newsletter icon
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בין סגר לתשובה

כמה קל לספור ולשפוט את חטאו של האחר. כמה ברור העוול כמדובר בטרור יהודי, או באלימות של חייל קרבי. קשה יותר היה לי לזהות את האחריות שלי, מה היה חלקי במנגנון ששולט על חייהם של מיליוני בני אדם. השיעור שמלמד אותנו יונה

מאת:

כותבת אורחת: פרימה בוביס

בצאת יום הכיפורים, עת התחלנו לבנות סוכה, הדהדו בתוכי המלים שקראנו בבית הכנסת מתוך ספר יונה. "מַה־לְּךָ֣ נִרְדָּ֑ם", כמו שמעתי את רב החובל קורא בעיצומה של סערה אל הנביא הנמלט משליחותו, המתחבא ישן אצלו בבטן האונייה. וכמו בהילוך מהיר רצים בראשי רגעים מרכזיים נוספים – איך הוטל יונה אל הים הסוער ומצא עצמו "בִּמְעֵי הַדָּג, שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת"; כיצד לאחר שניאות לקריאה והלך אל העיר להוכיחה, הופתע לראות כי "וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה, בֵּאלֹהִים; וַיִּקְרְאוּ-צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים, מִגְּדוֹלָם וְעַד-קְטַנָּם"; איך מיאן הנביא לקבל את מחילת האל לאנשי נינוה "וַיִּשְׁאַל אֶת-נַפְשׁוֹ, לָמוּת, וַיֹּאמֶר, טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי"; ואיך רק ברגע האחרון, רק לאחר שהטיח בו האלוהים "אַתָּה חַסְתָּ עַל-הַקִּיקָיוֹן, אֲשֶׁר לֹא-עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ: שֶׁבִּן-לַיְלָה הָיָה, וּבִן-לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס, עַל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה", אולי רק אז סוף סוף הבין את חלקו, את עיוורונו ואת תפקידה האמיתי של הנבואה.

את יום הכיפורים לפני שלוש שנים עוד עשיתי בצבא. שירתתי כחיילת ב"מנהל האזרחי" – אותו גוף צבאי שאמון על השליטה והפיקוח על האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים. הייתי חלק ממנגנון ביורוקרטי עצום וענף, וראיתי כיצד אנחנו, חיילות וחיילים, מטילים כללים ואוכפים אותם, חדשות לבקרים. למדתי, תוך כדי תנועה, איזה טווח רחב של פעולות יומיומיות ושרירותיות מסתתר מאחורי המונחים שאצלנו כבר הפכו לשגורים; איך מנענו מעשרות חקלאים פלסטיניים למסוק זיתים כחלק מ"שמירה על מרקם חיים". או לחלופין, שיחה שערך המח"ט לחיילים בנושא "מידתיות" כדי להדגיש את נהלי הפתיחה באש, לאחר שפלסטינים נורו בטעות. ידעתי שחייהם של רבבות ומאות אלפים הנתונים לשליטתנו המלאה מוכפפים תמיד לטובת "צרכים ביטחוניים". ולא באמת הבנתי מה היה חלקי, מה זה שעשיתי אני.

> חאן אל אחמר, המקום בו נגמרה החמלה

מחסום בסגר על ג'בל מוכבר, ינואר 2017 (יונתן זינדל/פלאש90)

מחסום בסגר על ג'בל מוכבר, ינואר 2017 (יונתן זינדל/פלאש90)

לא במעשים הגדולים והאירועים החריגים אני נזכרת עכשיו, אלא דווקא ברגעי שגרה. למשל השיחה שקבלתי לחמ"ל, בוקר אחרי שהטלנו "כתר" וחיילים סגרו את הכניסות והיציאות לכפר בו חיים כ-3,000 אנשים. היתה זו תגובה לבקבוק תבערה שנזרק אמש, ועכשיו לחייל במחסום היתה שאלה – האם להעביר את זוג ההורים עם הילדה החולה, האם להתיר להם להביאה למרפאה הסמוכה? היה לי ברור שכן, הרי זה בדיוק מה שמוגדר אצלנו כ"מקרים הומניטריים", כאלה המאפשרים לעבור גם כש"סגור". אבל צריך היה לקבל את אישור החטיבה, והמח"ט הדגיש שהפעם אפשר, אבל גם ש"כל מקרה לגופו ולא מדובר בהחלטה קבועה".

כמה קל להתבונן החוצה, על האחר, על נינווה, לקבוע ולשפוט את אחריותו. כמה פשוט למנות את חטאיו. הרי כשנפגשתי עם טרור יהודי כנגד פלסטינים ורכושם, ידעתי לזהות בבירור את המעוול ואת קורבנותיו. כששמעתי תלונות של פלסטינים על אלימות מצד חיילים קרביים, הבחנתי מיד מי הוא ש"לא היה בסדר". קשה הרבה יותר היה לי לזהות את האחריות שלי, להבין שהייתי משתתפת פעילה. לדעת שלא יכול להיות כיבוש מוסרי, מסודר ונאור. שההיפך הוא הנכון. כי הרי עצם התפיסה שבכוחם של חיילים ישראלים בני 18 לנהל על-פי חוקינו וצווינו את החיים האזרחיים של מיליוני נתינים משוללי זכויות – היא היא הפסולה.

במדרשה היפה של פרופסור חביבה פדיה על הפיוט "אנה אלך" של ר' ישראל נג'ארה, היא מזהה את נינווה כ"מוקד של רוע עליו צריך להתריע ואותו צריך לשלול" ואת הלוויתן כמקום שחונך את יונה "להיות אדם שאינו מסרב לשליחותו". היא מסבירה ששליחותו של יונה לא היתה לחזות את העומד לקרות ושההוכחה בדבר היותו נביא אמת אינה בכך שנינווה תחרב וחזונו יתממש. שתפקידו היה להיות זה המורה על הבחירה בין בריחה לבין שינוי, להיות "שליח המביא את דבר האל בכדי לזעזע וליצור אפשרויות חדשות". כי זה, לדבריה, מהות הספר ומדרשו – הפיכת הלב מרע לטוב, מנכות הנובעת מעיוורון עצמי אל הנכונות לבוא אל הדברים, להיחשף, לחשוף ולהיות מוכנים לתשובה.

ערב חג הסוכות, כאשר התרגשנו לקראת חווית הארעיות ואי הוודאות שמייצגת הסוכה, ידיעה קצרה ולקונית בעיתון הודיעה על החלטתו של שר הביטחון להטיל על השטחים סגר חריג באורכו, שמשמעותו סגירת המחסומים שבין ישראל לגדה המערבית. אלא שלא "על השטחים" מוטל הסגר. הוא מוטל על מיליוני תושבים פלסטינים החיים בהם, למעלה ממאה אלף עובדים בעלי אישורים שלא מורשים ללכת אל פרנסתם. קראתי וחשבתי על המהלך הזה – שבין סגר לתשובה. בין התכחשות למציאות הרעה ולחלקנו בה, לבין אפשרות הלידה מחדש, ההכרה והפעולה האחרת. ואני מתפללת עלינו, מבקשת מאלוהים לזכור ולהזכיר את השיעור שלימד את יונה: ראה אותנו ואת התשובה שאנו מבקשים לעשות בארץ, וחמול על בריותיך.

 פרימה בוביס היא מדריכה ורכזת קשרים עם יהדות התפוצות ב"שוברים שתיקה".

> "הפלסטיני רוצה לצאת מהגטו עכשיו": ניר ברעם בראיון על סרטו החדש

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
חוק העתיקות הפלסטיני מתייחס לכל התקופות, ללא אפליה של דת או תרבות. מסגד נבי עכאשה במערב ירושלים שהוסב ל"קבר בנימין". (צילום: רפי גרינברג)

חוק העתיקות הפלסטיני מתייחס לכל התקופות, ללא אפליה של דת או תרבות. מסגד נבי עכאשה במערב ירושלים שהוסב ל"קבר בנימין". (צילום: רפי גרינברג)

ואולי צריך להחיל את חוק העתיקות הפלסטיני על ישראל?

בימין טוענים שלפלסטינים אין קשר לממצאים היהודיים בגדה המערבית, ולכן צריך להעביר את האחריות לארכיאולוגיה שם לידי ישראל. אבל ליותר מ-90% מהאתרים בישראל אין קשר להיסטוריה יהודית, אז אולי שהפלסטינים ידאגו להם?

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf