newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בחסות המלחמה באוקראינה, פרוגרסיבים הפכו ללאומנים בשלט רחוק

הפלישה הרוסית הולידה גל לאומני עולמי, שבשם התמיכה בעם האוקראיני סוחף לתוכו גם כוחות פרוגרסיביים שמיישרים קו עם המיליטריזם המערבי שבו הם אמורים להיאבק. כעת, יותר מתמיד, צריך לפעול לסיום המלחמה, לא להסלמתה

מאת:
סוף סוף יש סיבה טובה לשחות עם הזרם הסוחף ולהזדהות שוב, במצפון שקט, עם כוח חמוש ורצחני. טנק אוקראיני במצעד יום העצמאות, 2008 (CC-BY-3.0 ויקימדיה)

סוף סוף יש סיבה טובה לשחות עם הזרם הסוחף ולהזדהות שוב, במצפון שקט, עם כוח חמוש ורצחני. טנק אוקראיני במצעד יום העצמאות, 2008 (CC-BY-3.0 ויקימדיה)

הפלישה הרוסית לאוקראינה מרעידה את כל העולם. מעבר לזוועות המלחמה עצמן, הפוליטיקה משתנה בקצב מסחרר, כמעט ללא היכר: גרמניה מתחמשת מחדש, בן לילה וכמעט בלי התנגדות, ארה"ב ממהרת להפשיר יחסים עם ונצואלה ואיראן כדי להשתלט על מחירי הדלק המאמירים – ופרוגרסיבים מריעים למיליטריזם מערבי והופכים ללאומנים אוקראינים שונאי-רוסיה.

המהפך מהמם במיוחד כאשר מדובר בפרוגרסיביים ישראלים, מתנגדי כיבוש. אנשים שיודעים בימים כתיקונים להתעקש שכוח צבאי וכלי נשק לא פותרים בעיות, אלא יוצרים אותם; אנשים שיודעים שחשוב לנסות להבין את הסיבות לפיגועים, להבין אפילו את החמאס, גם בלי להצדיקם; אנשים שמבקרים יום יום את מוקדי הכוח ושוחים נגד הזרם – אותם אנשים קוראים פתאום לא רק לשלוח כל אמצעי לחימה אפשרי לאוקראינה, אלא לחתור לעימות ישיר בין כוחות נאט"ו לצבא רוסיה; מוקיעים את כל מי שמנסה לדבר על המניעים של רוסיה, להבין מה פוטין רוצה ואילו פשרות אפשריות; ומעל לכל, מצטרפים לחגיגה מיליטריסטית לצד אלו שכוח חמוש היה התשובה שלהם להכל גם לפני ה-24 בפברואר.

אני מבקש לשרטט כמה היבטים מטרידים של התופעה, בקווים כלליים בלבד.

צדיק ורע לו

זה היה מאמר גרמני כלשהו שגרם לי להבין מאיפה המיליטריזם הפרוגרסיבי הזה מוכר לי: מאותו זרם בשמאל הרדיקלי בגרמניה שמתבלט בתמיכה פנאטית בציונות, ה"אנטי-דויטש" (אנטי-גרמנים.) אבהיר מיד כי הדמיון מוגבל למדי: העם האוקראיני ראוי לתמיכה במאבקו נגד ניסיון הכיבוש הרוסי, ואילו מדינת הגזע הישראלית אינה ראויה לתמיכה בהמשך כיבושה את העם הפלסטיני.

אך למרות ההבדלים החשובים, נראה לי שיש טעם להתעכב על דפוס מסוים המשותף למקרים האלו של התמרכזות מיליטריסטית משמאל.

כנקודת מוצא, חשוב להכיר בכך שלא קל להיות בשמאל. מנטאלית, רגשית, חברתית – קשה לעמוד נגד הזרם, לנקוט בביקורת רדיקלית, להתנגד לאלימות שמתקבלת כמובנת מאליה במיינסטרים הפוליטי, בטח במדינת ישראל, אבל למעשה כמעט בכל מקום.

מדובר במאמץ מתמשך שעולה לנו בהרבה כוחות נפשיים ולרוב גם בקשיים חברתיים. ואל מול מכבש התעמולה המשומן היטב של האינטרסים החזקים בחברה, מדובר גם במאמץ שכלי לא קטן.

חוץ מזה, לפחות בעידן הנוכחי, מדובר בעמדה שלא נותנת לנו גישה לכוח – להיפך. אנו מסתכלים על מוקדי הכוח תמיד מרחוק, בכעס, בביקורת, בטח בכל הנוגע למוקדי הכוח הגדולים והעוצמתיים בעולם, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בכוח חמוש ומאורגן, כוח צבאי.

רבים וטובים ממני כבר העירו על כך שמה שמתרחש אצל הציונים בשמאל הגרמני הוא סוג של לאומנות בהשלכה, לאומנות דרך נציגים. לאומנות בשלט רחוק. בגלל הנסיבות ההיסטוריות והחברתיות שלהם, בגלל תפישת העולם שלהם ושל סביבתם, לאומנות פשוטה, הזדהות גאה ומוצהרת עם מדינת הלאום שלהם עצמם, לא באה בחשבון. את המיליטריזם בגרמניה הם שוללים באופן שלא משתמע לשתי פנים.

אבל ההבטחה של הציונות לענות אחת ולתמיד על פשעי גרמניה, מספקת להם גושפנקה אידיאולוגית לחרוג מהמגבלות האלה. סוף סוף גם הם יכולים ליהנות מהסיפוק של לאומנות, לחגוג את העוצמה וכוח ההרס ככל המיליטריסטים – אבל רק בשם אחרים. וכמובן שבניגוד ללאומנים בגוף ראשון, אלו המעודדים ממדינה רחוקה את "כוחות האור" לרוב אינם שמים את גופם עצמם בקו האש.

לשחות עם הזרם

תמיד קשה לעמוד נגד הזרם. כרגע, קשה מתמיד שלא להיסחף: ההזדהות המוצדקת עם האוקראינים והזעם הצודק על המתקפה הרוסית; נרטיב "התנגשות הציביליזציות" או "מתקפה על העולם החופשי" שמשמיעים שופרות השלטון בברלין ובוושינגטון; האחדות המפליאה כמעט מקצה לקצה של המפה הפוליטית, מוורשה ועד אלסקה ומתל אביב ועד רייקיאוויק – כל אלו יחד מספקים תנאים מושלמים לרגע המיליטריסטי של פרוגרסיביים בעולם המערבי.

ההתמרכזות הזו פותחת בפניהם את כל מה שתמיד נמנע מהם. כמו ה"אנטי-גרמנים", יש להם סוף סוף מוצא מתקבל על הדעת מהעמדה הבלתי-אפשרית של הרדיקל, מוצא מהבידוד וההדרה, סיבה טובה לשחות סוף כל סוף עם הזרם הסוחף הזה ולא נגדו, להיות שוב חלק מהכלל ולא היוצא מן הכלל – ולהזדהות שוב, בלב שלם ובמצפון שקט, עם כוח, כוח אמיתי, כוח חמוש ורצחני.

גם במקרה הגרמני, הדחף הראשוני והעקרוני הוא לא הבעיה, ניתן להבין אותו היטב. אך בגרמניה, אחרי כשלושים שנה של התפתחות, אפשר לראות בבירור עד כמה מדובר באובדן דרך מוחלט; ההזדהות עם המיליטריזם הציוני הובילה חלק מאותם "אנטי-גרמנים" עד לימין הרדיקלי, וממשיכה לפורר מבפנים את היכולת של השמאל הגרמני לפעול ואפילו לנסח תפישת עולם קוהרנטית.

ובמקרה של האינטרנציונל האוקראיניסטי החדש, כבר בזמן אמת ניתן לראות ניצנים לאובדן הדרך. כוחות ניאו-פשיסטיים מובהקים, כאלו שפרוגרסיביים מערביים הוקיעו עד לפני רגע, עוברים הכשר מזורז כחלק קצת מביך, אך הכרחי, מהקואליציה "להגנה על הדמוקרטיה" – או שמא "להגנה על המערב", סיסמה פשיסטית וותיקה בפני עצמה. אבל איך יוכלו הפרוגרסיביים להמשיך להיאבק בכוחות אלו אחרי שהם "הצילו את העולם החופשי" וצוידו במיטב כלי הנשק שלו?

גם צעדים אנטי-דמוקרטיים מובהקים כמו הוצאה מהחוק של 11 מפלגות אופוזיציה, כמו מניעה מאזרחים זכרים בני 18 עד 60 לצאת את גבולות המדינה כדי שניתן יהיה עוד לגייסם להגנה על המולדת – מקבלים גושפנקה של רע הכרחי בהתנגשות הציביליזציות, במאבק האיתנים נגד הברבריות המזרחית. אבל איך יתנגדו הפרוגרסיביים לצעדים דומים במדינותיהם במשבר הבא?

גם כל פשעי מעצמות המערב ובעלות בריתן, כל הסיבות שפרוגרסיביים מערביים התנגדו למיליטריזם שלהם עד לפני כמה שבועות, הופכים במסגרת הדיכוטומיה הלאומנית החדשה לרע במיעוטו, למחיר אותו "אנו" מוכנים לשלם עבור הטוב ההכרחי של הגנה מערבית מפני "אוטוקרטים". אז מה אם מי שבאמת משלמים את המחיר הם תושבי תימן שנכתשים בידי סעודיה, חמושה בנשק אירופאי ואמריקאי ובגיבוי גלוי מוושינגטון; או הכורדים אותם כותשת תורכיה, עוד חברת נאט"ו אנטי-דמוקרטית שבאופן פרדוקסלי נהפכה בין רגע למגינת המערב והדמוקרטיה. מה ילינו הפרוגרסיביים על כל אלו אחרי שהביסו את הרע במירעו?

אז מה אם מי שבאמת משלמים את המחיר הם תושבי תימן שנכתשים בידי סעודיה, חמושה בנשק אירופאי ואמריקאי ובגיבוי גלוי מוושינגטון? ילד על חורבות בניין לאחר הפגזה אווירית, צנעא, תימן, 18 במאי 2019 (Yahya Arhab)

ואז מה, בעצם, אם ידוע היטב שההתנגדות המערבית לאוטוקרטים מוגבלת אך ורק לכאלו שעומדים בניגוד אינטרסים עם וושינגטון, כפי שוושינגטון מדגימה כעת עם וונצואלה ואיראן, מדינות שעד לפני רגע נחשבו כשייכות לאותן אוטוקרטיות מסוכנות שהמערב עומד נגדן. אז מה אם עצם ההגנה על דמוקרטיה נגמרת ברגע שהעם בוחר לא נכון מבחינת וושינגטון, כפי שלמדו עשרות מדינות במאה העשרים, כמו צ'ילה, עירק, ובורקינה פאסו, ולמדו מחדש במאה החדשה באותה ונצואלה, בהונדורס ובבוליביה.

הבעיה, אפוא, אינה סמלית גרידא, אינה רק שהפרוגרסיביים ה"מפוכחים" שלנו מחליטים להבליג על בעיות שהטרידו אותם בעבר, כאילו יוכלו ביום שאחרי המלחמה לחזור להיאבק בהם שנית. הבעיה היא שמרגע שהם משתלבים בזרם המרכזי, מכשירים את המיליטריזם המערבי ואת הכוח האנטי-דמוקרטי שלו שמתהדר בנוצות פרוגרסיביות לפי הצורך, עושים יד אחת עם המעמד השלט ברמה גלובלית – נשמטת הקרקע מתחת לכל מאבק נגד המעמד הזה, נגד הכוח שלו, כל מאבק בעד הדמוקרטיה במובן מהותי ולא סמלי בלבד. לא ניתן להיאבק נגד מי שכרגע הכתרת בתור המגן שלך ושל כל מה שטוב בעולם.

הדבר העצוב ביותר הוא שהעמדה של המיליטריסטים החדשים אינה חדשה; זוהי פשוט עמדתם של השמרנים במערב. ההבדל היחיד הוא שהשמרנים תמיד האמינו שצריך לרדות בעמי עולם בכוח כדי לשמר את כל מה שטוב בו – והפרוגרסיביים-לשעבר רק הגיעו למסקנה המרעישה הזו עכשיו.

תמיכה שמאלית עקבית בבני האדם באוקראינה, כזו שעומדת בקנה אחד הן עם האינטרסים שלהם והן עם ההכרח לכונן שלום, אינה התיישרות לקצה הימני שלהם. זו אולי לא עמדה פופולרית כרגע, אך חשוב מתמיד להתנגד להסלמה, לסייע לאזרחים בשתי הארצות ובפרט לפעילוֹת שלום ברוסיה, ולדחוף את הממשלות בארצותינו לתמוך בסיום מידי של הלחימה – ולא בהמשכה לאין סוף כעונש לרוסיה או כאמצעי להביא לשינוי במשטר שלה.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"הבנתי שאם אחשוב על החיים בחוץ, אני אהרס". אמל נחלה אחרי שחרורו (צילום: יובל אברהם)

"הבנתי שאם אחשוב על החיים בחוץ, אני אהרס". אמל נחלה אחרי שחרורו (צילום: יובל אברהם)

"אין שמש בכלא". אמל נחלה, נער, על 16 חודשים במעצר מנהלי

אחרי שבימ"ש צבאי החליט לשחררו, הצבא עצר במעצר מנהלי את אמל נחלה, אז ילד בן 16, והחזיק אותו בכלא שנה וחצי למרות שהוא חולה במחלה נדירה. "בשב"כ אמרו לי, שתף פעולה ותשחרר", הוא מספר בראיון ראשון אחרי שחרורו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf