל מקרה והחלה בהריסת רפיח. סביב מערכת הבחירות האמריקאית בסתיו, ממשל ביידן ניסה לדרוש מישראל להכניס יותר סיוע הומניטרי לרצועה – אך כשל גם בכך.

הסיבות להיעדר לחץ אמריקאי על ישראל מגוונות – מאמונה אישית של ביידן בצדקת המלחמה, דרך ניסיונות של גורמים בממשלו לסרס ביקורת פנימית על ישראל, ועד מערכת הבחירות בארה"ב במהלך 2024, שהגבילה את חופש הפעולה של הממשל שלא היה יכול להרשות לעצמו לאבד קולות בשל הגבלות על ישראל. בפועל, המשמעות היתה שישראל קיבלה היתר לפעול באופן לא מרוסן, היתר שהפך להיות בולט יותר תחת ממשל טראמפ מתחילת 2025. וכך תמיכת ארה"ב בישראל, שהיתה נקודת חולשה במערכת הבינלאומית, ממשיכה לפורר אותה בקצב מואץ.

במאמר מקיף ב"ניו יורק מגזין", העיתונאית האמריקאית סוזי הנסן שוטחת בפירוט את האופן שבו תמיכת ממשל ביידן בפשעי מלחמה של ישראל בעזה (וככל שנקפו החודשים – פשעים נגד האנושות) ודברורה של ההסברה הישראלית בידי התקשורת העולמית אפשרו את ריסוקה של רצועת עזה, ויחד איתה את יסודות החוק ההומניטרי הבינלאומי שהתגבש בעקבות מלחמת העולם השנייה, שבבסיסו כבוד לחיי האדם והצורך לבנות חיים משותפים אחרי המלחמה, כפי שאמנת האו"ם עצמה מגדירה כבר בפתיחתה. מה שאפשר מהלך זה, הנסן טוענת, וכפי שגם הראינו בריאיון עם מנכ"לית Airwars, היה הנורמות שהשתרשו ב"מלחמה בטרור", אשר כללו הרג של לוחמים גם בבתיהם ובשנתם בחיק משפחותיהם.

עשרים חודשי המלחמה שחקו בהדרגה שורה של נורמות הקשורות בדין ההומניטרי הבינלאומי ובדיני מלחמה. פלסטינים מגיעים לקבל סיוע הומניטרי בצפון רצועת עזה, ב-23 ביוני 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

החלשים ייפגעו

החיבור בין הלגיטימציה האמריקאית והפעולה הישראלית מזרז את הרס הנורמות הבינלאומיות בשתי רמות הקשורות זו לזו. ברמה היומיומית, נשחקו נורמות הלחימה והדין ההומניטרי הבינלאומי. ישראל פועלת כרצונה ומתמודדת עם ביקורת באמצעות דחייה, השהייה או התקפות רטוריות נגדיות. ברמה הרחבה יותר, נשחקו גם נורמות לגבי הלגיטימציה להפעלת כוח צבאי נגד מדינות אחרות, כפי שעלה באופן הברור ביותר במקרה של ההתקפה הישראלית על איראן באמצע יוני.

אף שהנקודה הראשונה היא ספציפית יותר, קיומה מאפשר ואף מזרז את השחיקה הרחבה יותר, שמאפשרת למעשה הפעלת כוח באופן שרירותי. הנפגעים בהווה, וסביר מאוד שגם בעתיד, יהיו בעיקר מדינות וקבוצות חלשות יותר – שמהוות את רוב האנושות.

היקף השחיקה של הנורמות מתברר, למשל, כשמשווים את האופן שבו ישראל הציגה את הלחימה שלה בתחילת המלחמה הנוכחית מול המציאות בחודשים האחרונים. תקיפות בתי חולים, שהתקבלו בגינוי ובזעזוע בראשית המלחמה – הפכו לשגרה: אין בית חולים ברצועת עזה שלא הותקף; חלקם הוצאו מכלל שימוש לחלוטין, ואחרים אף נהרסו עד היסוד. התקשורת הישראלית ואף העולמית חדלה אפילו מלדווח על תקיפות אלה.

הפגיעה הקשה בבית חולים סורוקה בשבוע שעבר התקבלה בישראל בזעזוע, אך התקיפה של מטה הסהר האדום והפגיעה בשלושה בתי חולים בטהראן אפילו לא דווחו כאן. בדומה, ישראל הכחישה כמעט שנה וחצי שהיא משתמשת בהרעבה כנשק מלחמה, אך במרץ האחרון הפכה את ההרעבה למדיניותה הרשמית.

>> הרעבת עזה: מפרקטיקה בשטח למדיניות מוצהרת ורשמית

השחיקה הזו התאפשרה בזכות הסכמה – נלהבת או שקטה – של דעת הקהל בישראל, ובזכות שתיקתה ואדישותה של הקהילה הבינלאומית. כפי שאורלי נוי טענה כאן, שחיקה זו אפשרה לישראל להתנהל כאילו לפעולותיה אין מחיר ואף לא אמור להיות מחיר.

כפי שטען יגיל לוי עוד לפני המלחמה, פרשת אלאור אזריה מיסדה בפועל את החסינות המלאה של חיילי צה"ל בפני ענישה על חריגה מנהליו של הצבא עצמו בכל הנוגע לאלימות כלפי פלסטינים, וסללה את הדרך בפני אלימות נטולת רסן בכל דרגי הצבא – מן החייל הפשוט ועד לרמטכ"ל, כך שקצין שהורה לחייליו לירות על אנשים שמניפים דגל לבן מוקדם יותר במלחמה קודם לתפקיד בכיר יותר. המלחמה נגד איראן המשיכה את השחיקה המוחלטת של נורמות המגינות על עמים ועל מדינות מפני אלימות מדינתית חסרת רסן.

גם ברמות אחרות, המתקפה על איראן המשיכה מגמות שהפכו לנורמה במלחמה על עזה. הרג הנהגה אזרחית וצבאית, מהלך טקטי מרשים לכאורה בטווח הזמן הקצר שערכו לטווח ארוך מפוקפק, היה הקלף הראשון שנשלף. כמו ברצועת עזה ומאוחר יותר בלבנון – הפגזות אוויריות משמשות גם לפגיעה מכוונת בתשתית אזרחית – באופן שאף הוא עבר נורמליזציה במהלך חודשי המלחמה.

אפילו עיתון "הארץ" – במת המיינסטרים היחידה היום בישראל שמבטאת ביקורת נגד המלחמה – סופר את הגנרלים שנהרגו, אך לא את בני המשפחה והשכנים שנהרגו איתם, כלומר המחיר האנושי של המלחמה לא נספר כלל. היקף הנזק לאוכלוסייה האזרחית באיראן כלל לא דווח בישראל. התמונות הקשות של חורבן בעקבות פגיעות ישירות בבתים בישראל לא מצליחות לעורר סימני שאלה או אמפתיה לתמונות דומות (ואף קשות מאלה) מג'באליה, ביירות וטהראן. פרשנות מקלה תתלה עוורון זה בשתיקת התקשורת וכישלונה המתמשך להציג לציבור בישראל את מחירה האמיתי של המלחמה. פרשנות מחמירה יותר היא שעבור ישראלים רבים, תושבי עזה או טהראן הם לא בדיוק בני אדם.

המציאות השתנתה עם הפלישה לעיראק

כפי שאיתמר מן טוען, אנחנו חוזים בימים אלו בקריסתן של נורמות בינלאומיות ומערכת ההגנות הבינלאומיות באופן השקול לקריסתה של המערכת העולמית ערב מלחמת העולם השנייה, וכישלונו של הארגון הבינלאומי שקדם לאו"ם – חבר הלאומים.

נהוג לחשוב על פלישת גרמניה לפולין בספטמבר 1939 כנקודת הקריסה של חבר הלאומים, אך ניתן גם להצביע על מועד מוקדם יותר: לפני 89 שנה, ב-30 ביוני 1936, ניצב קיסר אתיופיה, היילה סלאסי, מול מליאת חבר הלאומים והִתְרָה שפלישת איטליה לארצו כמה חודשים קודם לכן – אל מול שתיקת העולם – מסכנת את הסדר הבינלאומי שכונן בעקבות מלחמת העולם הראשונה, ולפיכך מערערת את הסדר הבינלאומי כולו.

בניגוד למלחמות קולוניאליות בעשורים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, הפעם תקפה חברה בחבר הלאומים מדינה ריבונית אחרת, אף היא חברה בחבר הלאומים. הקיסר הפנה את הנוכחים לסעיף 15 באמנת חבר הלאומים, שהתווה מנגנון בינלאומי ליישוב סכסוכים בין מדינות בדרכי שלום, ולסעיף 16 – הקובע כי כל מלחמה נגד חברה בחבר הלאומים היא מלחמה נגד כל חבריו. הוא אף הצביע על השימוש השיטתי בנשק כימי נגד אוכלוסייה אזרחית, בניגוד לאמנות הבינלאומיות שאיטליה עצמה היתה חתומה עליהן.

"זו לא רק שאלה של התוקפנות האיטלקית, זו שאלה של ביטחון קולקטיבי ועצם קיומו של חבר הלאומים. זו שאלה של אמון בהסכמים בינלאומיים… אם מדינה חזקה מוצאת שהיא יכולה להחריב מדינה חלשה ממנה ללא השלכות – על המדינה החלשה לפנות לחבר הלאומים ולבקש ממנו לפסוק את פסיקתו. אלוהים וההיסטוריה יזכרו את פסיקתכם… מה שעומד כאן לדיון הוא לא רק סעיפי האמנה – אלה המוסר הבינלאומי עצמו… אני שואל אתכם – מה יעשו המעצמות הגדולות, המחויבות לביטחון קולקטיבי, ביום שבו הם יעמדו בפני איום כבד כמו זה שאתיופיה עומדת בפניו כעת?"

דבריו של היילה סלאסי מול האספה הכללית של חבר הלאומים נפלו על אוזניים ערלות. מבלי לחפש באופן מלאכותי נמשל קונקרטי בהווה למצבה של אתיופיה, הרי שהצהרתו כאן מהדהדת את התהליכים שאנחנו מצביעים עליהם כאן. השחיקה של הנורמות הבינלאומיות מביאה למיטוט סדר עולמי שמגן על כולנו.

אחרי מלחמת העולם השנייה, הקהילה הבינלאומית הקימה מערכת נוספת שנועדה לשמור על יציבות כללית, לקבע נורמות וכללים בינלאומיים ולמנוע התלקחויות בלתי נשלטות. הפלטפורמה הפעם היתה ארגון האומות המאוחדות (או"ם), שבמשך עשורים הצליח לבצע את תפקידו.

כך למשל, ב-1990, אחרי שעיראק פלשה לכוויית, מועצת הביטחון של האו"ם הסמיכה קואליציה בינלאומית לשחרר את כוויית הכבושה אם עיראק לא תיסוג. עיראק אכן לא נסוגה, מה שהוביל לגיוס של 42 מדינות בראשות ארה"ב, המעצמה היחידה באותה תקופה. הקואליציה תקפה את עיראק מהאוויר ומהיבשה, ואכן שחררה את כוויית לאחר מהלך צבאי שנמשך חודש וחצי. במקרה זה האו"ם, וספציפית מועצת הביטחון שלו, נתנו את הלגיטימציה לקהילה הבינלאומית לפעול צבאית נגד חברה אחרת באו"ם.

המציאות השתנתה באופן משמעותי תוך עשור, כפי שעלה ממלחמת עיראק שהחלה ב-2003. לאחר אסון התאומים ב-11 בספטמבר 2001, ארה"ב חיפשה מטרות שתוכל לתקוף בחזרה. המטרה הראשונה שנבחרה היתה אפגניסטן, מדינה ענייה שחלק מהנהגת אל-קאעדה שהה בה. האמריקאים תקפו את אפגניסטן ב-2001, ונלחמו בה עד שהובסו ונסוגו באופן חד צדדי ב-2022, אחרי שארה"ב השקיעה יותר מ-2 טריליון דולר והובילה למותם של כמעט רבע מיליון בני אדם.

מעט לאחר הפלישה לאפגניסטן, ארה"ב ביקשה לתקוף את עיראק. בניגוד לאפגניסטן, לעיראק לא היה קשר לפיגועי ה-11 בספטמבר, ולארה"ב לא היתה עילה ישירה לפלוש אליה. האמריקאים נקטו בשתי גישות מקבילות. מצד אחד, הם שחררו רצף של הצהרות על בסיס מידע מודיעיני עמום שעיראק מפתחת נשק להשמדה המונית. מגמה זו הגיעה לשיא בנאום מפורסם של מזכיר המדינה האמריקאי, קולין פאוול, בפברואר 2003 במועצת הביטחון של האו"ם, שבו שלף בקבוקון עם אנתרקס כדוגמה לפיתוחי הנשק הביולוגי העיראקי. לאחר הפלישה התברר שלעיראקים לא היתה כל תוכנית פעילה כזו, ושהאמריקאים לא אמרו אמת ואף השתמשו בטענה כדי להצדיק את הפלישה לעיראק והחלפת השלטון בה.

הגישה האמריקאית השנייה היתה לגייס קואליציה בינלאומית, שתיתן לגיטימציה לפלישה מבלי להידרש למנגנוני האו"ם. לאחר שניסיונותיהם של האמריקאים, הבריטים והספרדים לקבל תמיכה בינלאומית לפלישה לעיראק מהאו"ם כשלו (כך שזו היתה טכנית מנוגדת לחוק הבינלאומי), האמריקאים חיפשו דרך אחרת להציג את הפעולה הצבאית שלהם כלגיטימית.

הפתרון היה לגייס 49 מדינות ב"coalition of the willing" שיתנו לגיטימציה בינלאומית חלופית אד הוק. ההסכמה הנרחבת יחסית היתה חשובה עבור האמריקאים, כדי שהם לא ייתפסו כפועלים על דעת עצמם, למרות היותם המעצמה העולמית היחידה באותה תקופה. התמיכה שקיבלה ארה"ב היתה סמלית בעיקרה. בפועל, רק ארבע מדינות שלחו כוחות צבא לפלישה (ארה"ב, בריטניה, אוסטרליה ופולין), ועוד 37 מדינות שלחו מספר כלשהו של חיילים (נמוך מאוד בדרך כלל, כולל בודדים) כדי לתמוך בפעילות הצבאית לאחר סיום הפלישה.

אף שהאמריקאים הכניעו בקלות את הצבא העיראקי המיושן, הכיבוש האמריקאי שהגיע לאחר מכן פירק את המוסדות והחברה העיראקיים והותיר מדינה שסועה, שמחד התקרבה לאיראן ומאידך סיפקה את הקרקע לתופעות כמו עליית דעאש. כמו מלחמת אפגניסטן, גם המלחמה בעיראק, גבתה מחיר גבוה בדם ובכסף משני הצדדים.

האצת הפירוק

ההתקפה הישראלית על איראן מהדהדת את הפלישה האמריקאית לעיראק 22 שנה קודם לכן, אבל גם ממחישה את ההבדלים. אם אז האמריקאים חיפשו בעלי ברית במשך חודשים רבים ויצרו לעצמם לגיטימציה בינלאומית לפעולה, ישראל תקפה בהפתעה. בניגוד לארה"ב ב-2003, ישראל אפילו לא ניסתה להציג לקהילה הבינלאומית ראיות להצדיק את פעולותיה.

בניגוד לארה"ב ב-2003, כבר במכת הפתיחה ישראל תקפה מטרות אזרחיות – למשל מדענים, וביום השני למלחמה תקפה תשתיות אנרגיה (שדה הגז הגדול בעולם) שאינן קשורות לתוכנית הגרעין האיראנית, שהיתה כביכול המטרה להתקפה. בימים שלאחר מכן הותקפו בין השאר בית חולים וכלי תקשורת.

בניגוד לארה"ב ב-2003, ישראל מודל 2025 מואשמת ברצח עם בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג ומובלת על ידי אדם שקיים נגדו כתב אישום של בית הדין הפלילי (גם כן בהאג). ולמרות כל האמור לעיל, הן האמריקאים והן חלק ממדינות אירופה תמכו בגלוי או בשתיקה בפעולותיה של ישראל. חלקם גינה את התגובה האיראנית וחלקם קרא להפסקת אש, אבל אף אחת מהמדינות החשובות באירופה לא ביקרה את ההתקפה הישראלית שהחלה את המלחמה.

יתרה מזאת, חלק מהמדינות אף טענו שיסייעו לישראל בקרב הקרוב. בריטניה למשל החלה להעביר מטוסי קרב וכלים נוספים למזרח התיכון כדי לסייע בהגנה על ישראל. הקנצלר הגרמני אמר שישראל "מבצעת עבורנו את העבודה המלוכלכת" באיראן. והתמיכה הבינלאומית הזאת הגיעה לשיא בהתקפה האמריקאית על תוכנית הגרעין האיראנית, קצת יותר משבוע אחרי תחילת ההתקפות הישראליות.

המשמעות של פעולות אלו היא האצת הפירוק של הסדר העולמי. ההתלקחות האחרונה במלחמות המזרח התיכון ממחישה שהחוקים, הכללים והמוסכמות שהנחו את הסדר העולמי אחרי מלחמת העולם השנייה אינם תקפים עוד, וכי כוח צבאי ושיקולי ריאליזם פוליטי מספיקים כדי לפעול צבאית באופן חד צדדי כדי להשיג מטרות פוליטיות – מציאות שלא היתה אמורה להתרחש בסדר העולמי כפי שהתקבע במחצית השנייה של המאה ה-20.

מהי המערכת המשפטית והפוליטית הבינלאומית שעיצבו השנתיים האחרונות, ומה זה אומר על עתיד העולם שאנחנו חיים בו? האם המערכת הזו נשחקה באופן חסר תקנה, או שמא תהליכים אלה מעידים על חסינותם של המוסדות הבינלאומיים גם כאשר חל כרסום משמעותי ביכולת שלהם להגן על אומות חלשות בפני יריב חזק, חסר מעצורים, בגיבויה של ארה"ב?

במילים אחרות – מה משמעותם של מוסדות של בית הדין הבינלאומי אם הוא לא יכול להגן על קבוצות חלשות מפני מדיניות הרעבה מוצהרת המנוגדת לחוק, או אם הוא לא מצליח לפעול נגד מקרה שחשוד כרצח עם?

כפי שהיילה סלאסי עמד ב-1936 מול מערכת פוליטית שהכזיבה, והזהיר מפני הכישלון להגן על אתיופיה כמסמן את התמוטטותו של חבר הלאומים כגוף שמסוגל להגן על האומות החלשות, גם עתה, מדינות רבות מסתכלות על המערכת הבינלאומית כזו שפשטה לחלוטין את הרגל, וככזו שאין ביכולתה, או אין ברצונה, להגן בעתיד גם עליהן.

איתמר מן מציע כי לא ניתן יותר "להעמיד פנים שהקרקע עודנה מוצקה", וכי "לא נותר לנו אלא לאסוף ראיות ולהציע טיעונים שיופעלו במסגרת… שאיננו יודעים עדיין את כלליה". כהיסטוריונים, אנחנו רואים לעצמנו חובה לתעד את תהליכי השחיקה והקריסה סביבנו, להציע הקבלות היסטוריות המאירות את מה שאנחנו רואים היום לנגד עינינו, ולהשתתף בדיון הציבורי באשר לערכים שראוי שיהיו חלק ממערכת הנורמות הבינלאומית – בין אם הקיימת ובין זו שתחליף אותה.