משגיחי הכשרות הציוניים של השמאל הגרמני

כאשר בלה סיפרה לי איך התפוצצו המגעים לשכירת חלל חדש עבור הכולתום, הכעס לא עזב אותי במשך שבוע. שוב גרמנים שלקחו על עצמם להיאבק באנטישמיות החליטו שצריך לעשות הכל למנוע דווקא מישראלית מתנגדת כיבוש להביע את דעתה.

כבר כמה חודשים קודם, בלה ואני התחלנו להיפגש עם עוד כמה חברות, שכמונו, היו בארץ פעילות נגד הכיבוש לפני שהיגרו ללייפציג. הרקע היה תופעות כאלה.

דגלי ישראל וגרמניה, פגישה במשרד התעשייה, המסחר והעבודה, ב-2012 (צילום: Dovermoital, CC BY-SA 3.0)

בקיץ שעבר, בקומונה שמאלנית בשכונה שלנו, התנהל מסע הטרדות ואיומים שכוון בעיקר כלפי פליטות סוריות שחיו שם, אחרי שכמה מהן הביעו תמיכה בפלסטינים. ראינו כיצד גרמנים רודפים מיעוט מאוים בשמנו, נחרדנו והתחלנו להתארגן כדי להתנגד יחד להתנהלות הזאת.

בחודשים שבהם התאַרגַנּו קרו עוד דברים. בתחילת אוקטובר הייתי אמור להעביר סדנה על ההיסטוריה של השמאל היהודי באירופה, והיא בוטלה ברגע האחרון בגין עמדותיי. ימים ספורים לאחר מכן, אקדמיה לאומנות בברלין משכה בפתאומיות את תמיכתה הצנועה בסדרת הרצאות ותערוכה קטנה שאירגנו יהודיות ישראליות תחת הכותרת "The School for Unlearning Zionism".

בכל פעם, ההחלטות האלה הוצדקו באמצעות קשר כלשהו לתנועת ה-BDS – הקריאה הפלסטינית לחרם, משיכת השקעות וסנקציות על ישראל. הקשר לרוב עקיף, קלוש, או פשוט מדומיין.

בדצמבר, כשהתחילו הבעיות עם הפרויקט של בלה, מנהלי מוסדות התרבות הגדולים בגרמניה יצאו ביוזמה משותפת נגד "ציד המכשפות" סביב תנועת החרם, והזהירו על הפגיעה הגוברת והולכת בחופש הביטוי בשיח הציבורי, ובפרט על הפגיעה ביכולת של מוסדות תרבות בגרמניה להיות חלק משיח בינלאומי.

יוזמת ראשי המוסדות באה בעקבות, ובמידה רבה בתגובה, להחלטה הצהרתית של הפרלמנט הגרמני (הבונדסטאג) ב-2019, שלפיה תנועת ה-BDS אנטישמית ויש להימנע מלתת לה גישה למשאבים ציבוריים. אף שאין לה תוקף חוקי והיא אפילו מעלה בעיות חוקתיות, רוח ההצהרה ממשיכה לרחף על פני גרמניה. שלל מוסדות קטנים וגדולים, פרטיים וציבוריים לוקחים על עצמם ליישמה ואף להתעלות עליה: לא רק פעילי BDS מוקצים, גם לא רק תומכי חרם מוצהרים, אלא כל מי שהעז אי פעם לבקר את עצם ציד המכשפות נגד התנועה.

הסיפור של בלה ממחיש היטב איך זה נראה, וכמה זה אבסורדי.

מצאו פוסט אחד ישן בפייסבוק והכל התפרק

הכולתום היה חלל תרבות פמיניסטי טבעוני לא-מסחרי כאן בלייפציג. אחרי שהיגרה לכאן מירושלים, בלה פתחה את המקום יחד עם חברה צרפתייה בשנת 2016. כמה חברות נוספות, ובהן ישראליות, הצטרפו לעשייה.

אחרי שנתיים וחצי מוצלחות מאוד של מסיבות, בראנצ'ים, הקרנות סרטים ועוד – המשכירים רצו לעשות שימוש אחר בחלל, וצוות הכולתום נאלץ להתחיל לחפש חלל חדש.

כבר לפני שנה חשבו שמצאו מקום מושלם: חלל שהיה פעם בר, שהוא כיום חלק מפרויקט מגורים קולקטיבי שמאלי, ואפילו באותה שכונה התוססת שבה ישב הכולתום בעבר. התחילו מגעים עם הפרויקט, תהליך ארוך של דיונים ותיאום ציפיות. שני הצדדים התלהבו מאוד. החזון של הכולתום התאים מאוד לאנשי הפרויקט. נראה היה שהכל מתאים.

נותר היה רק לחתום על חוזה שכירות – ואז פתאום התעוררה בעיה.

מישהי מהפרויקט חפרה ברשת וגילתה שלפני כמה שנים עלה בעמוד הפייסבוק של הכולתום פוסט "בעייתי". פוסט זה, שפורסם בידי ישראלית שהיתה אז בצוות הכולתום, הביע סולידריות עם מוזיקאי לבנוני שהופעה שלו בלייפציג בוטלה על רקע פוליטי. ההופעה בוטלה כמיוון שאותו מוזיקאי הביע תמיכה ב-BDS, אך הביקורת בפוסט של הכולתום היתה בעיקר על האופן בו זה נעשה: ללא תקשורת וללא דיאלוג.

מעבר לפוסט הזה, הכולתום כמעט אף פעם לא נגע בנושאי ישראל-פלסטין. במשך שנתיים וחצי שבהן פעל בחלל המקורי, התקיים בו בדיוק אירוע אחד בנושא עם אקטיביסטית ישראלית.

גם הפוסט ההוא בפייסבוק כבר נמחק וכל צוות הכולתום התחלף, מלבד בלה. כאשר הנושא עלה, חברותיה הנוכחיות לצוות היו חייבות לבדוק בגוגל מה זה בכלל BDS.

בפרויקט עלה חשש שהחלל ישמש כדי לקדם את תנועת החרם, אבל בלה וחברותיה הבטיחו שאין להן כוונה בכלל לארח תנועות פוליטיות כלשהן. זה לא הספיק. גם לא הספיק שבלה הציעה לתת למקום החדש שם אחר, ואפילו שהיא תפרוש מהפרויקט ותותיר אותו לחברותיה שאינן נגועות ב"פשעי" העבר.

אחת מחברות הפרויקט הטילה וטו וסירבה להמשיך בדיאלוג. לטענתה, הכולתום "לא התרחק מספיק מה-BDS". אליה הצטרפו גם שלושה קולות וטו נוספים, בגין "סיבות טכניות" שהתגלו במהרה כחסרות פשר.

אנשים אחרים מהפרויקט הביעו על כך צער וכאב, אבל נראה שלא היו מוכנים לשבור את הכלים מול מטילות הווטו. לצוות הכולתום יצאה הרוח מהמפרשים, וכעת עתיד הפרויקט כולו לוט בערפל.

הפגנה פרו-פלסטינית בגרמניה (אן פאק/אקטיבסטילס)

כשרות נוסח גרמניה

לא מזמן שוחחתי עם חברה שמאלנית יהודיה מאוסטריה, שעוברת לאחרונה התעמרות משלה על רקע עמדותיה; הפוליטיקה באוסטריה בנושאים הללו דומה כיום מאוד לזו בגרמניה.

במהלך השיחה הבנתי פתאום מה הגישה של מגיני ישראל המקומיים מזכירה לי: כשרות מחמירה. כל מה שבא במגע, ולו הקלוש ביותר, עם תנועת החרם, עומד לנצח בחזקת טרפה, ולא ניתן להכשירו בשום אופן.

הצורך של גרמניה הפוסט-נאצית לשוב להיות חלק מהעולם הנאור והמתקדם, יחד עם הקמפיין הישראלי להשחרת המאבק נגד הכיבוש והאפרטהייד, מולידים גישה דוגמטית שכל קשר בינה לבין חשיבה ביקורתית ועצמאית מקרי לחלוטין.

כפי שהעיר לאחרונה חבר ועד עמותת הקול היהודי לשלום, וילַנד הוֹבאן (Hoban), כותרת ה"מאבק נגד BDS" משמשת כדי לרדד את הדיון ולהציג את כל תומכי הסולידריות עם הפלסטינים כמקשה אנטישמית אחת. עם מעט מאוד חשיבה ביקורתית, כמעט אפס היכרות עם המציאות בשטח, והרבה נחישות להיות חזקים מול האנטישמיות, מסתובבים גרמנים מימין, מרכז ושמאל ופועלים כמשגיחי כשרות פוליטיים מטעם עצמם.

בעיה גדולה עם הגישה הזו, שעליה עמדו רבים וטובים לפני, היא הפגיעה השיטתית באוכלוסיות מודרות, בפרט פליטים מהמזרח התיכון, המוצגים בתור "נשאי אנטישמיות" מסוכנים – בניגוד כמובן לחברה הגרמנית הכל כך נטולת אנטישמיות; אך גם אפריקאים ואנשים ממדינות פוסט-קולוניאליות אחרות, כאשר הם מעזים להעלות עוולות היסטוריות מלבד השואה ואפילו לחבר בין עוולה לעוולה.

ובשיא האירוניה, כפי שמראים מקרה הכולתום והמקרים האחרים בעת האחרונה, דווקא יהודיות.ים, ובפרט ישראלים.ות, מושתקות בשם ה"מאבק נגד אנטישמיות" או "הגנה על החיים היהודיים בגרמניה". אבל לא כל היהודיות כמובן – אין בעיה עם "יהודים טובים" שמאמינים שמקומנו אינו באירופה אלא בארץ רחוקה, מוקפת חומות.